בכל חג, יש את הפקת הענק שמבקשת לרכז את כל עם ישראל (ואני מתכוונת, כ-ל עם ישראלי על גלגליו ועל פקקיו) ולספר את סיפורה. השנה הזו שייכת ל"תיבת נוח", בכיכובם של אבי קושניר, ציפי שביט, שלישיית מה קשור, אגם רודברג, דנה פרידר ותומש. הסיפור עצמו מעניין, הקאסט משובח – עכשיו רק נותר לדעת אם ההבטחה קוימה?
מה חשבנו? אמא לימדה אותנו שגם ביקורת צריך לדעת איך לתת, לכן נתחיל בליטוף הטוב: מדובר בשואו אחד גדול – מרמת ואיכות השחקנים: קושניר משובח (אלא מה?), ציפי שביט היא אגדה אנרגטית ומצחיקה במיוחד, שלישיית מה קשור עושה את העבודה, אגם רודברג ודנה פרידר כבר יודעות דרכן בהצגות ילדים ותומש התיאטרלי הרשע, שתמיד נשמור לו אמונים לתקופת "פלטפוס" (כן, אנחנו ילידי הסבנטיז, תתבעו אותנו). אין ספק שמדובר בהצגה מושקעת מרמת הקאסט, התפאורה, התלבושות ועולם החיות שנכנסות לתיבה של נוח הוא מרהיב ויפה. הרקדנים מקצועיים, השירים קליטים ונעימים (במיוחד שיר הנושא שמבוצע על ידי פרידר). גם המסר שההצגה מבקשת להעביר הוא חשוב: העובדה שאתה צדיק ותמים לא הופכת אותך לפראייר. להיות צדיק זה לרדוף אחר צדק עבור אחרים ולא רק לדרוש אותו לעצמך.
אבל, ויש אבל: מדובר כאמור בשואו יותר מהצגת ילדים. 90 אחוז מהבדיחות (ויש הרבה מהן) הן בדיחות שמרחפות מעל ראשי הילדים ואינן מובנות כלל לקטנטנים. אז נכון שאנחנו ההורים צחקנו וגיחכנו מעת לעת (ותודה לציפי שביט על כך), אבל היה נחמד אם המשוואה הייתה מתאזנת גם לטובת הילדים (אחרי הכול, זה עבורם). קטעי הסיפור שנאמנים ל"תיבת נוח" המקורית מסופרים בעיקר ברגעים של קושניר על הבמה, אבל כל סיפור הזיווגים של בניו (שלישיית מה קשור) הן הסחת דעת לא לגמרי ברורה והילדים לא ממש הבינו לעומק את הסיפור כפי שהוא. וחבל שכך.
בשורה התחתונה: למי שרוצה שואו והפקה וכוכבים, זה המקום. למי שרוצה את הסיפור כפי שהוא בלי יותר מדי טררם מסביב – קצת פחות.
מפיקות: מעיין צלנר , אורלי מויאל
כתיבה, בימוי והפקה מוסיקלית: ירון כפכפי
לפרטים נוספים: תיבת נוח