זה התחיל ביום רביעי בשש בערב, כשאמא שלי התקשרה אליי, נסערת מהרגיל: "אורית", היא השתנקה, "את יושבת? אני חושבת שאייל נכנס ל'אח הגדול'".
אייל הוא אחי הקטן, וזה המקום לציין שחוש ההומור של אמא שלי משתבח עם השנים. בדיוק קשקשתי טור והגיתי חביתה, או להפך, אז אמרתי לה שמצחיק מאוד, אבל אני קצת עסוקה עכשיו אז נדבר בבוקר, ביי.
אלא שהיא התעקשה: "התקשרתי אליו עכשיו לנייד, ומישהו ענה לי ואמר שאייל בנווה אילן כרגע, ושאראה האח הגדול הערב".
"את עובדת עליי?", שאלתי, אבל היא חשדה בי בחזרה: "הוא לא סיפר לך על זה כלום?"
באותו הזמן - שלוש שעות לפני פתיחת העונה החדשה של "האח" - הרשתות החברתיות התפקעו מניחושים וספקולציות באשר לזהות הדיירים, ואני תהיתי: הייתכן שמדובר בעוד שמועה לא מבוססת?
בקושי הספקתי לנתק, וכבר אחותי אפרת הייתה על הקו: "ידעת שאייל ב'אח הגדול'? איך לא אמרת לי כלום??"
"בחיי שאין לי מושג על מה את מדברת", עניתי.
"את ידעת, בטוח שידעת", היא הכריזה, "לא יכול להיות שלא דיברו איתך על זה שם בקשת".
ככה זה כבר שנים, אגב: כולם חושבים שאני יודעת מראש מי יהיו הדיירים באח הגדול והשופטים החדשים בכוכב הבא ושלישיית הגמר של מאסטר שף, ותעשי טובה ותעבירי למולי שגב את הפאנץ' הזה לארץ נהדרת ותשאלי את סופר נני מה עושים עם ילדה בת שלוש שמציירת רק בכחול, תודה.
אבל האמת היא שבדרך כלל אני לא יודעת יותר, ולפעמים אפילו פחות, עובדה; "תיכנסי לפייסבוק ותראי מה הולך על הוול שלו", המליצה אחותי, ותוך שנייה התחוור לי שאני האחרונה לגלות את מה שהחברים שלו כבר יודעים: הבחור בדרכו להיות הליהיא גרינר הבאה.
שלום אירית, מדבר יניר
ראיתי שם כל מיני "בהצלחה, חבר", "רק עכשיו שמעתי, וואו" ו"אח יקר, אני מקווה שתקרא את ההודעה הזאת באוגוסט". גם אפרת כבר הספיקה לשרבט: "לאחות לא מספרים?", ומישהו כתב: "תודה על האוטו, מלך". מתחת הגיב לו חבר אחר: "דבר איתי דחוף, נעשה שבוע שבוע", והמישהו ענה: "תשכח מזה, המפתחות אצלי".
יואב מאור, חבר קרוב של אייל וממשתתפי העונה השלישית, שם תמונה של אייל עם הלוגו של התכנית, וכתב ש"השתלטתי לאייל על הפייסבוק כי הוא מתחיל ממש בקרוב פרויקט מאתגר ולכן גם נעלם בימים האחרונים. אנחנו מקווים שתהיו איתנו בתקופה הזו, פרטים בקרוב".
פרטים בקרוב, אוקיי. לנשום, אורית, לנשום! זה לא זמן למות עכשיו, כשאח שלך עומד להיכנס לבית האח הגדול! אני רק מקווה שלא ידיחו אותו ראשון, זה יהיה לגמרי מפדח. מצד שני גם לריב על סיגריות בפריים טיים זה לא כבוד גדול. מצד שלישי יכול להיות נחמד להצטרף אליו להשקות ולקבל בחינם סטילטו של ניין ווסט או משקפי שמש מהקולקציה החדשה של ארמאני או ג'ינס מפונפן, זבל שכמותו, איך לא גילה לי שום דבר?
אבל. זה הרי לא הגיוני. זאת אומרת, נכון שהוא שדרן רדיו פופולרי ואיש חיי לילה מסוקס, אבל אין לו הפרעת אישיות או אג'נדה מופרעת ולעומת זאת יש לו מודעות עצמית וילדות די נורמלית ברזומה, אז מה לו ולאח הגדול, מה? משהו פה לא מסתדר.
"הלו?", עניתי לטלפון בלי להתכוון בכלל.
"שלום, אירית", אמר הבחור מעבר לקו.
"אורית", תיקנתי, עדיין מהורהרת.
"אוי, אורית, סליחה, כתבו פה ו' שנראית כמו י', נעים מאוד, מדבר יניר, אני מתאם הפקה ב'אח הגדול', את בטח כבר יודעת שהערב..."
לא, לא, לא, אני לא מאמינה!
"אח שלך הולך להיות כוכב".
לא, הצילו, אני לא נושמת!
"אני מבין את ההתרגשות, אירית, סליחה, אורית, זאת התגובה של המשפחות בדרך כלל, אבל אני אודה לך אם תוכלי להיות איתי רגע, ו..."
שנייה, אני אבקש מבעלי מים.
"אייל העביר לנו את השם שלך כאשת הקשר שלו מול ההפקה..."
אלעד! מים!
"ואני מבקש את רשותך להתקשר אלייך בהמשך הערב כדי להעלות אותך לשידור ולאחל לו בהצלחה".
מים מהר!
"בטח שמת לב שלא ראית אותו כבר שלושה ימים ושהוא לא מעדכן את הפייסבוק לאחרונה, לא? נוכל לצלם איתך מחר באולפן סרטון ד"שים קצר?"
לא, מחר זה הדד ליין של הטור שלי.
"אז מה קורה איתך ביום ראשון? אנחנו כבר נתאם. ערב נעים ובהצלחה לאייל".
מתיחה אכזרית, אבל
אלה היו עשר דקות של צרחות מטורפות וסערת רגשות פסיכית, שבסיומן רק הצלחתי לפלוט ש"אני אשתף פעולה כמובן, אעשה כל מה שצריך כדי לחזק את אייל, לתמוך בו ולעזור לו להישאר בבית".
רק אז הצטרף לשיחה קול מוכר: "שלום אורית, אלעד קופרמן, מה שלומך?"
"לך תמות", אמרתי לאייל בעוד חברו יואב נקרע מצחוק ברקע.
אגב, גם אחותי קיבלה ממנו טלפון שכזה, והיא לא הגיבה יותר טוב; בואו נגיד שבשלב מסוים היא התחילה למרר בבכי: "אבל לא איחלנו לו בהצלחה". כן, אין ספק שהקוליות זורמת אצלנו בגנים. אמא שלי מצדה, עדיין לא מבינה למה הבן שלה טרם נכנס לבית האח; מי יודע, אולי בפרק הבא הוא ירחף מעל חצר הבית עם כדור פורח, במסגרת איזו משימה סודית.
בכל אופן, התברר שלפני שבועיים עומרי חיון פרסם בבלוג שלו שאחד הדיירים באח הגדול הוא שדרן רדיו, "ומאז אנשים לא מפסיקים להתקשר לשאול אם זה אני", הסביר אייל, "אז החלטתי לזרום עם זה. אבל מה קרה לך שם? אף פעם לא שמעתי אותך ככה".
ובכן, קשה להסביר מה עבר לי בלב, בראש, במוח - למשמע הבשורה. מיליון תחושות הציפו אותי בבת אחת, ומחשבה רדפה מחשבה: זה באמת קורה? איך לא ידעתי שום דבר? הוא יסתדר שם? איך הוא יתמודד עם המשימות? עם הדיירים? עם הפרסום והטוקבקים והתהילה החולפת?
זו הייתה בסך הכל מתיחה, אבל בשבילי, באותן דקות, זה היה אמיתי לגמרי. ואם ההודעה על ההשתתפות ערערה אותי ככה – איך זה היה מרגיש לראות אותו צועד על השטיח האדום? מזיל דמעה בחדר האח? מתקוטט עם איזו פרחה על התקציב של השמפו? שמח, עצוב, עצבני, מפויס, מבסוט ונינוח או מתוסכל וחסר אונים – כל מה שהיה עובר עליו שם, היה עובר עליי פה. רק עכשיו אני מבינה שלא רק הדיירים יוצאים להרפתקה, אלא גם בני המשפחה.
אלוהים, איזה מזל שהסרט הזה לא קורה באמת. לא הייתי עומדת בזה.