אבא שלי לא נהרג במלחמה – אבל המלחמה הרגה אותו

יום הזיכרון מתקרב, ואיתו המועקה – האישית והקולקטיבית. אחד המחירים הפחות מדוברים של המלחמה הוא המחיר הנפשי. עוד ועוד חיילות וחיילים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית, נרשמת עלייה חדה במספר ההתאבדויות בצה”ל, ולעתים מתפרסמים דיווחים על מקרים נוספים שהמדינה מסרבת להכיר בהם – גם כשהקשר למלחמה ברור.

כל סיפור כזה שמופיע בתקשורת (וכנראה שחלק גדול כלל לא מדווח), פותח אצלי את הפצעים מחדש. אבא שלי, ככל הנראה, כשהוא עוד היה בחיים, סבל מתסמונת פוסט טראומטית. רק התחילו לדבר על זה, וגם אז – רק או בעיקר בהקשר של מי שהיו בפועל בשדה הקרב, אלו שהחברים שלהם נהרגו מול עיניהם, מילימטר לידם, אלו שעברו עינויים בשבי.

אבא שלי לא היה כזה. הוא ״רק״ איבד את החבר הכי טוב שלו, חבר הנפש שלו, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור. הוא ״רק״ גויס בעיצומה של המלחמה, בגיל 21, סטודנט שנה ג׳ בעתודה למשפטים, ליחידה לאיתור נעדרים, ובסוף המלחמה הוא נשלח לחפש רמזים וחלקי גופות במצרים ולהפוך רגבי עפר ברמת הגולן כדי לקבוע אם יש טעם להמשיך לחפש גופות באותו שדה קרב או לא. הוא ״רק״ סיבך את עצמו ביסודיות עשור לאחר מכן, כשניסה להפוך עוד אבן ולהשיג עוד פיסת מידע שאולי תוכל להוביל לאיתור של חיילים נעדרים ושבויים ממלחמת לבנון. 

הוא מעולם לא אובחן רשמית, אבל כמו לא מעט לוחמים וחיילים אחרים, גם הוא לא חזר מהמלחמות האלה כמו שיצא אליהן. קצת אחרי גיל 40 הוא שם קץ לחייו. אני הייתי אז נערה בת 16. לקח לי 30 שנה להבין שהפכתי לפעילת שלום לא רק למען ילדיי וילדי האזור כולו, אלא גם למענו. ולמען אמא שלי, שנשאה באומץ את כאבו במשך שנים – עד שלא יכול היה עוד.

ושוב אנחנו בתוך מעגל הדמים. מעגל שאפשר – וצריך – לשבור. כל עוד המלחמה נמשכת, מספר הקורבנות רק הולך וגדל, בגוף ובנפש, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. עוד משפחות שנפגעות, עוד חיים שנהרסים, עוד ילדים שגדלים עם צלקות. אלה הבנים והבנות שלנו, האבות והאימהות, האחיות והאחים, שנלחמים עכשיו בעזה - ונושאים את עול הכאב והאחריות. כל טייס שנשלח לפוצץ בניין או מחנה כשהוא יודע, מראש או בדיעבד, שבין הקורבנות יש גם עשרות ילדים, כל לוחמת שנמצאת בסכנת חיים ועלולה בכל רגע לכוון את הרובה לקשיש שייספר מאוחר יותר כ״נזק אגבי״, כל חייל שמפנה פצועים וגופות מהשטח ועד למראות אימים, כל חיילת שנאלצת לדפוק על דלתה של עוד משפחה ולבשר לה את הנורא מכל. די. זה בלתי נסבל ובלתי מוצדק. ואפשר למנוע את זה.

הממשלה מסרבת באטימות ובקיבעון לסיים את המלחמה בהסכם שיחזיר את החטופים ויאפשר לנו להתחיל לשקם את עצמנו ואת החברה הישראלית. הממשלה מובילה אותנו בדהרה לתהום, במקום להוביל לשינוי. כבר ברור לכל: את החמאס אי אפשר למוטט באמצעים צבאיים בלבד. ועוד יותר ברור שהמלחמה נמשכת בשם השרידות הקואליציונית ולא משיקולים ביטחוניים. ככל שהמלחמה נמשכת, ככל שמתרבים הקורבנות, ישראל הולכת ומאבדת את דמותה כפי שעוצבה במגילת העצמאות - ומתרחקת מהעתיד שאנו רוצות ורוצים עבור ילדינו. 

שלוש פעמים בהיסטוריה היתה כאן מדינה יהודית עצמאית. פעמיים היא חרבה במהלך העשור השמיני לקיומה בגלל קנאות לאומנית שאכלה אותנו מבפנים ואפשרה לאויבים שלנו מחוץ להכות בנו מכה אנושה. יש לנו הזדמנות - הזדמנות היסטורית - לתקומה. אבל היא לא תתממש כל עוד המלחמה חסרת התוחלת הזו נמשכת, כל עוד 59 חטופות וחטופים עדיין נמקים במנהרות החמאס בעזה, כל עוד נוספים עוד קורבנות בכל יום. 

יותר ויותר חלקים מהציבור הישראלי מבינים היום שסיום המלחמה וחתירה להסכם הם המהלך הביטחוני שכולנו ראויים וזקוקים לו.  עבור הילדות והילדים שלנו, עבור הדורות הבאים, עבור כולנו - וגם עבור מי שכבר שילמו את המחירים הכבדים ביותר - המלחמה הזו חייבת להסתיים בהסכם. עכשיו.

ב-8-9 במאי תתקיים בירושלים ועידת השלום העממית של קואליציית ״הגיע הזמן!״ - קואליציה של עשרות ארגוני שלום ואלפי פעילות ופעילי שלום שלא מוותרים ופועלים יום יום כדי שתהיה לנו תקומה. בואו להיות איתנו.