שרון איזנקוט לא הספיקה להגיע להלוויית אחיינה גל משום שבנה, מאור כהן איזנקוט ז"ל, נפל בקרבות ברצועת עזה פחות מיממה אחרי בן דודו גל איזנקוט ז"ל. בעודה מתמודדת עם הטרגדיה של משפחת אחיה גדי, חרב עליה עולמה והיא איבדה את היקר לה מכל. שנה לאחר מכן נהרג בקרבות בג'בלייה סרן יוגב פזי ז"ל, קרוב נוסף של המשפחה הכואבת. בריאיון ששודר היום (שישי) בתוכנית "חיים ומעיין" סיפרה איזנקוט על ההתמודדות הקשה עם השכול, והמאבק המשפטי בדרך להגשים את החלום של מאור ז"ל ולהביא מזרעו ילד לעולם.
איזנקוט סיפרה שמה שיסב לה קצת נחת בתקופה הנוראית הזו הוא להביא המשכיות לבנה, שתמיד חלם להיות אבא לילדים: "אני מקווה שאצליח בתהליך וירוץ לי בבית מאור קטן, שיהיה הנכד שלי". האם השכולה התחילה תהליך משפטי לקבל אישור לכך, ונשאב ממאור ז"ל זרע אחרי שנהרג בקרבות, במטרה שתזכה להגשים את חלומו: "עדיין אין לנו מישהי, אני מחכה לאור ירוק מבית המשפט ומהמדינה כדי שיאפשרו לי. אני לא רוצה לקחת מישהי למסע הזה לחינם, אז אני פשוט מקווה שזה יסתדר. זה לא יהיה פייר מצד המדינה להכות בי פעמים ולא לאפשר לי לעשות את מה שיביא לי קצת שמחה". 
עברה שנה ממותו של מאור ז"ל. אפשר רק לדמיין אילו ימים נוראיים את עוברת עכשיו.
"כן, ימים קשים מאוד, בלתי נתפסים. שוב מגיע התאריך הסימבולי, למרות שכל יום קשה בפני עצמו, אבל ליום הספציפי הזה יש משמעות גדולה מאוד. לשמוע את התאריך בקול הופך לי את הקיבה מחדש, אני שומעת שוב את הדפיקה בדלת. הקלישאה שהזמן עושה את שלו לא עובדת כשמדובר באובדן של בן. מאור חסר לי כל שנייה ביום, בכל נשימה וזה מתעצם אצלי משעה לשעה."
המגישה מעיין אדם, שהיא עצמה אחות שכולה שאיבדה את מפל אדם ז"ל במסיבת הטבע ברעים, שיתפה: "אחי התחתן בשבוע שעבר, וכששאלו אותי איך היה התקשיתי לומר שהיה שמח או כיף. מאז שאיבדתי את מפל, אני שמחה אחרת, זה כבר לא אותו הדבר". איזנקוט הזדהתה עם דבריה: "הבית שלי לצערי עצוב. כל שישי כשאני עורכת שולחן ונאלצת לשים עליו תמונה של מאור, זה שורף לי את הנשמה. בכל שבוע אני פוגשת את השם של הבן שלי חרוט על אבן, זה מקשה עליי לשמוח. אתמול ושלשום עשו לזכרו חגיגת כדורגל, אבל לא משנה כמה הטורניר חגיגי אי אפשר לשמוח. זה מרסק שהאירוע היה לכבוד מאור, ולא עם מאור. גם כשאני מחייכת, החיוך הוא על הפנים ולא מהנשמה".
איפה את מרגישה שאת פוגשת אותו?
"אחד הסיוטים הגדולים זה לבשל. אני כבר לא מבשלת את הדברים שמאור הכי אהב, ולא מטגנת בכלל כי הוא הכי אהב אוכל מטוגן. אין שישי שאני לא בוכה את חיי. כמה הוא היה איתי במטבח, חוטף מהסירים וצוחק שהאוכל לא מוכן ושהוא רעב. החוסר שלו שורט לי את הנשמה, בכל מקום או זמן ביום. אני מתגעגעת לנוכחות וגם לריח שלו, אני מפזרת את הבושם שלו בבית כדי להריח אותו. זה הזוי שאני צריכה להיות יצירתית כדי להרגיש את הבן שלי, יש כאלו שיחשבו שאני משוגעת בגלל זה".
על מי את נשענת? ואיך אתם תומכים אחד בשנייה?
"אני נתמכת בעיקר בילדים שלי, עדן ואלמוג, ושואבת מהם כוחות. בלי המעטפת של המשפחה, החברים והשכנים היקרים מהעיר לא הייתי שורדת יום אחד. תומכים אחד בשנייה רק בשיחות, כשמדברים על זה. אי אפשר לעשות משהו אחר, בסוף היום כל אחד מאיתנו בבית שלו עם האובדן שלו, עם החוסר והריק. הבית והכניסה לבניין שלי נראים כמו מוזיאון, הכל מלא בו. ההנצחה של מאור עוזרת לי להרים את הראש, זה כל מה שאני רוצה לעשות. אני רצה מפרויקט אחד לאחר, רק להשאיר אותו חי בתוכנו".