ברק עוז, בן דודו וחברו הטוב של החטוף בר קופרשטיין, הוא רק בן 21, והוא מחכה ונאבק כבר שנה על שחררו של בן דודו וחברו הטוב, ומי שהוא מכנה "תאום הנפש": בר קופרשטיין (21) שנחטף לעזה ממסיבת הנובה, שבה עבד כמאבטח. "הרבה אנשים שהיו שם סיפרו לי שבר הציל את חייהם. זה בר, מי שמכיר אותו לא מופתע בכלל, הוא אף פעם לא חושב על עצמו אלא על האחרים", הוא אומר בשיחה עם mako. על פי הסיפורים בר נכנס ויצא מאזור המסיבה כמה פעמים ופתח נתיב מילוט למבלים, עד שנחטף.
"דין טסלר, חבר נוסף שלנו שעבד עם בר כמאבטח וניצל, סיפר שבר, שהוא חובש בהכשרתו, טיפל בפצועים בשטח תחת אש, כשהוא משתמש בענפים ובחתיכות בדכדי לבצע חוסם עורקים, וכך הציל חיים", הוא מוסיף. עוז וקופרשטיין גרים בחולון, ואת הקשר ביניהם הוא מתאר כ"בלתי נפרדים", וכ"ברית אחים שאינה ניתנת לניתוק": "עשינו הכל יחד. יציאות, טרקטורונים, קרטינג, כדורגל, סנוקר, באולינג, מסעדות והרבה טיולים. בר ואני אוהבים את הטבע, והיינו מטיילים ביחד שעות. היינו צמודים ובחיים לא התחשבנו על כלום, הכול היה מהלב והדדי. אני זוכר שיום אחד נסענו לים המלח ונתקענו בעליות עם הרכב. זה היה היום הכי כיף שהיה לי בחיים, כי ביחד ידענו למצוא את הטוב בכל סיטואציה, עם חיוך ועם מלא אהבה".
הפגישה האחרונה שלהם היתה יומיים לפני הטבח, כשהלכו ביחד לשחק סנוקר: "אנחנו ממש לא אנשים של מסיבות, אוהבים בילויים סולידיים. לא רציתי שילך לעבוד במסיבה. אמרתי לו באותו היום, אחי, עזוב, אני לא מתחבר למסיבות האלו. הוא ענה לי שהוא לא הולך לחגוג אלא לעבוד".
מאז ה-7.10 עוז לא עובד ומקדיש את כל זמנו למאבק לשחררו של קופרשטיין: "אין מישהו שמכיר את בר כמוני. הוא לא אדם שמסתכל מהצד, הוא תמיד יעזור לאחרים גם אם זה במחיר של החיים שלו. מהרגע שהבנתי את גודל האירוע ושבר נמצא במסיבה, ידעתי בתוכי שהוא לא יחזור באותו היום הביתה, אבל בחיים לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. התעוררתי יחסית מאוחר באותה שבת, ואבא שלי מיד אמר לי לבדוק מה קורה עם בר. אני זוכר שלא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני ועניתי לו ש'אין מה לדאוג, הוא באיזה חור מאבטח מסיבה'". בשעות הבוקר המאוחרות, כשכבר פתח את הטלפון הנייד, הוא החל להבין את גודל האירוע: 50 שיחות שלא נענו, מלא הודעות. בגלל שאנחנו תמיד נמצאים יחד כולם חשבו שאני איתו. כשהתחילו להגיע העדויות מהטבח הבנו שלמרות שיכול היה לברוח הוא נשאר שם והציל אנשים. אני יודע שהוא היה מחליט לעשות את אותו הדבר גם היום".
כשבני המשפחה החלו לקבל את הסרטונים הנוראיים שפרסם חמאס מרגעי החטיפה של בר הם הבינו את הנורא מכל: "יש סרטון מרגע החטיפה שבו נראים בר ומי שנחטף איתו, כשהם קשורים ופצועים. אפשר היה לראות בסרטון את העיניים המבועתות של כל החטופים שהיו שם, ובעיניים של בר לא רואים פחד. בר גיבור, למרות שהיה כפות וקיבל מכות, הוא המשיך לצעוק על המחבלים שיטפלו בפצועים".
בר קופרשטיין, בנם של ג'וליה וטל הוא הבכור מבין ארבעה אחים: "הוא אהוב על כולם, ילד שכל ההורים היו רוצים שיהיה להם". אות החיים האחרון ממנו התקבל לפני יותר משנה, וברק מספר שהמשפחה שבורה לחלוטין מאז החטיפה. "בר היה המרכז של הבית והחיסרון שלו זועק לשמים, אבל הם חזקים ונלחמים והם השראה עבור כולנו. אני מעריץ את ג'וליה שהיא אישה מאמינה שמחזיקה ומחזקת את כולנו מאז שנחטף בנה. כמה חודשים אחרי הטבח התקשר אליה אחד החוטפים ואמר לה שבר נמצא בידיים שלו. היא ענתה לו כמו שרק ג'וליה יכולה: 'בר לא נמצא בידיים שלך ולא בידיים של החמאס. בר בידיים של אלוהים וגם החיים שלך בידיים של אלוהים'. היא המשיכה ואמרה לו בלי למצמץ ובאומץ בלתי נתפס, שאם בר שומע אותה שידע שהיא אוהבת אותו ומחכה לו שיחזור".
משפחת קופרשטיין כבר חוותה מהלומות קשות. כמה שנים לפני החטיפה, טל, אביו של בר, שהיה מתנדב בארגון הצלה, נפצע אנוש בתאונת דרכים בשעה שהיה בדרכו על אופנוע להציל חיים. הפגיעה הייתה מערכתית וקשה והוא הפך בין רגע לנכה סיעודי על כיסא גלגלים. לאחרונה, אחרי שנים שלא דיבר כתוצאה מהפציעה, הוא החל להפתעת רופאיו לדבר. "על טל הכי קשה לי לדבר", אומר עוז, "איש נדיר, גיבור עולם. לפני התאונה היה לו עסק של פלאפל, ואחרי התאונה, כשבר היה רק בכיתה י"ב והוא הבין שאביו לא מתפקד, הוא לקח על עצמו להפעיל את העסק ולהיות המפרנס העיקרי במשפחה".
כשלא עסק בפרנסת הבית, בר התנדב ב"ידידים": "יום אחד היינו אמורים ללכת לסרט, וכבר איחרנו ממש. ראינו בדרך שני חבר'ה תקועים ובר הסתובב ועצר לעזור להם. הוא נשכב על הרצפה, כשהוא לבוש כולו בלבן, ותיקן להם את הרכב. אמרתי לו באותו הרגע: 'אחי, אתה פשוט גבר'. לא מזמן הלכתי לאכול עם האחים שלו ועוד חברים, ובדרך ראינו שני אנשים מבוגרים שנתקעו עם פנצ'ר בשיא המבול. בהשראת בר עצרנו כמובן לעזור להם. הסתכלתי לשמיים ואמרתי לבר: אם אתה רואה אותי זה בזכותך, זה בשבילך, אני לומד ממך ואוהב אותך".
לדבריו המשפחה לא שמעה דבר על בר מהחטופים ששוחררו לאחרונה: "מבחינת המדינה הוא בחיים. אני אגב גם בטוח שהוא בחיים ושהוא תכף ישתחרר. בר חי וחייב לצאת, אין אופציה אחרת מבחינתי". לדבריו הוא מגיע לכיכר החטופים כל פעם שהוא יכול, מארגן מחאות שחרור, ישן, נושם וחי את המאבק: "כשבר יחזור, החיים יחזרו לקדמותם, כרגע אני לא יכול לתפקד. קשה לי לישון, אני לא יוצא או מבלה, זו הסיטואציה הכי קשה שהייתה לי בחיים. אני ובר אוהבים לאכול, ומאז שנחטף קשה לי לאכול כי בכל ביס שאני בא לקחת, אני חושב על זה שבר עכשיו רעב".
את תמונתו של בר הוא הניח ליד מיטתו כדי שיוכל לחשוב עליו בכל פעם שהולך לישון או מתעורר: "ברור שאני בוכה, למרות שמטבעי אני לא אדם בכיין. אבל אי אפשר, הזוועה תוקפת ומציפה. למרות שאומרים לנו כל הזמן שעדיף לא לעשות רעש ושזה רק מעכב את העסקה, אני לא יכול לנוח". התסכול שלו, הוא אומר, נובע מכך שאין עדיין התקדמות עם שלב ב' של העסקה, ושבר אינו נמצא ברשימת המשוחררים: "הוא לא מוזכר בשום רשימה, כל פעם שמתפרסמות רשימות השם של בר איננו וזה גומר את כולנו. אני יודע שהוא חושב עליי שם וחשוב לי שיראה את הפנים שלי ושידע שאנחנו עושים הכל. אם הוא לא נמצא ברשימות, לפחות שידע שיש לו גב. אני בטוח שאם זה היה הפוך בר היה הופך עולמות להחזיר אותי".
איך לדעתך הוא שורד את השבי?
"בר הוא בן אדם כזה שמסתדר בכל מקום, חיית שטח. אני רוצה לחשוב שהוא מצליח להסתדר. כמו שאני מכיר אותו זה ככה, אבל אני לא באמת יכול לדעת איפה הוא נמצא. לבר יש 'ראש חזק' יותר מכל בן אדם שהכרתי. החיים שלו לא היו פשוטים, למרות זאת הוא תמיד חייך ואף אחד לא ידע מזה".
אתה יכול לדמיין את הרגע שבר יחזור?
"אין דבר שאני יותר רוצה מהרגע הזה, אני חולם עליו בלילה. הייתי שם על הרגע הזה את כל מה שיש לי. מה לא נעשה עבורו? נעשה הכל. אני רוצה את החיים שלנו בחזרה, אני רוצה לחייך, לאכול, לישון, ולעשות הכול בחיוך כמו שהיינו תמיד. בר אוהב כרוב. נרים לו סעודה ענקית ונכין לו מלא כרוב".