לאורך כל השיחה עם כרמית פלטי קציר, ניתן לשמוע ברקע את קולות בית החולים בו אמה, חנה, עדיין מאושפזת במצב קשה. חנה, כזכור, נחטפה מביתה שבניר עוז בבוקר ה-7 באוקטובר, וחזרה בעסקת החטופים האחרונה. חנה חזרה לאחר 49 ימים בשבי, אבל אחיה של כרמית, אלעד, מציין היום (ד') את היום ה-124 בשבי החמאס ברצועת עזה.

"כן, אני כועסת", היא אומרת. "אני כועסת על ההתמהמהות, אני כועסת על ההפקרה, אני כועסת שהגענו ליום ה-124, ואני כועסת שהטבח קרה. מדינת ישראל לא הגנה על הקיבוץ שלי, על הבית שלי, ועל המשפחה שלי, וממשיכים לא להגן עליהם ברגעים אלו ממש. וזה לא רק אלעד. אלו המון אנשים שאני מכירה באופן אישי: ילדים, נשים, גברים, קשישים. בתור אזרחית ישראלית אני מתביישת במדינה שלי וכועסת עליה, כי אני מרגישה שיש פה הפרה של החוזה הבסיסי ביותר, שאומר שהמדינה שלנו מגינה עלינו, ואם היא חס וחלילה לא הצליחה - היא תעשה את הכל כדי לתקן, אבל זה פשוט לא קורה".

כעסה של כרמית לא מתרחש בחלל ריק. מאז בוקר ה-7 באוקטובר התחולל כאוס של ממש בכל הקשור לניהול סוגיית החטופים. תחילה לא קיבלו המשפחות מידע על גורל יקיריהם ולאחר מכן המידע שהגיע היה חלקי ולא רשמי. בשלב מאוחר יותר מונו נציגים שעומדים בקשר עם משפחות החטופים אך גם היום, כשדיווחים על עסקאות חילופי שבויים מוצגים בתקשורת, הם מתעדכנים מהחדשות בלבד.

"כל המידע שיש לנו מגיע מהתקשורת, וגם כשיש לנו פגישות עם ראש הממשלה או עם שר הביטחון - אנחנו לא באמת מקבלים עדכונים. אנחנו לא מבינים אם זה כי הכל נורא סודי וחשאי או כי לא רוצים לשתף אותנו, אבל אנחנו במשבר אמון מאוד קשה. לא רק שבני המשפחה שלנו הופקרו, אנחנו גם לא מקבלים דיווחים מספיק שקופים, אנחנו לא נשמעים בקבינט למרות שביקשנו, ואנחנו לא מבינים אם יש מחירים שהממשלה כן מוכנה לשלם. אנחנו באפלה, ואהובינו בגיהינום. זה מצב לא אנושי, לא הגיוני, ובלתי נתפש".

"האימה הגדולה היא לא לדעת אם הוא עוד בחיים"

אלעד בן ה-47 נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ בו גדלה כרמית ובני משפחתה. משפחתו של בן זוגה של כרמית מכפר עזה, ובאופן מקרי לחלוטין היא ובני משפחתה לא היו שם בבוקר ה-7 באוקטובר. "זו הייתה תקופת החגים והיינו כל הזמן בדרום. שתי המשפחות שלנו מהדרום, אז אנחנו מבלים הרבה בקיבוצים", היא מספרת. "זה בקלות יכולנו להיות אנחנו. לא נסענו רק כי ההורים של בן הזוג שלי היו בחו"ל. חייהם ניצלו וגם חיינו, אחרת בוודאות היינו שם. אבל החיים של אבא שלי לא ניצלו, החיים של אמא שלי לא חזרו למסלולם למרות שהיא חזרה אלינו, והחיים של אחי עדיין לא ניצלו. כל מי שגר בניר עוז מבני משפחתי ספג פגיעה אנושה. רבע מאוכלוסיית קיבוץ ניר עוז נרצחה או נחטפה".

שני אותות חיים הגיעו מאלעד מאז ה-7 באוקטובר, בצורת סרטונים בהם הוא מדבר למצלמה. כששואלים את כרמית מה התחושות בעת הצפייה בסרטונים - התשובה אמביוולנטית. "אנחנו רואים כל סרטון שמגיע, אבל זה מעמד מאוד קשה", היא אומרת. "מצד אחד זה אות חיים, וזה משמח, אבל מהצד השני זה לראות את אחי, בשר מבשרי, חטוף, שבוי, מבוהל, מבועת, ורזה. זה לא לדעת מה אמר מיוזמתו ומה הוכתב לו, האם מהצד השני מאיימים עליו עם קלצ׳ניקוב, אין לי מושג. האימה היותר גדולה היא לא לדעת האם דקה אחרי הוא היה עדיין בחיים או לא, ולא לדעת אם ברגע זה האם הוא בחיים או לא. עזה זה מקום פצפון, בלי ממ"דים ובלי מקום להסתתר. החטופים שחזרו מספרים על הפחד וסכנת החיים מההפצצות. 124 ימים אומרים לנו שרק הלחץ הצבאי ישחרר את החטופים, אבל ללחץ הצבאי יש השלכות ישירות על החיים שלהם. ולקבינט אני רוצה לומר - אם אמרתם שהלחץ הצבאי יוביל לעסקה, הגיע הזמן לפדות את ההבטחה הזו, ולקדם במרץ עסקה שתחזיר אלינו 136 אנשים - עד אחרון החטופים".

"להגיד בצורה ברורה שלא מפקירים ישראלים"

האפלה שמתארת כרמית הולכת ונעשית חשוכה יותר, עם קולות קיצוניים שיוצאים נגד משפחות החטופים. בהפגנה בה השתתף בסוף השבוע האחרון הותקף דן פלטי, קרוב משפחתו של אלעד, על ידי עובר אורח, ואת התסיסה מרגישה כרמית גם על בשרה שלה.

"זה לא רק שאלעד והחטופים הם הקורבנות הישירים. ככל שעובר זמן נהיה שיח מאוד מפלג, שרואה בחטופים ובמשפחות נטל. זה מזעזע. כאילו אנחנו צריכים לבקש סליחה שנחטפנו, סליחה שאנחנו מכבידים עם המחירים. זה שיח שמוביל בעיקר ערוץ 14, כאילו אנחנו משלמים מחיר גבוה על חיי החטופים במקום להודות שאנחנו נדרשים לשלם את מחיר ההפקרה, או על העובדה שממשלת ישראל טיפחה את החמאס במשך כל כך הרבה שנים, והאכילה את המפלצת שטרפה אותנו. את כל שאלת המחירים מעמיסים על החטופים האומללים שנמקים במנהרות. זה המון רמות של הפקרה ובגידה, אבל הציפייה שלנו היא שהמנהיגים ייקחו אחריות על מה שקרה, ויגידו בצורה ברורה שישראלים לא מפקירים ישראלים. בדיוק כמו שעשה ראש הממשלה בשנת 2011 עבור חייל חטוף אחד".

מה בכל זאת נותן לכרמית ולבני משפחתה תקווה בימים אפלים אלה? "אני לוקחת הרבה כוח והשראה מזה שלא מדובר פה רק באתוס הישראלי, אלא באתוס היהודי. כל העיקרון של ערך פדיון שבויים הוא שתמיד יפדו קודם כל את השבוי שמצוי בסכנה מיידית, ורק לאחר מכן יתעסקו בסכנה העתידית - שזה מה שאומרים לנו כל הזמן. אומרים לנו שאם נשחרר אסירים יהיו חטיפות נוספות, אבל לא. סדר העדיפויות היהודי והמוסרי הוא קודם כל לשחרר את מי שניתן להציל, ואז לפעול בחוכמה כך שנוכל להבטיח הגנה טובה יותר על כלל האזרחים ועל הגבולות. הדת היהודית ומדינת ישראל לא מאמינות בהקרבת חיי אדם, ואני מקווה שמיעוט קיצוני שרוצה לגרוף הון פוליטי, לא מנסה לדרדר אותנו למקומות החשוכים האלה. יהודי לא מפקיר יהודי.  

"הטיעון שאומר שבגלל שסינוואר שוחרר בעסקת שליט, נגרם הטבח ב-7 באוקטובר הוא דמגוגיה זולה. לישראל היו יותר מ-10 שנים לשים את סינוואר על הכוונת. אפשר היה לטפל בו, אבל המדינה לא עשתה את זה. אל תפילו את זה על החטופים".