לפני מספר שנים, באחד מערבי הפסח, בנותיי הצעירות הביעו מחאה על כך שבהגדה המסורתית מדברים בעיקר על משה ואהרון. "איפה כל הנשים?", נשאלתי. שאלתן הזכירה לי מדוע החינוך לשוויון מתחיל בסיפורים שאנו מספרים, במודלים שאנו מציבים, ובשאלות שאנו מעודדים לשאול. כמנכ"לית התנועה הרפורמית בישראל, אני מאמינה שהשאלות האלה הן בדיוק מה שליל הסדר נועד לעורר – בחינה מחדש של המסורות שלנו והדרך שבה אנו מיישמים אותן בחיינו כיום.
כשאנו מדברים על חירות בליל הסדר, עלינו לשאול את עצמנו אם כולנו באמת חופשיים ושווים - סביב שולחן החג ובמרחב הציבורי כאחד. האם כולנו יכולים ויכולות להשמיע את קולנו, לשאול שאלות, להוביל ולהשפיע? כשילדות וילדים רואים סביבם מגוון של מודלים למנהיגות – גברים ונשים כאחד – הם לומדים שמקומם של כולם וכולן הוא גם בשולחן מקבלי ההחלטות בכל תחומי החיים.
ליל הסדר הוא ערב של סיפור, של מסורת, של העברת לפיד מדור לדור. בכל שנה אנחנו יושבים סביב השולחן ומספרים על יציאת מצרים, אך האם אנחנו זוכרים את כל הדמויות שהפכו את הסיפור הזה לאפשרי? האם אנו נותנים ונותנות מקום לנשים ששמרו על גחלת הסיפור היהודי – אז והיום?
המסורת מספרת על גבורתם של משה ואהרון, אך סיפור יציאת מצרים לא היה מתרחש בלעדי הנשים שפעלו באומץ, בתחכום ובמסירות. שפרה ופועה, המיילדות העבריות, שסירבו לפקודת פרעה לרצוח את הבנים; יוכבד, האם שהסתירה את משה ושלחה אותו בתיבה בנהר; ובתיה, בת פרעה, שהצילה וגידלה אותו למרות צו אביה. יש גם את מרים, האחות הגדולה, שלא רק שמרה על משה אלא גם ניבאה את עתידו והנהיגה את הנשים ברגעי החירות הראשונים. נשים אלו לא היו דמויות שוליות – הן היו אלו ששמרו על העם, שאפשרו את הישרדותו, שהניחו את היסודות לגאולה מבית עבדים.
מציאות החיים בישראל של 2025 מחדדת את הצורך בקולות נשיים מגוונים במרחב הציבורי. "השנה הזאת החירות שלנו אינה שלמה" – זו המחשבה שמלווה את כולנו מאז ה-7.10. כשנשב סביב שולחנות הסדר, 59 כיסאות יישארו ריקים. החטופים, המוחזקים עדיין בשבי, הם תזכורת כואבת לחירות שטרם הושלמה. המאבק להשבתם הביא לחזית הציבורית מנהיגות נשית משמעותית – אימהות, רעיות ואחיות של חטופים שהפכו לקול מוסרי צלול בשיח הציבורי, נשים שלקחו פיקוד, ניהלו משברים והחזיקו משפחות וכן נשות מערך החירום והטיפול שניהלו את המשבר בעוז רוח. הן לא חיכו שיגידו להן שהן יכולות – הן פשוט עשו את מה שהיה צריך לעשות.
בשולחן הסדר של יותר ויותר משפחות בישראל, רגע פתיחת הדלת לאליהו הנביא מלוּוה במחווה נוספת – פתיחת הדלת גם למרים הנביאה ותפוז שמונח לצד שאר סמלי החג על קערת הסדר כסמל לשוויון המגדרי. האגדה המודרנית מספרת על סוזנה השל, בתו של הרב אברהם יהושע השל, שפנתה לרב בבקשה שיאפשר לנשים לעלות לתורה. השיב לה הרב: "אישה בבימת בית הכנסת זה כמו תפוז בקערת הסדר". ומאז נוהגות נשים להניח בחיוך ובגאווה תפוז בקערת הסדר.
מנהגים אלו הם חלק ממסורת יהודית מתחדשת שמכירה בכך שגם לנשים יש מקום בטקסים, בהובלה ובקול היהודי- ציבורי שלנו. וקושייה נוספת: מהי חירות אם לא היכולת להיות שותפות? מהי יציאה משעבוד אם לא ההזדמנות לקחת חלק בשולחן קבלת ההחלטות – בבית, בקהילה, ובמרחב הציבורי? בפסח הזה אני מזמינה את כולנו ללבוש את בגדי החג בגאווה, לבחור במסורת אחת חדשה להביא אל השולחן ובעיקר לבחור ביהדות שמאמינה שכולנו, נשים וגברים כאחד, בני ובנות חורין.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה הרפורמית בישראל