את הזעם שאוחז באיל אשל קשה לפספס. הוא כועס, עצוב, מתוסכל וחדור מטרה לחשוף את האמת על מחדל אוקטובר ולשלוח הביתה את האחראים. רוני אשל ז"ל, בתם הבכורה של שרון ואייל, שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז ונכנסה עמוק לליבנו עם פרסום קולות רשת הקשר מאותו הבוקר, סמל לגבורה ותושייה. "תחנת דייגו, מכריזה על פרש טורקי, אשרו קבלה", זעקה רוני באסרטיביות ובאומץ אל מכשיר הקשר בחמ"ל. אף אחד לא הגיע במשך שעות ארוכות להציל אותה ואת יתר חיילי וחיילות המוצב שנרצחו באותו יום ארור. איל מוכר לנו מהביקורים האינסופיים באולפני החדשות, בהם הוא משמיע את זעקתו כבר מהיום הראשון ומביא לידיעת הציבור את גודל המחדל.
כחודש אחרי האסון התבשרו הזוג אשל שרוני נרצחה ולא נחטפה. לאחרונה קיבלו ממערכת הביטחון את הכומתה המפויחת שלה שנמצאה בחמ"ל השרוף ואת הטבעות שלה, שככל הנראה נבזזו ונמצאו על ידי לוחמי צה"ל במחנה הפליטים זייתון שברצועה. רישיון הנהיגה ותעודת הזהות שלה נמצאו כחודשיים לאחר הטבח בתוך בית אחר. כמה ימים אחרי הטבח, כשרוני נחשבה עדיין לנעדרת, הגיע איל למוצב כדי לאסוף את חפציה ממגורי הבנות במוצב.
"הסתובבתי במוצב עם כדור בקנה כמו עכבר מורעל וצעקתי את שמה. חשבתי שאולי היא פצועה ולא פינו אותה, אולי דחפה כמה תמרים לכיס והיא מתחבאת מתחת לאיזו איסכורית ומחכה לי", הוא נזכר. רוני לא נמצאה, אבל כשפרש בסלון את הפריטים שאסף מהמגורים, התברר ששרון לא מזהה אף אחד מהם. "רוני הוכרזה כמתה על בסיס די אן איי בלבד, אין גופה בקבר. אני חי עם תקווה מזערית שאולי יום אחד היא תחזור מעזה ותגיע הביתה. אני מבין שהיא נספתה בחמ"ל כשעלה באש אבל יש לי עוד שביב קטן של תקווה. אני לא יכול לשחרר ולא בטוח שאוכל, אלא אם כן מישהו יוכיח לי אחרת".
"יש היום מפקדים בצה"ל שאסור לתת להם לשמור על שקית קרח"
רבות דובר על החששות שהביעו התצפיתניות בפני משפחותיהן לפני הבוקר השחור ההוא. איל משתף על השיחה האחרונה בנושא שניהל עם רוני. "בסוכות היא הייתה בבית והתארגנה לחזור למוצב. כשהייתה בדרכה החוצה, היא נעמדה ליד הדלת ואמרה לי: 'אבא, רותח שם. הם יודעים עלינו הכל'. תכננו לבקר אותה בשבת הארורה ההיא. שמתי את ידי על כתפה ואמרתי לה: 'רוני, מה קרה לך? יש לנו את הצבא הכי טוב וחזק, נתראה בשבת'". הוא מייסר עצמו עד היום שנתן לה ללכת: "בדרך כלל הייתי מסיע אותה למוצב כי לא רציתי שתיסע לשם בתחבורה ציבורית, אבל באותו היום הייתה לי עבודה דחופה. לא הייתי צריך לתת לה ללכת ועל כך אני לא אסלח לעצמי לעולם. היא נסעה באותו יום והשאירה אותנו עם תהום ענקית מתחת לרגליים".
"רוני הוכרזה כמתה על בסיס די אן איי בלבד. אני חי עם תקווה מזערית שאולי יום אחד היא תחזור"
איל לא מתכוון להסתפק באנדרטאות או אזכרות: "לקחו לי את המתנה" הוא אומר. "קיבלתי מתנה לכמעט 20 שנה, היו מי שלקחו לי אותה ואני אבוא איתם חשבון". כשאשל מדבר "עליהם" הוא מתכוון לכולם: מהדרג המדיני ועד אחרון האחראים בצה"ל, שכשלו וגרמו ברשלנותם לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה: "כולם כשלו, מסגל הפיקוד הישיר, עד הרמטכ"ל וראש הממשלה".
כבר סמוך לאסון הוא החל לשרטט את ציר הזמן של ההתרחשות במוצב, בונה את התמונה מאלפי פרטים שונים שיכולים ללמוד על מה שהתרחש בו באותו בוקר נורא. "את יודעת מה הבאסה?" הוא שואל, "שאני בכלל לא רוצה להיות צודק. אני יכול להתמודד עם כל קושי, אבל אני מבקש שיוגש לי ללא טיוח ותוך שיקוף האמת. כפי שצה"ל נראה היום, גם את האדמה צריך להחליף מרוב שהיא רקובה. את פיקוד דרום ואוגדת עזה צריך לפרק ולהרכיב מחדש כי המפקדים שם לא ראויים ללבוש מדים. יש היום מפקדים בצה"ל שאסור לתת להם לשמור על שקית קרח".
"התעמתי איתם ושאלתי למה לשקר? הבנות היו לכודות בחמ"ל ולא יכלו לצאת"
כמה חודשים אחרי האסון וטרם פרסום התחקיר הצה"לי, הוגשו להורים ממצאים מטעם חיל הגנת הגבולות שלדברי איל היו מלאים בשקרים: "אני מכיר את מוצב נחל עוז מלפני ומלפנים. כל התאים, כל החדרים, כולל המדרכות. הם הציגו לנו דלת מילוט אחורית מחדר התקשורת שפשוט לא הייתה קיימת. לחדר התקשורת יש רק דלת כניסה. התעמתי איתם ושאלתי למה לשקר? הבנות היו לכודות בחמ"ל ולא יכלו לצאת. מדובר בחבורה כושלת שלא השכילה להורות לבנות, שבאירוע קיצון ייכנסו לחדר תקשורת וינעלו את עצמן בפנים".
אולי זה תוכנן והוחלט כדי שבשעת מלחמה לא תהיה נטישה של החמ"ל?
"זו שאלה לא הוגנת. שיירקב החמ"ל, מה יותר חשוב מהחיים של הבנות האלו? מה יותר חשוב מלומר להורי הבנות שמוצב נחל עוז מוגדר כאזור השמדה לפי צה"ל? למה לא שיקפתם את זה בפנינו? אם הייתי יודע, רוני לא הייתה נשארת שם שעה נוספת. הייתי נוסע לשם ומביא את כל הבנות הביתה".
כולן התריעו שהגזרה רותחת כמו רוני?
"יש פה משחק מילים: כולן התריעו וקולן לא נשמע. חודשים אחורה הן התריעו ובסוף נשרפו למוות בעודן בחיים. אני אבלה את שארית חיי ולא אשב בשקט לדקה, עד שהאחראים ששיחקו בחייה של בתי יתנו את הדין. אני בעצמי כבר לא חי. למרות שאני נראה חזק וחסון, אני פועל מכוח האינרציה. הייתי מצדיע מאה פעם מעל הקבר שלה אם הייתה נהרגת עם אפוד ותוך כדי לחימה, אבל הבנות מחמ"ל נחל עוז נשרפו למוות, כי המפקדים שלהן התרשלו בשמירה על חייהן".
"כולם כשלו, מסגל הפיקוד הישיר, עד הרמטכ"ל וראש הממשלה"
לפחות הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, לקח אחריות והלך הביתה.
"את רוצה לדבר על זה? הוא התפטר? תודה. זה לא עובד ככה. מדובר באירוע קולוסאלי עם תוצאות מחרידות, ומכתב מהרמטכ"ל שאומר" "כשלתי אז אני הולך הביתה" לא מספיק עבור הבנות האלו. האחראים למותן צריכים לשלם מחיר משמעותי. הייתי לוחם כל חיי, גם בסדיר וגם במילואים. מאז המלחמה התנדבתי לשלושה סבבי מילואים, אבל אני מגיע מצבא שהיה אחר. הצבא הטוב והחזק בעולם, צבא שידע מה הוא המונח לקיחת אחריות".
אז מה קרה לדעתך, למה הצבא שלנו הוא כבר לא הטוב בעולם?
"כי הפוליטיקה חדרה לצבא וזה הרס כל יסוד של האמון בין האזרח למערכת הצבאית".
"כל כך זלזלו בהן עד שלא נתנו להן להגיע לחדר האוכל בבסיס"
המאבק המרכזי שמוביל איל בימים אלה הוא הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתצביע באופן ברור על האחראים ותאפשר למצות עמם את הדין. "התחקיר של אלוף משנה עידו קס שהוצג לנו לפני כמה שבועות, נעשה באומץ ובצורה אמיתית ואני מעריך את זה. בפעם הראשונה מאז האסון נאמר לנו, ההורים: "סליחה, כשלנו, לא היינו שם בשביל הבנות". אשל מצר על כך שאיש מהמעורבים לא הודח או הושעה: "ציפיתי שאותם אנשים ישעו עצמם או יתפטרו וזה לא קרה. הם צריכים לשבת בכלא כי יותר מדי אנשים מתו בגללם. אין שום טעם בתחקיר ללא מסקנות אישיות ואת המסקנות האלו תגיש ועדת חקירה ממלכתית".
הוא מדגיש שירדוף וינסה לסכל כל ניסיון של האחראים למחדל לחזור לחיים תקינים ושלווים בשוק האזרחי: "בשבוע שעבר, כשהבנתי שראש אמ"ן לשעבר, אהרון חליווה, מונה ליועץ בחברה ביטחונית, נסעתי וישבתי בארבע עיניים עם מנכ"ל החברה. אחרי השיחה, הוא הסכים איתי שהמינוי היה טעות בשיקול הדעת. אני מחזיק היום רשימה ארוכה של קצינים שידיהם מגואלות בדם החללים, ולא אוותר עד שישלמו את המחיר".
מה לגבי החיילים והקצינים שהיו בחמ"ל והצליחו לברוח מהחלון?
"אני אומר את זה בצער רב: רוח צה"ל נעלמה באותו יום והערכיות השתתקה. מחמ"ל נחל עוז ברחו שבעה חיילים, ביניהם ארבעה קצינים. הם היו בחיים והשאירו את הבנות להישרף למוות. הם ברחו מהחלון של תאי השירותים שנמצאים בצד האחורי של החמ"ל. רק לחשוב שאם כל אחד מהם היה גורר ילדה אחת ביד, יכול להיות שרוני הייתה פה היום, ואם לא רוני אז מיה ויאלובולופו ז"ל, ששקלה 50 קילו ולא הייתה בעיה למלט אותה דרך החלון".
ראש הממשלה פגש אתכם מאז האסון?
"נתניהו פגש אותנו באוקטובר 24, שנה אחרי ובגלל לחץ חזק מאוד שהפעלנו. הסברנו לו שאנחנו דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית, ועל הדרך ניסינו לרתום אותו לפעולות ההנצחה שאנחנו מקיימים". תשובה לגבי ועדת חקירה הם לא קיבלו, אבל הבטחה שהמדינה תיקח אחריות על האנדרטה לזכר הבנות, ליד קיבוץ עלומים הגיעה, ועל כך אייל מברך.
"החיילות של אף אחד" הוא מכנה אותן כשהוא רוצה להדגיש את הזלזול וההפקרה, וכדוגמה הוא מספר על השירות הצבאי של רוני טרום האסון: "היה להן מנהג כשירדו מהרכבת בשדרות. הן היו קונות בסופר מכספן האישי אוכל ושישיות מים, כי לא היה להן בבסיס. כל כך זלזלו בהן שאף פעם הן לא היו מספיקות לשעות פעילות חדר אוכל בבסיס. ה'תמי 4 היה מקולקל, את האוכל היו זורקים להן בשקיות של פח זבל והמטבח שלהן היה מעופש ומלא בעכברים. רוני אהבה את המטבח והיא הייתה מבשלת עבורן. אחת המנות האייקוניות שלה במוצב הייתה פסטה ונקניקיות".
"בכל דבר היא הייתה 100"
כל משמרת בחמ"ל התצפיתניות מורכבת ממספר בנות שמאיישות את העמדות. כל אחת מהן אחראית על מקטע שטח שאותו היא מכירה "בעיניים עצומות". ההיכרות כל כך טובה עד שהתצפיתניות יודעות להבדיל בשינוי בתוואי השטח, בין אם בעשבייה או בדחיסות החול. "הן מכירות את רועי הצאן עד לרמת כמות ראשי הבקר שלהם", מסביר איל. "ביום האסון רוני התחילה משמרת בארבע בבוקר. לוותיקות נתנו את משמרות הבוקר, כי הן היו הכי עמוסות מבחינת אירועים". על פי הנהלים, לחמ"ל לא נכנסו טלפונים ניידים ורוני לא ענתה כשניסו לחייג אליה עם תחילת המתקפה. "התחלתי להשתגע, לא קיבלתי מענה מאף אחד".
אתה חושב הרבה על רגעיה האחרונים שם בחמ"ל?
"כן. אני כל כך רוצה לקוות שהיא לא סבלה. בהקלטות הקשר החלקיות שקיבלנו אפשר לשמוע את העוצמה והאסרטיביות של הבנות. רוני, יעל לייבשור ומיה ויאלובולופו ז"ל היו הראשונות בשבת בבוקר להכריז על מלחמה בישראל. זה לא מניח את דעתי. נתתי לכם חיילת וציפיתי שתשמרו עליה. אם לא הצלחתם, תהיו מספיק אחראים גם ברגעים הקשים להרים טלפון ולהגיד: 'קרה אירוע מזוויע, קולוסאלי, אנחנו מנהלים חקירה ונחזור אליך עם תשובות. לא שמענו מאיש וכך התחלתי להרכיב פאזל של מאות אלפי חלקים והבנתי את גודל המחדל. הבנתי שמי שאחראי לכך שרוני שלי איננה, מחבק היום את הילדים שלו. היחידי מבין קציני צה"ל שהראה אמפתיה והכלה ואנושיות אחרי האסון זה יניב עשור, שבתפקידו הקודם היה ראש אכ"א, ועתה חוזר ללבוש מדים כאלוף פיקוד דרום".
"מהשלבים הראשונים הבנתי שיורקים לנו בפנים ומכריחים אותנו לחשוב שיורד גשם"
ומתוך הפאזל שהרכבת, מה אתה מצליח להבין?
"שלא היו קצינים וחיילים בגזרה. לא הייתה תגובה מהירה כי לא היה סד"כ מתאים לכוננות עם שחר ולפתיחת ציר. הבנות היו בחמ"ל עד הרגע האחרון כי ההנחיה הייתה שבזמן אירוע קיצון על כל הבנות נכנסות לשם ונועלות את עצמם. מעולם לא בוצעה שם ביקורת אש, לא היה מיגון דרוש ואף קצין לא בדק אם המבנה הזה ראוי בכלל לשמש כחמ"ל. המחבלים הבעירו אותו עם כמויות אדירות של חומרי בערה, והטמפרטורה קפצה במאות מעלות פר שניה".
למרות בקשות חוזרות ונשנות, משפחות התצפיתניות עדיין לא קיבלו מצה"ל את כל הקלטות הקשר. אשל טוען שבאותה שבת נאמר להן: "תסתדרו בעצמכן, אין לנו כוחות לשלוח לכן". אייל מודה שהוא מתקשה לישון מאז האסון ומבלה את הלילות בטיולים ברחובות עם דובי, הכלב המשפחתי. בהבלחות מדודות, מגיעים רגעי נחמה מעטים כשזיכרונות על רוני עולים בו. "היא הייתה חייכנית מאז שנולדה, הכי חברותית שיש, ילדה שטרפה את החיים במלוא מובן המילה. רוני אהבה מוזיקה והאזינה ל-FM88 , היא אהבה את הביג'יז, את אבבא ואת גזוז. היא הייתה ראשונה בשכבה שלה שהוציאה רישיון והייתה נהגת מעולה. היא הייתה אישה של אנשים, אבל הבית היה עבורה מפלט, היא אהבה את הפינה והמיטה שלה והיא מעולם לא הלכה לישון אצל חברות, הן היו באות לישון אצלה"
הוא מתאר את תהליך האיתור של התצפיתניות המדוקדק והקפדני. "מדובר בתפקיד סופר אחראי ורוני הייתה כזאת. היא הייתה חיילת מסודרת וטובה עם צמה ארוכה, כי ככה חינכנו אותה. בכל דבר היא הייתה 100: תלמידה מצטיינת, ילדה טובה והכי אמיצה שיש". הוא מעיד שכיום אין שמחה אמיתית בבית והוא לא יודע לומר אם תחזור אי פעם. בדבר אחד הוא בטוח: חייב להיעשות תיקון עצום במדינה – והוא צריך להוביל אותו. "לא כיוונתי לשם ולא פיללתי שכך יהיה. רציתי להישאר אבא של רוני יעל ואלון, שנשוי לשרון ממשפחה בצור יצחק והכול השתבש. מהשלבים הראשונים הבנתי שיורקים לנו בפנים ומכריחים אותנו לחשוב שיורד גשם. לא יכולתי לקבל את זה אז וקשה לי לקבל את החורבן שיש במדינה היום, שנה וחצי אחרי. מההתחלה דרשתי מעצמי להיות הקול השפוי פה. בכל מקרה, עד שלא יצאו מיליון וחצי איש החוצה והמדינה תיעצר, לא ממש יקרה פה משהו". לסיכום הוא אומר: "אנחנו עובדים קשה ב"מועצת אוקטובר" על מנת לעשות את התיקון הדרוש. ועדת חקירה ממלכתית קום תקום. זה ייקח זמן אבל זה יקרה, עבור רוני ועבור החללים הרבים שכבר לא אתנו".