זוכרים: המכתבים של בני המשפחות השכולות

"אתם לא באים אליי בחלומות. אתם כל הזמן איתי"

מור ינון היא בתם של בלהה ויעקב ינון שנרצחו ב-7.10

"לאבא ואמא האהובים שלי,

שנה וחצי בלעדיכם. לעולם לא אדע מה בדיוק עברתם ברבע השעה שבין 7:45 ל-8:00 בבוקר, ביום שבת הנוראי של ה-7.10.23. לעיתים אני תוהה אם היה לכם רגע של הבנה ושל דיבור ביניכם לפני שנרצחתם באכזריות. אני בטוחה שאם היה לכם רגע כזה, מה שאמרתם זה לזו הוא שאיזה מזל שאף אחד מאיתנו – הילדים והנכדים – לא אתכם. ואולי גם הספקתם להגיד: "בובי, אני אוהב.ת אותך, ותודה על החיים איתך".

אני מוצאת נחמה בזה שהייתם בריאים ופעילים עד יומכם האחרון, שנלקחתם מהעולם הזה יחד, בבית שאהבתם כל כך. שהייתם אוהבים ואהובים, וידעתם שאתם יכולים לסמוך עלינו – שנישאר משפחה מאוחדת ושנהיה אחד בשביל השנייה, תמיד.

הצלחנו לקיים את רוח הצוואה שלכם, ואנחנו דואגים אחד לשני, כמו שביקשתם. ניקינו, עד כמה שיכולנו, את הריסות הבית במושב, והקמנו לכבודכם קיר זיכרון מאוד יפה שמשלב קטעים מהיצירות של אמא.
רק את הגינה המפוארת שלכם אנחנו לא מצליחים לתחזק, והטבע משתלט עליה לפי עונות השנה. כשמציפים אותי רגשות אשמה על זה, אני מזכירה לעצמי שאתם בטוח הייתם משחררים אותנו – כי גידלתם אותנו להגשים את החלומות שלנו, לא את החלומות שלכם. והגינה... היא הייתה היצירה שלכם.

אתם לא באים אליי בחלומות. אולי זה פשוט כי אתם כל הזמן איתי. הזיכרון הפיזי שלכם כל כך נוכח עבורי. להסתגל לחיים כאן בלעדיכם הוא רצף של אינספור דברים קטנים וגדולים שחסרים.  זו גם ההבנה שהבית שלכם – במובן הפיזי והרגשי – שהיה לי עוגן משמעותי כל כך, כבר לא קיים. זה געגוע עמוק למבט בעיניים שלכם – מבט של אהבה שאינה תלויה בדבר, ושל גאווה על הילדה שלכם, שהיא אני.

מאז מותכם, האבל הפרטי מתערבב עם מועקה גדולה ודאגה לגורל החטופים, שכבר מזמן היו צריכים לחזור. המלחמה עדיין משתוללת וזורעת הרס וחורבן בשני צדי הגדר – ללא שום תכלית שאני מצליחה להבין. נסיבות מותכם גלגלו אותי להצטרף לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ואני מכהנת כיו"ר הוועד של העמותה. אני מרגישה שהתפקיד הזה מאפשר לי לשלב בין הכישורים שלי ובין האמונות שלי, בצורה נכונה.

אני מייחלת ליום שבו, בשני הצדדים, יבינו שנקמה וכוח הם לא הפתרון. וברגעים של ייאוש, אני נאחזת בערכים שקיבלתי מכם – ובוחרת באנושיות ובחמלה, ועושה כמיטב יכולתי למען דיאלוג ופיוס. אני מודה על הזכות שהייתה לי להיות הבת שלכם.

אתם בליבי – כל הזמן ולתמיד".

"הייתי עושה הכל, הכל, רק כדי לבלות עוד רגע אחד איתך"

רובי, איבדה את בנה דויד דמלין, שנהרג בפיגוע הירי בוואדי חרמיה שבגדה המערבית, ב-3 במרץ 2002

"ילדי האהוב, בעל העיניים הירוקות והצלולות, והחיוך ששבר את ליבן של לא מעט עלמות. אנשים שואלים אותי איך זה שאני עדיין מתאבלת. התשובה שלי היא – אתה עדיין אינך, ואני עדיין אוהבת אותך. אני לא רוצה לומר להם מתי מתת – אם זה לא היה אתמול, האם הם יצפו ממני להיות פחות שבורה?

אהובי, העולם כל כך שונה מאז שעזבת אותנו.

ה-7.10 הפך הכל על פניו. כל כך הרבה אובדן, כל כך הרבה כעס ופחד, כל כך הרבה דמעות של ישראלים ופלסטינים מתערבבות בקברים שנחפרו זה עתה. הפחד והכעס הולידו שנאה ותאוות נקמה. הם לא יודעים שאין דבר כזה נקמה. הייתי עושה הכל, הכל, רק כדי לבלות עוד רגע אחד איתך.

אז איך מתמודדים עם הטירוף הזה? אסטרטגיית ההישרדות שלי היא לעבוד אפילו יותר קשה כדי לעצור את ההרג. אני יודעת בליבי שאתה היית יוצא לרחובות ותומך במשפחות החטופים. היתה לך תחושת צדק חברתי כל כך מפותחת.

אני נוסעת ברחבי העולם בניסיון לעצור את הקיטוב, ולמנוע מאנשים לייבא את הסכסוך שלנו לארצם ולגרום לשנאה בין מוסלמים ליהודים. בכל קמפוס שאני מבקרת בו בארצות הברית, אני חושבת עליך – האם עד עכשיו היית כבר פרופסור שמלמד את פילוסופיית החינוך לכל מי שמוכן להקשיב?

לפעמים, אני יושבת בפאנל עם שלושה אנשי אקדמיה, גברים ונשים, מומחים גדולים לעניין הישראלי-פלסטיני, למרות שכפות רגליהם העדינות לא דרכו על אדמת הארץ הקדושה. דווקא כשאני עומדת לאבד את העשתונות, אני מרגישה אותך לוחש לי באוזן: 'תישארי רגועה, דברי על האפשרות לפיוס ושלום, ואל תיפלי למלכודת של הכעס'. אוי, כמה שאני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך.

אמא"

"אני 'אבא בלי אבא', ממציא את האבהות שלי עם מעט מדי זיכרונות"

רונן לשם, שאביו נהרג במלחמת ששת הימים

"אבא,

הייתי בן 10 כשנפלת בחאן יונס, במלחמה שנקראת 'ששת הימים' ועבורי היא 'מלחמת כל החיים'. שנים עברו, ואני 'אבא בלי אבא', ממציא את האבהות שלי עם מעט מדי זיכרונות ממך - אתה הרי היית חייל, רב סרן בצנחנים, תמיד רחוק מהבית. שני הבנים שלי כבר גדולים, אפילו הצעיר כבר השתחרר מהצבא אחרי שירות ארוך בשייטת הצוללות. היית גאה בהם מאוד, אבא. 

היית מפקד היאחזות הנח"ל הראשונה ומסרת אותה לידי גרעין התנועה המאוחדת שהקים בה את קיבוץ נח"ל עוז. והיום הקיבוץ חָרֵב ואנשיו פזורים. מאז 1967, אבא, אנחנו עם כובש, והכיבוש שמדכא את העם הפלסטיני מְאַכֵּל ומשחית אותנו. מדינת ישראל שלחמת להגן עליה מאוימת היום מבפנים ומבחוץ. עם האויבים מבחוץ נדע להתמודד, תמיד ידענו, ואתה לא חזרת אלינו ממלחמה כזו. אבל האויבים המפוררים אותנו מבפנים בהנהגת ראש ממשלה מושחת שאומנותו 'הפרד ומשול' הם האיום הממשי על המדינה עליה הגנת, והם נלחמים בעתיד אפשרי של שלום.

אבא, טוב שאינך רואה את התהום אליה מידרדרת ישראל".

"אבא תחזור הביתה"

מיכל בן אהרן, בתו של שבתאי בן אהרן, טייס שנהרג ביום הראשון למלחמת ששת הימים. בן 34 במותו.

"בלתי אפשרי בשבילי לכתוב לאבא שלי.

אבא שלי היה אבא שלי שנתיים וחצי שמהן אינני זוכרת דבר. לא יכולה לכתוב לו שאהבתי אותו לא יכולה לכתוב לו שהוא חסר לי, לא יכולה לכתוב לו שהמשפחה בסדר כי מעולם לא היתה משפחה. ובעצם היתה, היינו אמא, שתי ילדות ומשפחת השכול, ומשפחה לא בוחרים. זאת היתה משפחה מפוארת כולם הכירו אותה כולם אהבו אותה ורחשו לה כבוד. היא עטפה אותנו ואנחנו בתמורה נתנו לה את זהותנו ולאומנו.

כמה התרגשתי לקראת ימי הזיכרון, מורמת מעם צעדתי בשבילי קריית שאול, זרים משופדים על הקבר מטעם, לידו זר צבאי מתוח,  צפירה מטחי ירי אל מלא רחמים. קדיש, נאומים, יזכור, התקווה, הנחת זרים. אינני מצייתת עוד לפקודה, וסירבתי להתייצב ליד קברו של אבי.

רק לפני שנתיים הצטרפתי לפורום המשפחות השכולות למען פיוס ושלום, כל כך רציתי להרחיק ממני את השכול והמשפחה שלו. בשנים האחרונות ובפרט בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני אני בוחרת בזהות הזו ומאמצת את המשפחה אל חיקי.

ומילים עילגות נדחפות החוצה. אבא, אנחנו לא בסדר, תחזור הביתה.

בתך האוהבת"

"אוהבת, כואבת ומתגעגעת, אחותכם הקטנה"

ענת, אחותם של פינקה ויאיר מרנין ז"ל, שנפלו במלחמת יום כיפור, ב-7.10.1973

"אחי האהובים, 50 שנה בדיוק אחרי יום אסוננו, היום בו נגדעו חייכם ונחרבה משפחתנו במלחמת יום כיפור הנוראה, שברבות הימים למדנו שניתן היה למנוע, פקד אסון חדש ואיום את העם שלנו, אסון שזעזע את אמות הספים, כאילו לא למדנו דבר.

באוקטובר 1988, במלאת 15 שנה למלחמת יום כיפור, האמא הגיבורה שלנו נשאה דברים בטקס הזיכרון של חיל השריון, וכך אמרה: 'המאבקים הפוליטיים ושנאת האחים רק מחריפים את הכאב ומעוררים את השאלה: האם היו אלה קורבנות שווא?!'. 36 שנים חלפו מאז, אחיי, אך השאלה הנוקבת עדיין מהדהדת. לאור המצב כיום, כשהממשלה בהתנהלותה מבזה את העם, התשובה שלי עצובה מאוד. בזמנים הקשים האלה, אני נאחזת בפנייתה המרגשת, האנושית והאמיצה של אמא בסיום דבריה: 'אני פונה אליכן, האימהות במדינות ערב. אתן יודעות כמונו מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר'. מילים אלה הן מקור השראה ונר לרגליי בפעילותי בפורום המשפחות השכולות ישראלי-פלסטיני, למען פיוס בין העמים ולמניעת שכול נוסף בשני הצדדים.

אוהבת, כואבת ומתגעגעת, אחותכם הקטנה ענתי (היום בת 67, בעוד אתם, אחיי הגדולים, נותרתם בני 19 ו-23)".