באוקטובר 2023 נולדו בישראל עשרות אלפי גיבורות וגיבורים. לכל מלחמה יש דור לוחמים שמאפיין אותה, ובמלחמת "חרבות הברזל" הגיע התור של דור הטיקטוק והאינסטגרם, שהתגלו כגיבורי על, ושקיבלו את התואר הזה ללא הכנה או ברירה, ושלנצח ייזכרו כאמיצים במיוחד. מאחוריהם ומאחוריהן עומדות לביאות המלחמה, האימהות שהתפקדו בהפתעה גמורה והתייצבו בעל כורחן בחזית העורף. הן עדיין שורדות את הפחד והדאגה שמאיימים על נפשן. הן מתארות את עצמן כתשושות, עייפות, מבקשות שקט וחזרה לשגרה. כולן ערכיות, ציוניות ואוהבות ישראל, שמבינות שכנראה גם נכדיהן יאלצו להילחם בעתיד. הן עצמן היו חיילות בתקופה המדממת של אמצע שנות ה-90 בואכה שנות ה-2000, בה התרחשו פיגועים ברמה יומיומית על רקע הסכמי אוסלו, וחוו את רצח רבין כטראומה לאומית. הן לא האמינו שבימים אלה הן יחווה טראומה נוספת, ושהילדים שלהן יהיו בחזית.
"מה שהציל אותי היה הקשר היומיומי עם הגדוד"
קרן ליפשיץ זיתון מצור יצחק, ממונה ארצית במשרד החינוך, היא אמא למתן, לוחם צנחנים מגדוד 890; ולזהר, שאמורה להתגייס בקרוב כלוחמת בקרקל. היא עצמה שירתה בחוות השומר כמש"קית הו"ד לנערי רפול בלילה שבו רבין נרצח: "זה היה הלילה הנוראי בחיי, הייתי גרופית של רבין, אהבתי והערצתי אותו כמו שמעריצים זמר אהוב. הבנתי מיד את גודל השעה והלכתי להעיר את הטירונים שלי. סיפרתי להם שקרתה טרגדיה נוראית ושרבין נרצח על ידי יהודי. התגובה שלהם חרוטה לי עד היום בראש, הם התחילו לשרוק, למחוא כפיים ולרקוד משמחה. כאבתי את התנהגותם, כעסתי מאוד, הייתי חיילת צעירה ולא ידעתי איך להגיב. זוהי טראומת חיי".
היא גידלה את ילדיה בבית ציוני, מסורתי ואוהב ישראל: "מאז ומתמיד אני עוסקת בחינוך, ובתפקידיי הייתי חלק מהמעוזים החברתיים והערכיים של מדינת ישראל. באופן טבעי, ילדיי היו שותפים וזו האווירה שבה התחנכו. היה ברור לי שהם ישרתו בתפקידים משמעותיים וכשמתן קיבל את ההודעה שהוא התקבל לצנחנים בכיתי מדאגה. גם במסע הכומתה התייפחתי, אבל עדיין בסיוטים הקשים ביותר לא חלמתי שהוא יילחם במלחמה כזו".
את השבת השחורה היא מתארת כאיבוד שליטה מוחלט: "מתן התקשר ב-07:10 ואמר שהם מתארגנים ועולים לכיוון העוטף. כמה שעות אחרי, הוא עדכן שהם נכנסים לבארי ושהוא סוגר את הטלפון. ישבנו מול הטלוויזיה בהתקף חרדה ובחוסר אונים בלתי נתפס. במשך שלושה ימים רק חיפשנו עם מי לדבר. פתחנו קבוצת הורים בשיתוף הרס"פ, המ"פ והמג"ד והתחלנו להזרים להם אוכל וציוד. אין ספק שמה שהציל אותי היה הקשר היומיומי עם הגדוד, כל נסיעה להקפיץ להם סיגריות או תחתונים שמרה אותי שפויה לעוד כמה ימים".
"מהרגע שמתן נכנס לעזה כתבתי לו הודעה כל בוקר וכל ערב, למרות שידעתי בוודאות שהוא לא יענה לי. למזלנו המג"ד דאג שכל בוקר ידווחו להורים שהכול בסדר. אני תמיד אומרת שאם כבר הבן שלי נמצא בסיטואציה הזו, לפחות אנחנו ב-890 צנחנים. מדובר בפיקוד ברמה הכי גבוהה, זכינו בהם".
דאגה משמעותית ניכרת בה כשהיא משתפת על החברים שנפלו בקרב: "חבר משפחה שלנו הוא אילי גמזו ז"ל שנפל בשבת השחורה בקרב על שדרות, והחבר הכי טוב של מתן מהמכינה הוא אביאל מלקמו ז"ל שנפל בקרבות על העוטף ב-12.10. כשמתן חזר בפעם הראשונה מעזה הוא הלך לבקר את הורי חבריו שנפלו וחזר משם שבור. אלו היו רגעים לא פשוטים בכלל, בסוף הם רק ילדים שפתאום התבגרו לפני הזמן".
אחד הרגעים הזכורים לה במיוחד התרחש כשהיתה בעבודה: "ישבתי יום אחד במשרד והגיעה משלחת צבאית, להודיע לאחד העובדים על נפילת בנו. ראיתי אותם ונתקפתי בזעזוע. אומנם ידעתי שמתן אמור להיות בסדר, כי הוא בדיוק יצא להתרעננות, אבל אחרי הרבה ימים בלי שינה הגוף לא עמד בזה. רצתי לשירותים להקיא, איבדתי את זה לגמרי. בנוסף, השכנים שלנו הם הוריה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל. מטבע הדברים, עברו הרבה רכבים צבאיים ברחוב שלנו. כל פעם מחדש נתקפתי בעתה ורעד, זה היה הסיוט שלי".
"בשבת השחורה התעוררנו לכאוס כמו כולם. הבת סגרה שבת בבסיס ולא הצלחנו לתפוס אותה, מה שחידד את התחושה שמדובר באירוע חריג. שני הבנים נקראו כל אחד לחזית אחרת, ולמעשה, לא ראיתי אף אחד מהם במהלך החודשים שאחרי המלחמה"
"לא חשבתי שקיימת כזו מלחמה בכלל"
מיכל גנוט, מטפלת גוף נפש, גדלה בבני ברק במשפחה דתית ליברלית. היא אימא לארבעה ילדים, מתוכם שני לוחמים ולוחמת ובנוסף היא מאמצת את נתנאל, לוחם בודד מבלגיה. כשהתגייסה לצה"ל שירתה כמדריכת גדנ"ע והיא זוכרת בעיקר את ההלם שאחז בה כשרבין נרצח: "נסענו במונית כמה חברים בדרך מבילוי, אחד מהם היה כתב חדשות שקיבל במהלך הנסיעה הודעה שרבין נרצח. לא האמנו. זכור לי שבר ענק ותחושה נוראית שכל החוקים הופרו, כי הרי לא יכול להיות שיהודי רוצח יהודי".
גנוט מתארת בעיקר את הפער שבין הסכמי השלום שלוו בתחושת אופוריה ובתקווה לשקט, לבין תקופת הפיגועים הרצחניים שליוותה את ההסכמים: "עוד אז הבנתי שתמיד נחיה על החרב. ידעתי שהצבא שלנו חזק, הנחתי שילדי ישרתו בצבא, אבל לא חשבתי שהם ילחמו בצורה כזו עצימה. יותר מזה, לא חשבתי שקיימת כזו מלחמה בכלל. אני שומעת סיפורים מתוך הקרבות ומבינה שהילדים שלנו חיים בתוך משחק מחשב מלחמתי ואלים, רק שמתים בו 'על אמת' ואין עוד חיים נוספים שאפשר לקנות במטבעות".
א' (25), בנה הבכור הוא קצין בסיירת צנחנים, ט' (22) היא קצינה לוחמת בתפקיד סודי בחיל האוויר ו-ד' (21), משרת כלוחם בגבעתי. "בשבת השחורה התעוררנו לכאוס כמו כולם. הבת סגרה שבת בבסיס ולא הצלחנו לתפוס אותה, מה שחידד את התחושה שמדובר באירוע חריג. שני הבנים נקראו כל אחד לחזית אחרת, ולמעשה, לא ראיתי אף אחד מהם במהלך החודשים שאחרי המלחמה".
כשמדברים איתה על תפקודה מעורר ההשראה כאם לשלושה לוחמים, גנוט אומרת שלפני המלחמה החשש היה מהול בגאווה, ושמאז השבת השחורה הגאווה נדחקה לפינה חשוכה. היא מתארת מצב בלתי נסבל של חרדה קיומית שמתאפיינת בעצב עמוק ובשיתוק: "כשהתחילה המלחמה והבנתי את סדר הגודל, הרגשתי שהגוף שלי נקרע. הייתה לי משאלה לא אפשרית, להתחלק לחלקים ולהגיע לכל מקום בו נמצאים ילדיי. יש לי עוד ילדה תלמידה בבית, כך שאני חייבת לתפקד, אבל מאז אוקטובר אני מסתובבת עם חור בבטן ומרגישה עצב נורא. מזל שיש לי שני כלבים, כי היו ימים שאם לא הייתי צריכה לטייל איתם, לא הייתי יוצאת מהמיטה".
ד', בנה הצעיר של גנוט ולוחם בגבעתי, נפצע במהלך המלחמה. באירוע פינוי ותחת אש, הוא חטף רסיס בגב אבל עיקר פציעתו היא באוזניים ושמיעתו נפגעה: "הוא הסתובב כמו אריה בכלוב בשיקום, עד שביקש לחזור לצוות שלו. אם היו אומרים לי לפני המלחמה שגוף אנושי מסוגל לעמוד בכזה כאב וסבל - לא הייתי מאמינה לך".
היא מספרת על שאולי גרינלניק ז"ל: "אנחנו חברים קרובים של המשפחה, וכשהוא נפל, צביקה, אבא שלו, שלח לנו הודעה: 'הנורא מכל שאולי'. בשלוש מילים הוא תמצת את כל הסיפור. בשבעה מצאתי קצת נחמה, פגשתי שם דור מופלא של צעירים ושמעתי המון סיפורי גבורה. לדעתי צריך לתת להם את המפתחות. גידלנו דור מצוין".
"למרות הקושי אני יודעת שאנחנו עושים את הדבר הנכון"
עירית וייס, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ממושב אביאל היא אמא לארבעה: טל (20) בתה הבכורה שמשרתת במודיעין חיל האוויר; שליו (19) הוא לוחם בגבעתי שנמצא כעת ברפיח; ונועם ועילי. בצבא היא שירתה כמ"כית בתוכנית טירונות ייעודית לנערים בסיכון. את תקופת הפיגועים הרצחניים היא זוכרת היטב: "גרתי בחיפה בתחילת שנות ה-2000, כשהעיר נחשבה לאחת ממעוזי הפיגועים הרצחניים. איבדתי את טל קרמן ז"ל, חברת משפחה שנרצחה בפיגוע בקו 37 בחיפה, ובמיוחד זכור לי הטבח במסעדת מקסים. גם שנים אחרי ששיפצו את המקום, לא הייתי מסוגלת להיכנס למסעדה".
וייס תמכה בבנה כשרצה להתגייס לגבעתי, וחשבה שמדובר בצעד ערכי ונכון: "המלחמה פרצה שלושה ימים לפני מסע כומתה ולתומי חשבתי שלא יקראו לו להילחם כי הוא עדיין בהכשרה. שעתיים אחרי הוא התבקש להתייצב. הסעתי אותו לנקודת הציון ושם צפיתי באחת מתמונות המלחמה הכי מרגשות: בגלל החג, אזרחים דתיים יצאו מבית הכנסת, הביאו את ספר התורה, ובאו להתפלל בעמדת האיסוף עם החיילים שיצאו לקרב". את תחילת המלחמה היא מתארת כסיוט: "שליו נכנס לעזה בין הראשונים והיה נוכח בפינוי פצועים והרוגים מאסון הנמר הראשון, שבו נפלו הרבה חיילים של גבעתי. למזלנו הוא יצא בשלום מבחינה פיזית. אחרי שבוע בבית ובפיקוח קב"ן, הוחלט שהוא כשיר לחזור לחאן יונס".
וייס מתפעלת את החפ"ק הסוציאלי של מועצה אזורית אלונה, ופעילה בקבוצות הורי הלוחמים: "מאז אוקטובר אני לא ישנה, מחוברת לטלפון ולטלגרם, וכשאני רואה מספר לא מזוהה על הצג אני משתתקת מפחד. לפני יומיים שליו הוקפץ לצבא באמצע הלילה. זו הייתה נסיעה של 4 שעות, כשבדרך לא היה לי אוויר לנשום והתאפקתי שלא לבכות ולייצר היסטריה. כשהוא ירד מהרכב, התחבקנו, ובכנות, לא ידעתי אם זה החיבוק האחרון. הרגעים האלו יכולים להטריף את הדעת". כדי לשרוד היא ממליצה להתנתק מחדשות ולקחת הפוגות מתי שרק אפשר: "אסור לנו לתת לאכזבה מהממשלה להשפיע עלינו. יש לנו צבא מצוין ומפקדים מצוינים, הם יודעים מה הם עושים והם שומרים לנו על הילדים".
וייס, בת לניצולי שואה, טוענת שאיבדה את תמימותה ושלדעתה גם נכדיה יצטרכו להילחם בעתיד: "השבוע באחד הרגעים כשנשברתי, טל הבת שלי אמרה לי: 'אמא, זו פריבילגיה ענקית! אנחנו הדור שמציל את המדינה הזו'. התרגשתי מאוד כי למרות הקושי אני יודעת שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
"מאז אוקטובר אני לא ישנה, מחוברת לטלפון ולטלגרם, וכשאני רואה מספר לא מזוהה על הצג אני משתתקת מפחד"
"פיתחתי חרדות שלא היו שם קודם"
נתלי שניידר מאשדוד, מנהלת פרויקטים בבנק לאומי, נולדה וגדלה בצרפת. היא אמא למתן (20), לוחם בצה"ל ולתהל (13) שהיא תלמידה. שניידר מתארת ילדות אירופאית וחינוך במסגרות יהודיות בעלות אוריינטציה ציונית חזקה: "סיימתי ללמוד, ובגיל 18 רציתי לעלות לישראל. אבא שלי התנגד כי זו הייתה תקופה שהטרור שלט ברחוב הישראלי. התעקשתי. בחרתי באידיאולוגיה ציונית ועליתי לארץ בספטמבר 95".
חודשיים אחרי רבין נרצח: "נסעתי באוטובוס ופתאום ראיתי אנשים משתוללים וצועקים: 'הוא נרצח' 'הוא נרצח'. לא הבנתי במי מדובר, אבל אפשר היה להבין לפי שפת הגוף שלהם שמשהו רע קורה. כשהבנתי קיבלתי את סטירת הלחי הראשונה. קלטתי שלא כמו בצרפת, שם כל היהודים תומכים אחד בשני, פה בישראל, יהודים לא תמיד אוהבים אחד את השני".
לדבריה גם אז היא לא חשבה לעזוב את ישראל: "שום דבר לא היה מחזיר אותי לצרפת. אומנם זו הייתה תקופה של פיגועים קשים, אבל הייתי נחושה להישאר". שניידר מזכירה שיש משהו תמים בעצם העובדה שהיתה עולה חדשה: "לקח לי זמן להבין. כילדה לימדו אותי שזו ארץ חלב ודבש ובהתחלה חשבתי שזו ארץ החלומות".
מתן, בנה הבכור, משרת בגדוד 101 של הצנחנים כצלף: "מושגים כמו מ"פ, גיבוש, טירונות, בקו"ם, לא היו מוכרים לי. כשהגענו לבקו"ם ואמרו לי שמעכשיו מתן 'רכוש' של צה"ל התחלתי לבכות. ההבנה הסופית שהגרוע מכל יכול לקרות הגיעה כשהוא נכנס להילחם באזור ג'נין עוד לפני המלחמה".
כשהיא מתארת את הסיוט של השבת השחורה, קולה רועד: "מתן היה בקורס מ"כים וסגר שבת. התעוררנו לאזעקות, ובתשע בבוקר הוא התקשר לומר שהם יורדים דרומה. לא דיברנו עד שבוע לאחר מכן, ובדיעבד הבנתי שהם היו מהכוחות הראשונים שהגיעו לעוטף". מהמידע שאספה מחיילים ומפקדים שהיו איתו באותו היום, שניידר יודעת להגיד שבנה השתתף בקרבות עזים, בין היתר בקרב על כיסופים ואיבד באותה השבת ארבעה חברים מהכיתה ואת המ"כ, עומרי פרץ ז"ל. מתן נכנס לעזה לתקופה של ארבעה חודשים, ובינואר האחרון השתתף בטקס סיום קורס מ"כים.
את החיים מאז תחילת המלחמה היא מתארת כאתגר לא פשוט: "לא ישנתי כבר המון זמן. בהתחלה הייתי משותקת ורמות הלחץ, הפחד והאימה היו בלתי נסבלים. הזמן עשה את שלו, ועכשיו, כשהוא נלחם בג'באלייה, אני קמה לעבודה, רואה אנשים וחיה לצד התחושות הקשות. כשיש צלצול בדלת והכלב נובח, הלב שלי נופל. פיתחתי חרדות שלא היו שם קודם".
שניידר מספרת שהקשר עם המפקדים והתמיכה מההורים האחרים הצילו אותה במהלך המלחמה: "קבוצות ההורים מספקות שותפות והזדהות ברמה הכי עמוקה. יש משהו כל כך יפה וחזק שאנחנו דואגים לילדים שלנו ביחד. אין מעמדות, אין פוליטיקה כולם אחים, כולם הילדים של כולם". היא מדגישה במיוחד את חשיבות תפקידו של הרס"פ (רב סמל פלוגתי) במלחמה: "מדובר בתפקיד המשמעותי ביותר מול ההורים: המפקדים זמינים ובכך הם החמצן שלנו, הם הקשר עם הבנים". שניידר מסכמת ואומרת שגם היום הייתה תומכת בבנה וברצונו להיות לוחם: "הורי תמכו בי לעלות לארץ ישראל בתקופה בה המדינה דיממה. גם היום הייתי נותנת לו לבחור, כי זו שליחות עבורו, למרות שהיא הייתה משקפת את המחירים שהוא עלול לשלם".