49 ימים הייתה דניאל אלוני בעזה עם בתה אמיליה בשבי חמאס. במהלך התקופה הקשה פגשה בחמישה חטופים - שבהמשך נרצחו - במנהרות: חיים פרי, יורם מצגר, יגב בוכשטב, אלכס דנציג ונדב פופלוול ז"ל. הבוקר (רביעי), יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולפעולות האיבה, חשפה בשיחה עם ניב רסקין ב"חדשות הבוקר" פרטים מצמררים מתקופת השבי.
"חיים פרי היה האדם הראשון שפגשתי שם כשאני ובתי מובלות ביום הראשון, ב-7 באוקטובר, ואני משוכנעת שאנחנו חטופות יחידות. ראיתי אדם פצוע מאוד, יושב על כיסא ומדמם מראשו. בגדיו היו קרועים ומגואלים מדם. הוא פנה אליי בעברית, הדם על פניו, ושאל: 'מהיכן אתן?' בקול רך", סיפרה על המפגש עם פרי ז"ל במנהרות חמאס, שעות בודדות לאחר שהחלה מתקפת חמאס הרצחנית.
אלוני הסבירה כי סיפרה לפרי שביקרה בניר עוז ושהוא השיב כי הוא חבר הקהילה. "המחבלים נתנו לו לנוח כמה דקות, הוא ישב שם ולא נתנו לי לשהות לידו הרבה זמן. אחרי כמה דקות לקחו אותי. הוא לא ידע כמה נחטפו, ושאלתי איך הוא נפצע. הוא אמר שהציל את אשתו אסנת אך נחטף בעצמו", נזכרה.
מה לגבי אחרים?
"אלכס דנציג מקור ידע גדול, איש מיוחד. בכל יום קיבץ סביבו את האנשים ודיבר על נושאים מההיסטוריה של העם היהודי. היו דיבורים סביב השואה וגירוש ספרד. הוא מעיין של ידע, איש מרתק ומיוחד. זו מעלה ענקית שהוא הצליח לנתק אנשים, אפילו אם רק לרגע".
אלוני תיארה בריאיון את הרגע המבעית שבו התנהל שיח של מספר מחבלים, עדיין מעל האדמה, כשהיא ואמיליה בפיג'מה שאיתה נחטפו. "אנחנו מבועתות, כמובן שאני מבינה שאנחנו בעזה, וברגע אחד אנחנו מצוות להיכנס לאדמה בסולם רעוע, פתח בגודל של ביוב, אל חשכה שאי אפשר לתאר. ראיתי מעבר צר כל כך שלא יכולנו לעמוד אחת לצד השנייה. התקרה מאוד נמוכה, בחלק מהקומות צריך לעבור בזחילה. הגעת למקומות הנוראיים האלה, חללים דמויי מערה", שחזרה.
איך מסבירים את זה לאמיליה?
"בהתחלה הייתי כל כך בהלם, פגשתי חטופים נוספים והמצב שלהם היה כל כך רע, פציעות קשות שנחרדתי. רק חיבקתי את אמיליה, שלא תסתכל. ככל שעבר הזמן התאפסתי והסברתי לה את האמת, היא שאלה ולא הצלחתי להסביר את זה. אמרתי לה שהמצב בחוץ לא טוב ושאנחנו מסתתרות, כאילו שהמקום הזה מגן עלינו".
איך היא התנהלה שם?
"כואב לומר אבל לפעמים צריך להגיד את האמת שאין אוכל. לפעמים ויתרתי על אוכל בעבורי כדי שלה יהיה אוכל. לפעמים לא קיבלנו אוכל במשך 24 שעות, זה גם אוכל שילדים לא רגילים אליו. לפעמים היא קיבלה ממתקים וחיה על זה".
היא עוד מדברת על השבי?
"הסיפור של הילדים הוא אולי הסיפור הכי קשה כי אנחנו כהורים משתדלים לגדל את הילדים הקטנים שלנו בבועה של צמר גפן מתוק מתוך העובדה שהם ייחשפו לעוולות העולם בשלב מסוים. הקרקע התנפצה להם בבת אחת, קיבלו מנות של רוע כל כך גדולות. היא מבינה שהאירוע בעבורה נגמר, אבל בתחושה שלה ובפחדים שלה היא יכולה לחלום שחוטפים אותנו שוב. היא אמרה לי שחלמה ששוב באו ולקחו אותנו. יכול להיות שיש אנשים, גם בממשלה, שלא באמת מבינים מה האנשים שם עוברים. הקושי הכי בסיסי שם זה נשימה, זה הופך למצרך נדיר. המקומות האלה הם ממש קבר מתחת לאדמה".
אלוני התייחסה גם ליום הזיכרון וליום העצמאות שבפתח. "איך אפשר לציין את העצמאות שלנו כשעצמאותם של אחים ואחיות שלנו נשללת בכל יום מחדש? הם בתחתית של עזה בלי אור יום, בלי מזון. מאוד קשה לי ולעוד משפחות אחרות לחשוב על עצמאות ולדבר על עצמאות במצב הזה. למה הם עדיין שם?".
אנחנו עדיין בטראומה.
"נכון, אני לא רוצה להישאל על שיקום או צמיחה אישית. הם לא יהיו, ככל שננסה לחיות בשגרה מסוימת עבור הנפש שלנו והילדות הקטנות שלנו שרחוקות מלהיות בסיום הטראומה של עצמן כילדות חטופות".