שתי מיילדות מהמרכז הרפואי הדסה מצאו נחמה משותפת בנסיבות לא פשוטות: דבורה רוט בן הרוש (41) מירושלים שעובדת בהדסה עין כרם, ותהילה קפלן (41) מכפר אדומים שעובדת באותה עבודה בהדסה הר הצופים - איבדו את אחיהן הצעירים במלחמת "חרבות ברזל". רק לאחר זמן מה הן גילו כי השניים היו חברים קרובים. מאז, הן תומכות זו בזו: "אולי זה הם, אי אפשר לדעת, אולי הם כיוונו את הדרך שתפגיש ביננו ונשאב כוח אחת מהשנייה," אומרת תהילה. "אנחנו מדברות על הכל. על רגע קשה באמצע היום, על הקושי ממשפט שמישהו אמר", משתפת דבורה. "בכל יום מחדש אנחנו בוחרות לתת כל מה שאנחנו יכולות להעניק מעצמנו ליולדות שאנחנו מלוות בהדסה".
ב-18 בדצמבר, שלחה דבורה הודעה לדניאל בן הרוש, אחיה: "תן לי אות חיים, מתגעגעת", בלי לדעת שההודעה הגיעה שלוש דקות לאחר שנפצע. "כמה שעות אחר כך, אל תוך המשמרת, פתאום קראו לי לחדר צדדי ואמרו לי שרוצים לדבר איתי. כבר הבנתי שמשהו קרה וכל מה שרץ לי באותן שניות בראש שלי זו השאלה 'מי משני האחים שלי נפצע'".
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-1 בינואר, חוותה תהילה את אותו הכאב כאשר קיבלה את ההודעה על נפילת אחיה, סא״ל רועי יוחאי יוסף מרדכי, שנהרג מירי צלף. במהלך השבעה התברר הקשר בין האחים. "הגיע חבר שסיפר שגם חבר של רועי מהמכינה הקדם צבאית נפל. הבנתי שגם אחותו מיילדת, כמוני."
רועי ז"ל הותיר אחריו אישה ובת: ״נטע אשתו היא ההשראה שלי", אומרת תהילה. "אני מסתכלת עליה ויודעת איך להתמודד עם הצער שרועי לא איתנו. נטע נשבעה לרועי בלוויה שהיא תחיה בכל הכוח ובכל העוצמה ותגדל את אורי, ביתם, בשמחה לחיים מלאים. היא המצפן שלי. אני אוהבת את שתיהן אהבה גדולה כל כך ומחכה לרגעים שאנחנו יחד. אני מסתכלת עליהן ומאמינה שרועי דואג להן מלמעלה״.
דבורה מספרת על הקשר המיוחד עם הדר, אלמנתו של דניאל: "הדר נכנסה אלינו הביתה בגיל 18, וזה הבית שלה בדיוק כפי שזה היה הבית של דניאל. מבחינתי ומבחינת כל המשפחה, הדר היא אחות לכל דבר ועבור הורי היא כמו ביתם, עבורי היא גם חברת נפש. הקשר איתה ועם יובלי האחיין שלי הוא קרוב יומיומי, והם חלק מאיתנו, לתמיד. אנחנו איתם ולצידם בכל רגע, ברגעי הקושי והכאב וגם ברגעים שמחים יותר".
המפגש בין דבורה לתהילה התרחש כעבור כמה חודשים. "באחד המפגשים שערך ועד האחיות הארצי עבורנו פגשתי את דבורה. סיפרתי לה שהאחים שלנו היו חברים והראיתי לה תמונות משותפות של שניהם והיא נדהמה", מספרת תהילה. "היו באלבום של דניאל המון תמונות של שניהם, תמיד מחייכים, תמיד משרים אווירה שמחה שסוחפת אחריהם את כולם", מוסיפה דבורה.
בין השתיים נוצר קשר עמוק. "לשתינו נהרג אח קטן, שתינו מיילדות בהדסה, שתינו בחרנו ללוות נשים שמביאות חיים לעולם, שתינו אימהות לארבעה", מתארת תהילה. "כשאני מדברת על אחי עם דבורה היא מבינה אותי מיד. היא יודעת על מה אני מדברת". "אני יודעת שתהילה מבינה ומכירה את כל זה גם בלי שאגיד", מוסיפה דבורה, "איזה מזל יש לנו שהכרנו".
לדבריהן החזרה לעבודה בחדרי הלידה לא היתה קלה. "ביקשתי לחזור לחדרי הלידה בהדסה עין כרם והרגשתי שזה המקום הנכון והמרפא שלי", אומרת דבורה. לתהילה לקח יותר זמן. "ההגעה של תינוק לעולם בהתחלה הציפה אצלי דברים. למזלי, בהדסה ראו את הקושי הראשוני וליוו אותי במעטפת רגשית מדהימה".
לדברי השתיים בבתי החולים של הדסה מספק צוות מחלקת הרווחה באגף משאבי אנוש ליווי של בני המשפחה השכולה מרגע היוודע האסון, לאורך ימי השבעה וכמובן עם החזרה לעבודה, ככל הנדרש ולאורך זמן. מדובר בכל אספקט של תמיכה על פי הצורך, כאשר מוצע לעובדים ליווי רגשי, פסיכולוגי, תמיכה אף בבני משפחה אחרים, יוזמות פנים ארגוניות לשימור זכר הנופלים באופן קבוע ובימי זיכרון בפרט. צוות המחלקה של כל עובד עוטף אף הוא באופן מלא ואנושי את העובדים המצטרפים למעגל השכול הנורא. "החזרה לחדר הלידה אחרי המוות של אחי, מביאה עבורי משהו חזק. מפגש מעודד עם תחילת החיים. ״בתוך חדר הלידה אני נותנת לעצמי להתמקד באירוע המדהים שקורה כאן ועכשיו", אומרת תהילה, "אני נשאבת לרגע שבו חיים חדשים מגיחים לעולם ומתרגשת עם כל זוג ברגע המיוחד הזה״.
בהדסה אף הקימו קיר לזכר הנופלים במלחמה: "בהתחלה זה היה קצת קשה לעבור שם ולראות את רועי חלק מהנופלים. לא האמנתי שזאת המציאות שלי, היום כשאני נכנסת למשמרת אני מחכה לראות את העניים הטובות שלו מחייכות אליי וכאילו מאחלות לי משמרת קלה ולידות יפות" אומרת תהילה. "אני מנסה לשאוב ממנו כוחות של עשייה ועוצמה כי זה מה שהוא היה. יצא לי שבן זוג של יולדת ראה את התמונה שלו בקיר הנצחה ואמר לי 'עכשיו אני מחבר, את אחות של רועי? הוא היה מפקד שלי, איזה אישיות. אני מתרגש שאת מטפלת באישתי'.
גם חייל שנפצע בחילוץ של רועי מטופל בשיקום של הדסה, הוא בא אחרי כל טיפול ויושב ליד הקיר, כשאני פוגשת אותו שם הדמעות מתחילות שוב לזלוג", היא מוסיפה.
כיום, למרות הקושי, הן ממשיכות בעבודתן. ״זאת תקופה מורכבת עם הרבה כאב", מוסיפה דבורה, "אבל בתוך חדר לידה אני רואה רק את היולדת שעומדת מולי. היא אישה שמביאה חיים לעולם ואני כל כולי איתה ברגעים האלה, בלי קשר לטלטלה שמתרחשת בחוץ. כשמגיעים זוגות צעירים אני חושבת על אחי דניאל, על המשפחה שהקים, ודניאל ממש איתי. הוא לצידי, בכל לידה. זה הציל אותי". "לי בכלל אין ספק שהם שידכו ביננו, שני האחים שלנו", אומרת תהילה, "כדי שנכיר, נתמוך ובעיקר נהיה ביחד".