את הבהלה של הקהל בתחרות פיתוח הגוף האחרונה שהפיקה חגית סינדליס בשבוע שעבר היא לא תשכח לעולם. באמצע התחרות, במהלך הצגת הקטגוריה של פיתוח גוף גברי, הבחינה סינדליס שאנשים בקהל החלו להשתעל, לדמוע, לרוץ ולברוח בבעתה מהאולם: "כנראה בגלל האדרנלין שזרם לי בגוף לא הרגשתי כלום ברמה הפיזית ולא הבנתי מה קורה. קצת שרף לי בגרון אבל לא עלה בדעתי שזה אירוע פלילי, חשבתי שהייתה אזעקה".
כמה שניות אחר כך היא כבר הבינה שזהו אכן אירוע פלילי, ושמישהו מהקהל ריסס גז פלפל כדי לשבש את התחרות. "השופטים הגיעו במיוחד מחו"ל, וזה היה בדיוק אחרי נפילת הטיל החות'י בנתב"ג, כך שלהתגבר על ביטול הטיסות בימים שלפני התחרות היה אתגר בפני עצמו. השקעתי המון זמן וכסף בתחרות, והתסכול היה ענקי. באותם רגעים זה היה בית משוגעים, כולם התפנו החוצה ואני רצתי לשופטים, שראו את האירוע בחומרה ועשו פרצופים מאוכזבים. המשטרה הגיעה, הגשתי תלונה, ולהפתעתי השופטת הראשית ביקשה להמשיך בתחרות. אחרי שאווררו את המקום, הקהל חזר לאולם והתחרות נמשכה. הקרח נשבר לקראת הסוף, כשאחד הספורטאים שהשתתפו קיבל מדליה ואז כרע ברך על הבמה והציע נישואים לבת זוגו. זה היה מרגש".
עוד נחזור לאירועי הגז המדמיע ולגורמים שרצו לשבש את התחרות שהפיקה סינדליס, שעוסקת בשנים האחרונות בפיתוח גוף וחותרת בכל כוחה לשבור את הסטיגמות ולהעלות את המודעות לתחום שאינו מפותח בארץ. סינדליס (48), גרושה ואמא לשלושה (17, 20, 22), נולדה וגדלה בבת ים, ובהמשך עברה להתגורר עם משפחתה במושב אומץ שבעמק חפר. את בעלה, שממנו התגרשה לפני שש שנים, אחרי 20 שנות נישואים, הכירה בגיל 17 ועברה לגור איתו בקיבוץ גבעת חיים (איחוד). היום היא מתגוררת בכפר יונה, לשם עברה אחרי שהתגרשה. "נולדתי אחרי שני בנים. אני זוכרת שכפעוטה, האחים הגדולים היו זורקים אותי באוויר, והאדרנלין בבית היה גבוה. כבר אז האחים שלי, שהם אנשים גדולים פיזית, עסקו בפיתוח גוף, והייתי מסתכלת בהערצה בתמונות של מפתחי גוף מחו"ל במגזינים שהם קראו. זה היה בית של בנים עם אופנועים כבדים, ובאיזשהו שלב גם אני התחלתי לרכוב על אופנוע כבד. נפרדתי ממנו כשהייתי בהיריון הראשון, כשהבטן הפריעה לי לרכוב. אמא שלי חשבה שאחרי שני בנים תגיע נסיכה, אבל הייתי יותר גרועה מהם".
היה עוד משהו שרמז על תחום העיסוק שתבחרי?
"מסלול חיי היה הכי נורמטיבי שיש. הייתי ילדה מחוננת ותלמידה מצטיינת וסיימתי במגמה ריאלית עם 5 יחידות בפיזיקה ומתמטיקה. בגיל 3 ידעתי לקרוא ולכתוב, בגיל 5 פתרתי חישובי מתמטיקה מורכבים, ובכיתה א' הסתובבתי המון בחוץ כי החומר בכיתה שעמם אותי. למדתי בטכניון כלכלה וניהול והשלמתי בהמשך מסלול לראיית חשבון במכללה למנהל. עברתי את בחינות המועצה במכה הראשונה – וכן, אני גם רוצה לשבור את הסטיגמה שאנשים שמתעסקים בפיתוח גוף לא חכמים במיוחד, או לפחות שיידעו שיש יוצאים מהכלל".
למה עזבת את ראיית החשבון?
"עסקתי בתחום 20 שנה, אבל ראיית חשבון זה מקצוע מרובע ומשעמם. אין אקשן ואין אינטראקציה עם קהל. הייתי צריכה לעבוד לבד ובריכוז הרבה שעות. אני טיפוס עם קוצים בתחת, מכורה לאדרנלין, היה לי קשה לחיות כך, וזה גרם לכך שהייתי 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'. בבוקר הייתי רואת חשבון מעונבת ומסודרת, ובערב הייתי עולה על מדי ב' והופכת לספורטאית אנרגטית. מי שמכיר אותי מאותה תקופה לא היה מעלה בדעתו שאני ספורטאית מוצלחת – ולהפך. החברה שעבדתי בה סגרה את הסניף בארץ ועמדתי בפני צומת בקריירה: או להתחיל סבב ראיונות לטובת משרה חדשה, או להגשים את החלום שהיה לי תמיד לעסוק בספורט ובפיתוח גוף".
אז זה היה הטריגר?
"אני חושבת שזה שילוב של כמה גורמים. יכול מאוד להיות שזה היה משבר גיל 40 המוכר. תמיד התעסקתי בספורט כתחביב, ובאותה תקופה התאמנתי לטריאתלון, התחלתי להשתעמם ולא הייתי מאותגרת יותר. התאמנתי עם קבוצה מגובשת שהתפזרה, לא נהניתי להתאמן לבד, ומצאתי את עצמי מחפשת את האתגר הפיזי הבא. תמיד היה לי מבנה רחב ומסיבי והוא לא התכתב עם סוג הספורט הזה. אמרתי לעצמי: אם זה ככה מבחינה גנטית, למה לא לפתח את זה?".
איך מתחילים?
"חיפשתי מאמן שיכין אותי לתחרות הראשונה ויסביר לי על העולם הזה, כי הגעתי אליו בלי שמץ של מושג. הניסיון הראשון היה לא מוצלח, כי המאמן כיוון אותי לקטגוריית מיס ביקיני, שנפוצה בארץ, שזה מראה הרבה יותר דקיק שדורש דיאטה רצינית, ואני רציתי מראה שרירי שדורש הרבה יותר כוח. בתחרות הראשונה זכיתי במקום הראשון, אבל לא התחברתי לקטגוריה. התחלתי לחקור מה קורה בעולם והבנתי שישנן עוד הרבה קטגוריות לפיתוח גוף אצל נשים, זה הדליק בי ניצוץ והבנתי שזאת תהיה טעות להיאבק שוב במבנה הגוף שלי ולנסות להקטין אותו. חיפשתי מאמן חדש ופניתי למי שנחשב אז לבכיר ביותר בתחום. הוא פתח בפניי את עולם פיתוח הגוף לנשים גדולות ונחשפתי לעולם הסטרואידים האנבוליים, שהם סטרואידים של בניית שריר".
זה שגרתי לצרוך סטרואידים כדי לפתח גוף שרירי?
"אומנם לא מדברים על זה, אבל זה חלק בלתי נפרד מהספורט הזה. יש תחרויות שקוראות לעצמן 'טבעיות', אבל הן לא מספקות את התוצאה, וזה תמיד נשאר 'ליד'. אי אפשר להגיע לממדים כאלה בלי עזרה".
זה חוקי, הסיפור הזה?
"לצרוך סטרואידים למטרת פיתוח גוף – זה לא חוקי. לכן זה לא ספורט אולימפי והוא לא מקבל את ההכרה הראויה".
היום המשפחה הקרובה והחברים חיים בשלום עם המקצוע החדש שבחרה, על השלכותיו, אבל בתחילת הדרך התמודדה סינדליס עם תגובות לא פשוטות מהאנשים הקרובים ביותר. "אני ובעלי היינו ביחסים מעולים, בילינו שעות יחד והתאמנו יחד לטריאתלון. הקרע בינינו התחיל עוד לפני, אז אני לא יכולה לתלות את הגירושים רק בפיתוח הגוף. עם זאת, ברגע שפניתי ברצינות לפיתוח גוף, התחיל גם המשבר המשמעותי. הדבק שהיה בינינו שנים נעלם".
הוא נמשך לצורת הגוף החדשה שלך?
"הוא תמיד אהב אתלטיות, אבל הטרנספורמציה הפיזית והמראה השרירי התחילו להפריע לו והוא לא התבייש לומר לי שהוא כבר לא נמשך אליי. לשמוע את זה מהאיש שאהבת וחיית איתו עשרות שנים היה כואב במיוחד".
ואם, נגיד, היית משמינה? להשמין היה לגיטימי יותר בעיניו?
"כן, מבחינתו להשמין היה יותר לגיטימי".
עם אמא היה הכי מורכב
הסטיגמות שמלוות את הענף רבות, וסינדליס מתארת תגובות קשות שהיא מתמודדת איתן בשגרה: קשוחה, אלימה, לסבית, מוח קטן ונרקומנית. גם בני משפחתה הקרובה לא חסכו דעתם בנושא, והיא מתארת את הבית שגדלה בו כפטריארכלי ושמרני. "אמא ממוצא בולגרי ואבא ממוצא מרוקאי. בתחילה חשבתי שאבא יחשוב שזה תחום פרובוקטיבי, אבל להפתעתי הוא לא התנגד. דווקא אמא לקחה את הסיפור קשה ובחרה להיות ניזונה ממיתוסים. הייתי התינוקת שלה, רזה, עדינה ויפה, והיא התאכזבה שאני לכאורה מכערת את עצמי ופוגעת בבריאות שלי. היא הייתה אומרת לי, 'את רואת חשבון, מה את מסתובבת עם הגורילות האלה?'. היא גם לקחה קשה את הגירושים שלי וחשבה שהסיבה טמונה בפיתוח הגוף. אחרי שהתגרשתי היא שאלה את אחי הבכור, 'אין לך חבר נחמד להכיר לאחותך?', אז הוא ענה לה, 'השתגעת? למה שאכיר לחבר שלי את אחותי הנרקומנית?' הוא אמר 'נרקומנית' כי את הסטרואידים מזריקים לגוף. דווקא אחי השני מבסוט. הוא קורא לי ביז'ו ובא להתאמן איתי בחדר כושר. הוא איש ענק, אבל אני דוחקת בחזה יותר ממנו. הוא מבין שככה אני והוא מעריץ אותי. עם אמא היה לי הכי מורכב. היא הייתה לוקחת תמונות עבר שלי, מראה לי ושואלת, 'לא חבל?'".
ומה את חושבת על זה? לא חבל?
"גם לי קשה שאני פחות אטרקטיבית, אבל אם את שואלת, הייתי עושה זאת שוב ושוב".
ואם תרצי יום אחד לחזור למראה הקודם, זה הפיך?
"חלק מהדברים הפיכים וחלק לא. מה שלא הפיך זה התרחבות העצמות, הקול שהתעבה, העור שהפך קשה יותר ותווי הפנים החדים. שׂיעור היתר לעומת זאת הפיך ויורד כשחוזרים למאזן ההורמונלי, וגם ניתן לטיפול בלייזר. אצלי באופן אישי גם שיער הראש נפגע, אני מתמודדת עם נשירה משמעותית וביצעתי השתלת שיער לאחרונה. אני מניחה שאפרוש כשאזדקן, כי זה ייראה הרבה פחות טוב והגוף לא יתמוך. אבל כנראה גם אז איראה הרבה יותר כמו דוב מאשר כמו אישה".
איך הגיבו הילדים שלך?
"הדאגה הייתה בעיקר מהתגובות ברמה החברתית, וגם עם הילדים היו הפתעות ולא צפיתי את התגובות. נוי הקטנה גדלה לתוך האירוע, כך שהוא לא שינה לה במיוחד. אני דאגתי דווקא מניר, הבן הבכור, והוא לקח את זה ממש טוב. הוא גבר אמיתי, תומך בי, ולא נותן לשום צקצוק להפריע לו. בר, האמצעית, מחוברת אליי מאוד וגם ילדה רגישה. בהתחלה השינוי היה לה קשוח, היא הושפעה מהסביבה, שפמפמה רעל וביקורת שלילית והיה לה קשה להכיל את המצב. אני מניחה שהיא התמודדה עם בריונות חברתית על הרקע הזה, וזה מה שגרם לה לכעוס עליי. היא לא דיברה איתי חצי שנה, ועברה לגור אצל אביה. הזמן עשה את שלו, עכשיו היא המעריצה מספר אחת שלי. היא עובדת איתי, היא יד ימיני".
את נעלבת מהתגובות?
"אני לא אשקר לך, יש כמה משפטים שנצרבו לי, 'זה לא חגית, זה חגי', או שאנשים ברחוב אומרים מאחורי הגב, 'אמא'לה, שלא תרביץ לי', או 'היא נראית כמו גבר, איכס, מי ייגע בה', או 'מה החוכמה, זה הכל סטרואידים'. הם מבטלים את כל הנחישות וההשקעה העצומות בשם הסטרואידים".
את עונה למי שמעליב אותך?
"אני ממש לא שם, אני הכי עדינה בעולם, ופיתחתי חומות הגנה. מדי פעם זה מחלחל, ואז אני יושבת עם עצמי וחושבת מה עשיתי לעצמי, ועל כך שאולי אזדקן לבד, כי הסיכוי שלי למצוא זוגיות בפורמט הגופני הזה לא גדול. ואז אני בדרך כלל מתעשתת ומבינה שמי שיתאים לי יבוא במקום הנכון ובזמן הנכון".
היו לך קשרים מאז שהתחלת עם פיתוח הגוף?
"היו לי קשרים מזדמנים, אבל זוגיות של ממש לא הצלחתי ליצור. עם הגיל גם הדרישות שלי השתנו. יש לי ילדים, אני חיה בעצמאות לבדי, ואני לא צריכה שום גבר שיבוא ויגיד לי מה לעשות. היום קשר זוגי הוא בעיקר לבילוי משותף, אני לא אכניס מישהו לחיי במהירות. יש לי גם סטנדרטים של איך הוא צריך להיראות מבחינה פיזית. אני מחפשת גבר חזק, שבטוח בעצמו, לא מאוים ולא מתרפס, שיודע להוביל, והוא צריך להיות גדול ממני כדי שארגיש יפה לידו. השאיפה היא גם לקשר עם בחור חכם, אז הסיכוי למצוא קשר משמעותי לא גדול. בזמן האחרון עושה רושם שכל הגברים רכיכות".
אילו גברים נמשכים אלייך?
"בדרך כלל סוטים שאוהבים משחקי שליטה ורוצים לגרור אותי לסשנים אלימים. אותי זה דוחה ברמות. גם גברים מהתחום שמכירים את המראה ולא נרתעים ממנו מעדיפים את הקטנות והרזות. ברוב המקרים שהצלחתי לפתח קשר זה היה עם גברים מחו"ל, שם התחום פחות מרתיע והיחס שונה לגמרי. הם מעריצים נשים חזקות ומובילות, מבינים במה זה כרוך ומעריכים. יש הרבה כמוני, לא כמו בארץ, כאן אני יחידה ולכן מתויגת כעוף מוזר".
בגדול אין חיים
במהלך השיחה היא לא מפסיקה לנשנש ירקות חתוכים מקערה שמונחת על השולחן ומתארת את משטר התזונה והאימונים שהיא מתחזקת כנוקשה מאוד, כך שכל חייה מתוכננים ומתופעלים על פיו: "אני לוקחת אוכל לכל מקום בקופסאות כי הכל מדוד וספור. בסופר אני עושה קניות בנפרד לי ולילדים, אסור לי לשתות אלכוהול או לצרוך כמעט פחמימות, כך שבגדול אין חיים". השלב הקריטי הוא שלב ההכנה לתחרות, שנמשך שלושה–ארבעה חודשים. את התקופה הזו מתארת סינדליס כזמן מפוקס עם יעדים ברורים: "מתחילים לספור לאחור את השבועות, ממש כמו בהיריון. יש פרוטוקולים מבחינת קצב ההתקדמות ומשטר אימונים, שבהתחלה כולל יותר אוכל והרמת משקלים, ואחריו מגיע שלב החיטוב, שבו האימונים אירוביים יותר והרעב מורגש ברמה היום-יומית. בשלב החיטוב אתה ממש מותש, התחושה היא כאילו אתה חולה בשפעת. כל הגוף כואב, אין מצב רוח בגלל שאסור לצרוך פחמימות, וכל מה שאתה רוצה זה לסיים את האימון ולחזור הביתה לשכב".
איך בעצם הופכים גוף נשי לגוף שרירי ממש?
"בסוף הכל זה מניפולציות בנטילת ההורמונים האנבוליים, שהם נגזרות של ההורמון הגברי טסטוסטרון. בנשים המטרה היא להטות את המאזן לכיוון של הורמונים גבריים, ובכך לבנות מסת שריר משמעותית. כשנוטלים הורמונים גבריים המחזור נפסק ומתקיימות תופעות אנדרוגיניות וגבריות, קצת כמו שקורה אצל נער מתבגר: שיעור יתר, עיבוי הקול, חצ'קונים, חשק מיני מוגבר ועוד. ונוסף על כך מתקיימת עלייה משמעותית במשקל. אישה אחרת במשקל שלי נראית אללה יוסתור. אני שוקלת 90 קילו, בגובה 1.67 מטר. ההורמונים נותנים לגוף מכת כוח וגורמים לי להצליח לדחוק משקלים גדולים, לקיים אימונים עצימים ולהתאושש מהם טוב יותר. הסטרואידים עוזרים לי לאבד שומן בלי לאבד שריר. אלה חומרים שמשמשים בעולם הרפואה לטיפול בכוויות קשות או באנשים עם תת-תזונה, כי הם משקמים רקמות".
החומרים האלה לא פוגעים בגוף?
"כמו שאמרתי, אצל נשים זה בעיקר שיעור יתר ומראה גברי. אצל גברים ההורמונים עלולים לגרום לאין-אונות, מצבי רוח קיצוניים ואלימות, תלוי במינונים. ובמקרים קיצוניים עלולות להופיע תופעות לוואי שקשורות לבריאות הלב. השרירים גדלים – וגם הלב הוא שריר, וכשהוא גדל באופן לא מבוקר זה עלול להיות מסוכן".
איך את משיגה את החומרים האלה?
"בצורה מחתרתית, ופה גם הבעייתיות. זאת קהילה קטנה, אנחנו מכירים אחד את השני ויודעים מי הדילרים".
אף על פי שבשום מקום בעולם לא זכה התחום להכרה רשמית, סינדליס מספרת שבחו"ל, בעיקר במזרח אירופה ובארה"ב, יש קהל רב שמתעניין בתחרויות פיתוח גוף, והספורט הרבה יותר נפוץ. "שם מגיע קהל שלא בהכרח עוסק בתחום אלא פשוט בא לראות שואו. זה מופע מהמם עם אנשים יפים, חטובים, שזופים, בבגדי ים צבעוניים. מופע ראווה אנושי בשילוב תחרות שיוצרת מתח. בחו"ל גם לא מקשים כל כך עם רגולציות, ויש הרבה מקומות שבהם אפשר לקנות את ההורמונים והסטרואידים בבתי מרקחת, לפעמים אפילו ללא מרשם, לעומת בארץ, שכולם רוצים לגזור קופון. הטרנספורמציה של הגוף מרתיעה וישר מתקשרת פה עם אלימות. ובגלל שכולם יודעים שאנחנו צורכים סטרואידים, אנחנו גם נתפסים כאנשים מפוקפקים".
כחלק מחדירתה לתחום פתחה סינדליס לפני שנה את MESO, חדר כושר בעמק חפר שמיועד למפתחי גוף, ששמו נובע ממבנה הגוף המשולש האולטימטיבי שנוצר בעקבות פיתוח הגוף – mesomorph. חדר הכושר מתפרש על פני אלף מ"ר ובו המכשירים הכי משוכללים בתחום, ולדבריה מגיעים אליו מתאמנים מכל הארץ, והוא גם ייחודי מבחינת העיצוב התאורה ולכן משמש מקום אטרקטיבי לצילומי גוף. "הפועלים ששיפצו אותו היו ערבים, ובגלל המנטליות שלהם והמראה שלי, הם התקשו ליצור איתי שיח", היא אומרת. "הייתי צריכה לקרוא לגבר שידבר איתם ויסביר להם מה אני דורשת".
זה ספורט יקר? אפשר להתפרנס ממנו?
"ההשקעה הכספית עצומה. ביקיני לתחרות יכול להגיע לאלפי שקלים, ובכל תחרות מחליפים ביקיני. לפני התחרות מסתרקים ומתאפרים מקצועי, כמו בחתונה. הרישום לתחרות עולה אלף שקל, ושיזוף בהתזה עולה 500 שקל. שלא לדבר על התזונה - כמויות אדירות של בשר ועוף. בתקופות מסוימות אני אוכלת כמות של חמש נפשות".
הבנתי שמנסים להרוס אותי
בחזרה לעולם התחרויות בארץ. סינדליס מספרת שהתחום נשלט עד הגעתה רק בידי גברים ונוהל כסוג של קרטל: "הרבה איגודים צצו עם השנים כמו פטריות אחרי הגשם, הם מחקים ללא הצלחה את האיגודים מחו"ל, אבל כולם מקומיים ולא רשמיים. אין רגולציה, אין כללים ברורים, זה תחום כוחני מאוד, ובגלל שהקהילה קטנה יש תחרות ומאבקים. מתחת לפני השטח מתקיים סטטוס קוו שאסור לשבור, וכל אחד יודע מה מקומו ומה הטריטוריה שלו. כל זה היה עד שאני הגעתי. כהרגלי אני אוהבת לטלטל וליצור פרובוקציות".
סינדליס מספרת שיצרה קשרים בחו"ל, הקימה את חדר הכושר וכצעד משלים ביקשה זיכיון מה-IFBB (הפדרציה הבין-לאומית לפיתוח גוף) לקיים תחרויות בארץ, ואחרי מו"מ ארוך, קיבלה אותו. "ברגע שיצאתי בהכרזה שאני הולכת להפיק תחרות התחיל תוהו ובוהו. ממש זעזעתי את הענף. הגיעה שחקנית חדשה עם קלף אס בדמות זיכיון וגב מלא של האיגוד המוביל בעולם, והמתחרים קלטו שבשלב זה או אחר אני אבלע אותם".
את מכירה את המתחרים שלך אישית?
"כן, אני מכירה את כולם אישית. יש לי קטע כזה מילדות, תמיד הייתי חייבת להוכיח שלמרות שאני אישה אני יכולה לעשות הכל".
הם השיבו מלחמה?
"אני בקשר טוב עם הרבה מאמנים בכירים, ומעדיפה שלא להסתכסך איתם, כי זה קצת כמו בעולם התחתון. היו כאלה שחשבו להתאגד ולצאת נגדי, היו כאלו שניסו להטיל עליי חרם, קיבלתי גם איומים, ואחד מהם התממש. כמה ימים לפני התחרות אחד המתחרים התקשר אליי ואמר, 'בואי תתאחדי איתי, כך נהיה האיחוד החזק בישראל'. עניתי שאני לא רואה ערך מוסף באיחוד ולא זקוקה לשותף. אז הוא המשיך ואיים מפורשות, 'חבל שיזרקו לך בתחרות גז פלפל ויפוצצו אותה באמצע'. בתחרות עצמה הבנתי שהם מנסים להרוס אותי".
המשטרה חוקרת את האירוע?
"אחרי מה שקרה מיד הזמנתי משטרה. הם הגיעו, גבו עדויות, והם חוקרים את האירוע. אני לא יודעת אם הם יעשו עם זה משהו, אבל הייתי חייבת להזמין את המשטרה גם כדי להרגיע את השופטים שהגיעו מחו"ל והיו מבוהלים, וגם כדי ליצור הרתעה".
נשמע כמו המון בלגן בשביל עיסוק ספורטיבי. למה לא ללכת על פילאטיס, קיקבוקסינג או תחום רגוע יותר?
"הייתי שם. היה לי גוף אתלטי, הייתי יפה וחתיכה, אבל אני מכורה לאקשן ולאדרנלין. עבורי לפסל את הגוף זה קצת כמו לשחק באלוהים. הפכתי לסופרוומן, אנשים מפחדים לדבר איתי אם הם לא מכירים אותי. כלפי חוץ אני נראית מפחידה וקשה, אבל בפנים אני אפרוח רגיש ונשי".
נשמע שהנשיות חשובה לך. איך בכל זאת שומרים עליה?
"אני מקפידה על טיפוח, תמיד מסודרת ומאופרת, עם ציפורניים מטופחות. אני עושה הפוגות בין התחרויות כדי שהעור ישתקם והגוף יירגע. למרות שאני מידה אקסטרה לארג', אני משתדלת להתלבש באופן מחמיא ובהתאם לקימורים הנשיים. אני אוהבת עקבים, אני בשלנית נהדרת, והנשיות שלי מתבטאת גם בחיים עצמם - הג'סטות וההוויה שלי לגמרי נשיות, ואני אמא מחבקת מלטפת. הכינוי שלי הוא 'ביג מאמא', כי אני אווזה שאוהבת שהאפרוחים שלה נמצאים לידה כל הזמן".
נוכח התגובות שאת מקבלת והעימות עם המתחרים הפכת קשוחה יותר עם הזמן?
"כן. אני מתנהלת בעולם גברי ואני חייבת לשלוף מנגנוני הישרדות. לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לגדל עור של פיל".
מה השאיפה? לאן את רוצה לקחת את התחום?
"אני רוצה שהתחום יהפוך לגיטימי ונפוץ, שהקהילה תתרחב ושיתקיים פיקוח על שימוש בחומרים, שיוביל להרבה פחות נפגעים. חלק מהחומרים שקונים במחתרת מזויפים ולכן הם מזיקים. אני רוצה קהל גדול יותר בתחרויות, שיביא למודעות ואטרקטיביות לתחום. אני מקימה עכשיו בית ספר למאמני פיתוח גוף, כדי לחנך את דור המאמנים החדש של הספורטאים, ואני רוצה להשאיר חותם בתחום כאישה שחוללה שינוי בענף בארץ. זה ייקח זמן כי זה כרוך בחינוך של הדור החדש והתמודדות עם אוכלוסייה שמלכתחילה שבויה בסטיגמות כמו חרדים או ערבים".
מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך בעקבות השינוי?
"כשאני עונה לאנשים בטלפון, הם בדרך כלל מדברים איתי בלשון זכר בגלל עיבוי הקול. אני כבר לא טורחת לתקן. פעם אחת התקשר שליח מלמטה ואמר לי, 'אחי, אני פה למטה'. עניתי, 'אין בעיה, אני שולח את האישה', ואז פשוט ירדתי למטה לקחת את המשלוח".