"כשבעלי גויס ב-7 באוקטובר למילואים פתחתי בבית חמ"ל לוגיסטי שפעל מתוך סלון הבית ובמשך ארבעה חודשים נתן מענה לחיילים בחזית בכל הגזרות, למאושפזים בבתי חולים, למשפחות מפונים, מתמודדי נפש, ובעצם כל מי שהיה זקוק שיעזרו לו בחודשי המלחמה הראשונים. סייענו בציוד - ביגוד והנעלה, קוסמטיקה ואוכל. רתמתי את תושבי רמת גן והערים השכנות, ספקים מתחום האירועים, בעלי קייטרינג, מאפיות, והרבה מאוד מתנדבים ששינעו בכל הארץ. כל יום קמתי עם פרויקט חדש, פרסמתי בכל הרשתות ובקבוצות הוואטסאפ.
"הרגשתי שבכל חודשי המלחמה אף גורם ממשלתי או רשמי לא טורח לבדוק מה אנחנו – נשות המילואימניקים - צריכות, מה הקשיים, התסכולים והדאגות, איך אנחנו מחזיקות את הבית והילדים, וגם את העסק כי חלקנו בעלות עסקים. הבנתי שמישהו צריך להתחיל לראות את הנשים ולפעול עבורן, שיקבלו פינוקים שיתנו להן אוויר. התחלתי בהתנדבות להפיק אירועים.
"הראשון היה בינואר, דמיינתי איך הייתי רוצה שייראו ימי כיף, מה חשוב שיחוו, ארגנתי מעגלי שיח ותרפיה, רפלקסולוגיה להפחתת חרדה ועוד. זה היה מקום שכולנו שייכות, כולנו באותה סיטואציה ואפשר לפרוק את הדאגות עם נשים שמבינות אותנו, עם הרבה פאן כמו מוזיקה וריקודים, מתנות מהארץ ומחו"ל מספקים שתרמו. ארגנתי שלושה אירועים גדולים בהצלחה ונוצרה קהילה חזקה של נשים שמקבלת ממני אחת לכמה ימים פינוקים נקודתיים שספקים מביאים לי ואני מעבירה להן כמו כרטיסים להופעה, מסיבות, קישורים להטבות, וכך אני שומרת איתן על קשר".
ערן קופמן (47) סוכן ביטוח פנסיוני ב-19 השנים האחרונות. "הגעתי מתוך חיבה לעבודה עם אנשים וניהול כספים וסיכונים. במילואים במקור הייתי שריונר, ואח"כ הפכו את הגדוד שלנו לגדוד חי"ר. עם החבר'ה של המילואים אני רץ המון שנים, זו חברות מיוחדת וייחודית. כשהגעתי לגיל 40 אמרו לי שאני יכול לפרוש, ולא הסכמתי. מבחינתי אני בא בשביל החבר'ה, ובסוף זו גם עזרה אחד לשני, מתוך תחושת מחויבות ליחידה, לחברים ולמצב במדינת ישראל. גם בגדוד יש חבר'ה בדרגת מתנדב שמגיעים מתוך תחושת שליחות ומחויבות.
ב-7.10 הודיעו בקבוצת וואטסאפ של המילואים שכל מי שיכול, שיגיע. נתארגן אחר כך על הציוד. לא היו נשקים, ומה שהיה לא היה תקין, לא היה ציוד. במלחמה הייתי בשני סבבים 250 יום. זה פגע בעבודה כי היה ניתוק פתאומי שנמשך שבועות שלמים, מבלי שיש זמן למצוא מישהו שיחליף אותך. אני שכיר. יש לי הרבה אחריות על לקוחות שאני מטפל בהם באופן אישי, כשהתאפשר עבדתי מהמחשב ומהטלפון".
נישואים: אורטל: "זה סיפור יפה, בליינד דייט. ערן למד את מקצועות הביטוח יחד עם קרובת משפחה שלי שחשבה שמתאים לשדך בינינו. היא נתנה לערן את הטלפון שלי כי בתקופה ההיא לא היה פייסבוק והדרך היחידה הייתה להיפגש". ערן: "אני זוכר את השיחה עם קרובת המשפחה. היא אמרה לי שבת דודתה היא חיילת משוחררת מתולתלת, והאמת היא שזה הדבר היחיד שידעתי עליה. יש לי הערכה גדולה לאנשים שעשו שירות צבאי משמעותי קרבי רחוק מהבית, אז אמרתי לעצמי 'יאללה, אני חייב להבין מי זו'. אורטל טסה לדרום אמריקה לחודשיים וחצי לטיול אחרי צבא, חיכיתי לה". אורטל: "כשהכרתי אותו אמרתי לו בדייט הראשון שיש לי כרטיסים לדרום אמריקה. כשטסתי שמרנו על קשר במיילים והתכתבנו ארוכות. כשחזרתי הקשר המשיך מהיכן שהפסיק". ערן: "אז היה הרבה יותר קשה למצוא מחשב עם אינטרנט". אורטל: "אחרי שלוש שנים התחתנו, אני זוכרת את ההצעה הוא לקח אותי ביום הולדת שלי לפארק רעננה, הייתה גונדולה באגם הפארק ושם הציע לי".
ילדים
אלון (15) – ערן: "מתבגר 'הארד קור'. ההיעדרות שלי השפיעה על הילדים, גם ילד גדול צריך דמות הורית שרגיל אליה, ופתאום נעלמתי לו. לא היה בית ספר והיו אזעקות, לא היו חברים וההורה נעדר – כל זה משפיע ורואים חוסר ריכוז, טיקים ועצבנות יתר, לא היה פשוט". אורטל: "הוא ילד טכנולוגי ומתעניין בכל מה שקשור בכתיבת קוד, אלקטרוניקה, רוכב על אופניים, מתאמן במכון כושר - ילד ספורטיבי ופעיל, הולך לצופים ואוהב להסתובב עם חברים".
איתן (12) – אורטל: "שחקן כדורגל מקצועי בליגת הילדים, מאוד ספורטיבי, משחק בנבחרת כדורעף של בית הספר, פינג פונג, כושר, תלמיד מצטיין, חכם, מסור וטוטלי, ילד חברתי, אהוב ומקובל".
אריאל (9)– אורטל : "ילד תיאטרלי, אוהב במות, צחוק והופעות, לרקוד ולשיר ולהיות זה שמקבל תשומת לב. שנון ומצחיק, ילד חם ולבבי ואוהב להיות בחברת אנשים".
מגורים: אורטל: "רמת גן, נולדתי וגדלתי ברמת גן וערן הצטרף כשהתחלנו לצאת לפני 18 שנים". ערן: "הגעתי מגבעתיים הרחוקה". אורטל: "עשיתי לו רילוקיישן. גרים בבית משלנו, בבניין מגורים ובחרנו לגור כאן כי קומה מתחתינו גרים ההורים שלי ויש לנו הרבה עזרה ומשפחתיות שחשובה לנו". ערן: "זה מה שעזר לנו בתקופת המילואים כשאורטל הייתה לבד עם כל הפרויקטים שקיבלה עליה". אורטל: "אחי גר אצלנו בתקופה שהיו אזעקות, הוא היה מרים את הבן הקטן משינה כשהיו אזעקות באמצע הלילה". ערן: "חלק מהציוד שהבאתי לגדוד היו מהתרומות שאורטל עזרה לגייס כמו ביגוד חם, זה היה פרויקט רציני". אורטל: "אנשים היו מגיעים משבע בבוקר עד אחת שתיים לפנות בוקר, הדלת הייתה פתוחה והייתה תנועה של אנשים עם ציוד שתרמו או בישולים שהכינו, כל הבית היה מלא בקרטונים". ערן: "וזה לא הפריע לאף אחד". אורטל: "הבית היה כמו מחסן אבל הרגשנו שזו שליחות, ושאנחנו הכרחיים וחשובים במאמץ המלחמתי".
מה אוכלים בבית? אורטל: "אוכל מבושל 24/7. יש בנים בגיל ההתבגרות אז כל הזמן יש פה מישהו שרעב". ערן: "המקרר כל היום נפתח ונסגר". אורטל: "אני מבשלת חלבונים, פחמימות, ירקות, יש ביקוש לחזה עוף, שניצלים, קציצות ובולונז, ביצים קשות ופנקייקים, כל מה שהילדים אוהבים, ובמיוחד בנים".
חלוקת התפקידים: ערן: "אורטל מנהלת הכול, משימות ביתיות, שולחת זימון למייל של העבודה ואני כמו חייל טוב מציית. בעברה הרחוק הייתה קצינת מודיעין בגדוד שריון וזה אומר שהיא לא באמת השתחררה אלא נשארה מפקדת, בלבוסטע שמתעסקת בכל, וזה מצוין לנו". אורטל: "לערן יש תפקידים חשובים, חשובה לו איכות הסביבה אז כל מה שקשור במחזור זה בתחום שלו, אחריות לתיקונים, יש משפט אצלנו: 'אבא מתקן הכל', וגם אוהב לפנות ולהכניס למדיח, כל השאר עליי".
מטלות הילדים: ערן: "כרוך במו"מ". אורטל: "אין להם תפקיד ספציפי, אולי להוריד את הזבל, אנחנו מתעקשים שזה יישאר במגרש שלהם". ערן: "כשצריך להיות רציניים ואחראיים הם יודעים להיות, איתן ואלון עוזרים בשיעורים, עושים בייביסיטר".
תחביבים: אורטל: "לטייל בעולם, אוהבת להכיר תרבויות חדשות, לראות מקומות חדשים, לאכול דברים שלא טעמתי". ערן: "בעולמות הרכב - יש לי רכב אספנות פולקסווגן גולף משנת 1987 זה האסקפיזם שלי בסופי שבוע, אני נוהג בו ומסדר אותו". אורטל: "ומגיע למפגשים של אספני מכוניות". ערן: "בתקופת המילואים המכונית לא זזה". אורטל: "אני אוהבת לבלות, היומן שלי מלא בנקודות אור כמו שאני קוראת לזה: הצגות, הופעות מוזיקה, מסעדות, בילויים עם חברות. אני משקיעה בזה זמן ואנרגיה וזה ממלא אותי באושר ושמחה, אני לא יכולה להפיק עם אנרגיות ירודות וחייבת לתדלק את עצמי, אוהבת להתפנק עם טיפולים, מסאז'ים, לדאוג לעצמי, אוהבת לקרוא ספרים, לא יודעת אם יש הרבה שקוראים. מבלה גם עם ערן, עם זוגות חברים, עם חברות וגם לבד".
אאוטסורסינג: אורטל: "נעזרים בשירות של מנקה".
ערך מרכזי בבית: ערן: "להיות בנאדם טוב לזולת". אורטל: "להתחשב בזולת. לא תראי את הילדים זורקים זבל ברחוב, אם יראו מישהו שזקוק לעזרה תמיד יעזרו לו גם במחיר של לפספס או לאחר. המתבגר שלי סיפר לי שראה אישה מבוגרת סוחבת דברים והתעקש להרים לה את השקיות עד הבית. יש פה ערך של התייחסות לזולת כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך". ערן: "שמים דגש על לא ליפול לחרמות, לא להיסחף סביב צחוקים על מישהו. לא חסר מקרים של חרמות, אנחנו מדברים על זה עם הילדים, חשוב שהם לא יהיו חלק מזה, ואם רואים ויודעים שיעצרו בצורה כלשהי או שיגידו לנו ואנו נדאג לטפל בזה, זה משהו שרגישים אליו ברמה גבוהה". אורטל: "זה דיני נפשות ילדים מתאבדים כי עשו חרם, אתמול בערב נתקלתי בכתבה על מישהו שעובד בבית חולים והגיעו לשם מלא בני נוער שיכורים שהיה בדם שלהם סם אונס, אני רוצה שהם יהיו ערים לזה, גיל ההתבגרות מגיע מוקדם. משתדלת לחשוף לסכנות הקיימות כבר משלב מוקדם".
מה בסל רגשות האשמה: ערן: "העבודות מאוד תובעניות, שעות ארוכות, לא שמונה עד חמש, אין לנו ברירה אלא לעבוד מהבית, מן הסתם זה בא על חשבון הזמן עם הילדים, ואנחנו דואגים לפצות על זה בסופי שבוע להיות ממוקדי ילדים, וגם תוך כדי השבוע לא לעבוד המון שעות מהבית. אנחנו במרוץ אחרי האיזון הנכון - זמן משפחה וזמן עבודה, אנחנו מדינה מאוד תובענית, והמילואים לא עזרו מבחינת זמן משפחה".
כמה משתכרים: אורטל: "שכר ממוצע במשק. העבודה שלנו משתנה ותנודתית. העסק שלי עונתי ויש אי ודאות, כל שיגור משנה לי את לו"ז האירועים, גורם לביטולים של אירועים ותוקע הכנסות. בתקופת המלחמה העבודה נעצרה לאפס. אירועים שנקבעו חודשים קדימה ועבודה שעבדתי עליה הרבה מאוד זמן - הכול התבטל, היה לי מזל גדול שהייתה לי תוכנית ליווי שנתנה לי כלים – תוכנית צו 8 לעסקים של יוזמות עתיד בשת״פ עם בנק הפועלים והמנטור מהעמותה נתן לי כלים איך לנסות להרים את הראש מעל המים. בתקופה של מלחמה וחוסר וודאות, הוא דחף אותי לחשוב על מוצרים חשובים לעסק כמו בניית קורס דיגיטלי שיכניס לי כסף וקיבלתי מענק לשיווק ממומן ברשתות. היום אני קוטפת את הפירות, כשהמלחמה פחות מורגשת פתאום יש אירועים ואני יכולה לחזור ולהרוויח על התקופה שלא הרווחתי. גם אצל ערן ההכנסות נפגעו, הוא שכיר אבל עובד בתחום שמצריך להיות זמין לפגישות עם לקוחות ובמילואים לא היה יכול להכניס משכורת בהתאם". ערן: "חלק מהלקוחות חיפשו מישהו זמין אונליין. הייתה פה פגיעה".
לאן הולך הכסף: ערן: "משכנתה ואוכל". אורטל: "לבטוחים, דואגים לבריאות הילדים ומבטחים אותם, וחוגים כי דואגים להתפתחות שלהם, משתדלים להשאיר כסף לבילויים וחופשות".
מסכים: ערן: "בעיה, נלחמים בזה ככל שניתן, אחת הפשרות שלנו היא שאני מכריח אותם לראות תכנים באנגלית בלי תרגום וזה שיפר להם את האנגלית פלאים. יכולים לדבר אנגלית ולהבין מעל הממוצע, כשאנחנו טסים לחו"ל אני שולח אותם למשימות לקנות ולתקשר עם אנשים. כשאני רואה את אריאל משוטט בסרטונים של יוטיוברים, אני עוצר אותו ואומר לו לראות תוכנית אחרת. אנחנו בוחרים את המלחמות. במסכים יש שלילי ויש חיובי". אורטל: "הנגישות למידע גבוהה, אני מבינה את הנזק במסכים אבל מסתכלת על התועלת - זה דור שיגדל להיות מפותח טכנולוגית ולנו לא הייתה נגישות כזו למידע, היום גם בלי בית ספר עדיין רוכשים ידע. אפילו הקטן מלמד אותי דברים. הוא ראה לדוגמה חתולה עם כתמים ואמר שהיא נקבה כי ראה בסרטון שחתול שיש לו 3 צבעים ומעלה זה נקבה. לפעמים יש דברים טובים שלומדים בדרך".
על מה רבים: אורטל: "על הסדר. אני לא מספיק מסודרת". ערן: "אני בנאדם מסודר ואורטל היא ההפך הגמור ממני". אורטל: "הוא לא מבין איך אני מוצאת משהו בארון כשהבלגן חוגג. בעבודה אני מאוד מסודרת, במטבח והכביסה מקופלת בזמן, ויש מקום אחד שאני מבולגנת בו - הארון בגדים שלי. אנחנו רבים על זה שהקציצות לא מספיק טעימות לטעמו אבל אני מקבלת בהבנה, זו הדרך שלו להקניט אותי. אם זה הצרות שלי אני לוקחת את זה".
מפלס עצבים: אורטל: "החדר של הילדים לא מסודר, כשהם לא נועלים את הדלת אחרי שנכנסים, בתחילת המלחמה הייתי משגעת אותם שינעלו את הדלת. בגדול אנחנו לא אנשים שמתעצבנים".
סופי שבוע: ערן: "בבית, רואים חברים". אורטל: "בקיץ אני אוהבת ללכת לים או לבריכה, אנחנו מבלים עם המשפחות בסופי שבוע, מתארחים בארוחות ומבקרים את סבתא שלי פעם בשבוע, מורידים את העומס של זמני עבודה וקצת יותר ממלאים את האוויר בריאות לקראת שבוע חדש".
זמן איכות זוגי: אורטל: "יש לנו את שישי בבוקר, לשבת לקפה וארוחת בוקר ביחד או לצאת עם חברים באמצע שבוע בערב או בחמישי בערב, הזמן שלנו ביחד הוא גם בערבים, סתם לעצור את העבודה ולספר על הספה מה קרה במהלך היום או לפני השינה, להיות גמורים מעייפות ולצחוק מהשטויות אחד של השני".
מפלס עצבים: ערן: "בלגן. בגלל שהמשאית מתבלגנת בשנייה, קל לסדר אותה אבל ברגע שהבלגן יוצא משליטה אני מרגיש באופן אישי שזה מעצבן אותי מאוד וגורם לחוסר שקט בגוף".
זיכרון משפחתי: אורטל: "בטיול האחרון היינו ברודוס בפסח מהיום למחר, עם כל המשפחה המורחבת האחים, ההורים, זה היה מהיר ומפתיע, הרגשנו שבא לנו להתאוורר. היה לנו כייף ביחד, היינו זקוקים לזמן הזה במלון שהכול כלול ולא צריך לעבוד במטבח ולבשל, וסתם לשבת ולשחק רמי קוב סביב הבריכה וליהנות ממוזיקה, כיף שאפשר ליצור רגעים נחמדים ונעימים. גם לא הרגשנו תחושה של אנטישמיות או רצון להתעלם מאיתנו, קיבלנו יחס חם ולבבי".