במושב הדרומי כוכב מיכאל חיים יחד תחת משק אחד זוג גרושים, שני ילדים, בני זוג ונכדים. "זה כבר כשלעצמו המון חומר להצגה", אומרת אירית דיגמי (73) שחקנית שהחלה רשמית להופיע בגיל 62 ובשנים האחרונות מופיעה לבד או עם בתה, יהלי חנדרוס-דיגמי (48). מאז ה-7.10, כשהחיים במדינה נעשו למציאות מטלטלת, השתיים נאלצו להמציא את עצמן מחדש – גם על הבמה וגם בחיים עצמם: "אנחנו מאוד מעורבבים, המציאות כותבת את עצמה, למה אני צריכה להמציא?", אומרת דיגמי, "מה שהיה פעם חיי שגרה עם הומור עצמי, הפך לאחר אותה שבת להתמודדות עם חרדה".

לדבריה, החיים במשק היו גם לפני אותה שבת חומר גלם להצגות: "חזרתי לגור עם בן הזוג שלי ליד האקס שלי, חצצנו את הבית עם קיר. בן הזוג שלי, דוד, הוא אדם מאוד נוח, אדם של שלום עם כולם, מסתדר עם האקס, הם מכבדים אחד את השני ויש להם כבר דיבור משלהם".

יהלי, שכמעט את כל ילדותה העבירה במושב הדרומי בקרבת עוטף עזה ואף למדה בשער הנגב, ליד הקיבוצים שליד גדר ההפרדה, מספרת על תחושת הביטחון שהפכה לבלתי אפשרית באותו יום. "את כל הילדות שלי עשיתי שם. החברים הכי טובים שלי מכפר עזה, נחל עוז ומפלסים", היא אומרת. כאשר ניסתה ליצור קשר עם חבריה בבוקר של אותה השבת, חשה אימה. "הם לא ענו או שענו לי בלחש שהם לא יכולים לדבר כי מחבלים נמצאים מסביב לבית. אחרי כל זה, הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר בדרום והתפנינו לזכרון יעקב למשך כמעט שנה, משם חזרנו לכוכב מיכאל. ברגע אחד ברחנו מהבית, אל מציאות חדשה".

יהלי ואירית  (צילום: אלבום פרטי)
צילום: אלבום פרטי

חוסר הוודאות השפיע, היא אומרת, גם על הזהות והתחושה הפנימית. "פתאום פשוט לעזוב את הבית בבת אחת, כאילו אין אדמה מתחת לרגליים". גם ההצגות עצרו באותו היום: "הופענו שנים בהצגה שכתבנו יחד, ואז הכל השתנה", הן משתפות.

בימים אלו המופע "טיפול 10,000" שהציג בתיאטרון הסימטה פינה את מקומו לגרסה ביתית בשם "אמא ובת – לא לנסות בבית". אירית החלה לארח קבוצות אצלה בחצר, והפכה את המשק למקום של תיאטרון מרפא. "בהתחלה פחדנו, איך נעלה עם מופע כזה בשיא המלחמה? היום יש לי מופע 'סובב אירית', שבו אני מספרת על החיים שלי ומציגה קטעים מתוך הופעות שלי. מגיעים מכל הארץ לחצר שלי".

גם יצירות חדשות נולדו מאותה שבת. יהלי, שמנחת סדנאות תיאטרון בנוסף למשחק, שיתפה פוסט שזכה ליותר מ-2,000 שיתופים – שהוביל להצעות עבודה בצפון, ואירית הצטרפה: "למרות שהיה לי קשה להופיע ולהצחיק, גייסתי את הכוחות והחלטתי שאת המופע הראשון אני מעניקה ליהלי, לריפוי שלה", מספרת אירית. החיבור האמנותי ביניהן, היא אומרת, יכול לעתים להיות מורכב. "העבודה המשותפת עם יהלי אף פעם לא פשוטה לנו, שתינו אומרות הכל, זו הפרעה משפחתית. לכל אחת מאיתנו יש אמירה בימתית, אנחנו דומות אך שונות. יהלי אומרת תמיד: 'אני ביימתי והיא עושה מה שהיא רוצה'". 

במקביל, יהלי, שממשיכה ליצור, כתבה השנה שתי הצגות חדשות – אחת לילדים, והשנייה בהשראת המציאות, "סיפור מהחיים לא?", שמספרת על מילואימניק שהתאהב בבחורה מהעוטף. גם ההומור קיבל משקל חדש. "בחוויה שלי, 100% מהקבוצות שהיו פה באו לנוח מהטראומה, לא באו להתנגד. כל קבוצה אומרת תודה מעומק הלב ולא חושבת שזה מובן מאליו", אומרת אירית. "אם הצלחתי להשכיח למישהו את הכאב הגדול, עשיתי את שלי". 

יהלי ואירית  (צילום: אלבום פרטי)
צילום: אלבום פרטי

אירית מדגישה את הערך של האירוח והמפגש האנושי. "הקבוצות שואלות הרבה פעמים, מה את נותנת בעד 80 שקלים, ואני עונה שאני רוצה שכשאנשים נכנסים לחצר שלי, הם ישכחו מאיפה באו ולא ירצו ללכת הביתה. יש במקום הזה קסם. אנשים מחפשים לעזוב את עצמם קצת, מרתק אותי לדבר עם אנשים אחרים. יש לי גם תכונה להפוך את כל הטרגדיות שלי לקומיות. זה כנראה משהו הישרדותי. זה שומר עליי. כשאת בוכה אנשים מתרחקים, כשאת צוחקת עדיף להיות בקרבתך", היא מוסיפה.

גם יהלי רואה בצחוק דרך ריפוי ממשית. "הבנתי שהצחוק הוא חלק מהריפוי, צחוק זה כמו בכי, קטרזיס. צריך לשחרר אותו", היא אומרת. "בימים הראשונים היה הרבה כאוס, הלם וחוסר תפקוד. כשהייתי רחוקה מהבית החלטתי לשים מסך. ייצרתי לעצמי חיים אחרים בחוץ ובראש. אחרי אותה שבת שאנחנו עדיין בתוכה, מי היה מאמין, קיבלתי דרייב ליצור. הבנתי שאנחנו חיים כאן ועכשיו. לא יודעים אף פעם מה יהיה מחר, וצריכים לחיות. פשוט להגיד תודה ולברך על החיים".