פסח, חג החירות, מקבל משמעות אחרת ומצמררת השנה. לצד מסורת ישראל והעבדות בארץ מצרים וסיפורים על יהודים שהקפידו לקיים את מצוות החג גם בשעה שנרדפו וניסו להשמידם - פסח של 2024 הוא בסימן מי שעדיין לא כאן, כבר 200 ימים. רגע לפני החג, חן גולדשטיין אלמוג, ששהתה בשבי חמאס עם שלושה מילדיה במשך 51 ימים ושבעלה ובתה הבכורה נרצחו בשבת השחורה, שיתפה בקשר המיוחד בינה ובין אגם בתה שהתהדק בשבי ובגעגועים שלא מרפים לנדב בעלה אותו הכירה כשהייתה בכיתה ט' ולים בתה הבכורה. לצד אלו, תיארה את האתגרים של משפחה הרוסה אך חזקה שמנסה להשתקם ולבנות מחדש את החיים.
במובנים רבים, כל כך הרבה השתנה מאז השבת השחורה של שמחת תורה. משפחת גולדשטיין אלמוג שילמה במהלכה את המחיר היקר ביותר. "פרידה מנדב ומים, 51 ימים בשבי ומלחמה בלתי פוסקת למען אלו שנשארו שם", תיארה זאת המגישה גלית גוטמן ב"גלית ואילנית" בתחילת הריאיון. גולדשטיין אלמוג התייחסה למושג "פרידה" ולערב החג השנה. "לא נפרדנו מנדב וים. לא היינו בהלוויה, בשבעה או בשלושים. גם אין לאן לחזור, הבית הרוס, ירוי וטעון. קיבוץ כפר עזה מוגדר עדיין כשטח צבאי סגור", אמרה. "תחושות מאוד מוזרות בערב פסח. אומרים שזה חג החירות אבל זה גם חג מאוד משפחתי. תמיד טעון לקראת פסח ויש מי שאמרו לי: 'המשפחה החדשה'. אני עדיין במשפחה הפגועה, הפצועה, החסרה".
הצלחתם להיפרד בדרככם ולתת להם ללכת?
"לא. הם הלכו, נעלמו לנו מהחיים. זה פעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם דמויות שמאוד קרובות ומשמעותיות שפשוט נעלמות. זה לא כאב פיזי או פציעה, זה כאב עמוק מאוד שאנחנו כל יום נוגעות בו. בכל יום אנחנו מתמודדות עם זה, מרגישות את זה. אנחנו יכולות לשהות שם לזמנים קצרים ואנחנו יוצאות משם כי החיים חזקים ואנחנו משפחה מתפקדת, צוחקת ושמחה. אנחנו עוד בתהליך של התאבלות, עוד לא ממש קולטות את כל מה שעברנו. אנחנו צריכות להגיד את זה לעצמנו כי זה המון דברים שגם תוך כדי שהם קרו היינו צריכות לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת בדבר הזה".
19 נשים עדיין בשבי, את חלקן פגשת ודיברת. כמה הן נוכחות ביומיום שלך?
"הן איתנו כל הזמן בלב ובמחשבות, לא שוכחות לרגע את השבוע שהיינו איתן. זה היה שבוע מאוד עוצמתי מבחינת נשים וכוח. הן תפקדו למרות פציעות פיזיות מורכבות ופגיעות נפשיות קשות. הבנות גילו שם יכולות מדהימות. הן נלחמות, שורדות ולומדות לעשות הכל. כשאחת נשברת, הן מתגייסות ומרימות אותה, או עזרו לנערה בת 15 וילדה בת 8 שהשתחררו איתנו. הן פשוט היו מדהימות".
ואחת מהבנות המדהימות שתפקדה בשבי וחזרה היא אגם, בתה של חן. מאז שובה, נחשפנו לעוצמה ולמסרים שמעבירה בעצרות וברשתות החברתיות. חן הודתה כי המרקם העדין ביחסי האם והבת השתנה בעקבות הטראומה הגדולה. "אגם הייתה מאוד בוגר לפני, כתבה והתבטאה. אין ספק שהיא עשתה קפיצת גדילה ועכשיו אני צריכה להחזיר אותה למקומה", אמרה.
המרקם של אמא ובת בבית השתנה.
"בעזה היא הייתה שותפה שלי, ולרגעים שכחתי שהיא הבת שלי. אני צריכה לעזור לה לחזור למקום של הנערה. היום כשקשה לי אני באה אליה כי היא הכי קרובה מבחינת מה שעברנו וזה לא תמיד טוב. לפעמים זה קשה לה שאני מפילה עליה גם את הקושי שלי אבל יש משהו שמאוד מחבר בינינו".
כשאת שומעת את אגם נושאת דברים כל כך כואבים, מה קורה לך בגוף?
"היא מאוד מרגשת. היא מחליטה שהיא רוצה לשאת דברים בעצרת כי מזמן לא נשאה דברים, שם היא מרגישה משמעותית. זה המילים שלה והיא מחליטה איפה היא משפיעה. היא כותבת לבד ואם פעם הייתה מראה לי לפני, עכשיו היא פשוט יורה את זה. מאוד מרגשת, נוגעת, חזקה".
אחרי 7 באוקטובר כולנו ביקשנו סליחה מהילדים שלנו שכל זה קרה. כשאת בשבי, עם שלושה ילדים ויודעת שנדב וים נרצחו, לא סיפרת להם. מה חשבת ואמרת?
"אמרתי: 'שרדנו את תופת 7 באוקטובר, אנחנו חיים ומתפקדים. אנחנו מנסים לתפקד בתוך הדבר הזה'. דיברתן על 'סליחה', באמת סליחה מהילדים לא ביקשתי. אני מצפה שמישהו יבוא ויבקש סליחה ממני, אבל אני בעצם לא התנצלתי בפני הילדים על מה שהם עברו. על זה שבחרנו לגור במקום שחשבנו כל השנים שהוא בטוח ויפה. עברנו את הדברים מאוד ביחד והרגשתי שאני צריכה לתפקד, כלומר אם נותנים אוכל בשבי אז אוכלים".
מפתחים שם סוג של שגרה הזויה בתוך הדבר הזה?
"אני לא יודעת אם זה שגרה, כל יום יכול להיות שונה כי יש שם הרבה הפתעות ופחדים. תחושות מאוד קשות של 7 באוקטובר, תחושות קשות כשאתה שם כי אתה חווה בעיקר את הלחימה. אתה לא יודע מה קורה כאן, על המאמצים שנעשים".
איך מנסים לחזור לחיים עם שלושה ילדים ובלי שניים שהם כל החיים שלכם?
"היה לי חשוב להחזיר אותם לאיזושהי מסגרת חברתית ולימודית. השגרה תמיד הייתה מאוד שגורה אצלנו, חזקה ומשהו שנותן ביטחון. זה היה מאוד חשוב לי שכמה שיותר מהר הם ישתלבו. הם השתלבו והחיים שלהם מלאים בלמידה ובחוגים. אנחנו עטופים ומלווים בטיפולים".
אתם עדיין בשפיים?
"כן. עברנו עכשיו לקרא-ווילות שזה קצת נתן תחושה של בית. זה היה קשה, הבאנו חלק מהדברים של הבית. הוא מאוד חסר, אתה מביא דברים מהבית שמזכירים לך אבל זה לא אותו הבית".
איך ייראה שולחן החג הערב?
"הוזמנתי לאח שלי שריגש אותנו כשהזמין. השולחן יהיה חסר, יש את ההורים של נדב והמשפחה שלו".
נדב וחן הולכים שנים אחורה, עוד מתקופת התיכון. אם יש דבר אחד שגולדשטיין אלמוג מתנחמת בו הידיעה שאהב אותה כמו שהיא אותו. "אנחנו ביחד מכיתה ט'. נפרדנו כמה פעמים בתיכון אבל זו הייתה אהבה עד הסוף. התפעלתי ממנו, הוא ריגש אותי מאוד. לקראת גיל 50 הוא נהיה רגיש, כתב בשנה האחרונה ספר. יש פרק שהוא עליי, צריך לקרוא אותו ולהבין. אני יודעת שהוא מאוד אהב אותי".
את חושבת מה הוא היה אומר או איך היה מתנהג?
"לפעמים זה מאוד קשה. שם בעזה הרבה פעמים אמרנו בשיחות שאם הוא היה איתנו אולי הוא עוד היה נשאר שם. זה לא מקדם אותנו הרבה אבל יש כל מיני מחשבות של אילו".
וספרי לנו על ים.
"הילדה הבכורה שלי, הפכה אותי לאמא. אני מסתכלת על האושר שהייתי בו כשהיא גדלה, זה היה הדבר הכי טהור ורגיש בשבילי להפוך לאמא ולגדל אותה. הרגשתי בצמר גפן, במקום בטוח. היא נולדה לתוך האיום הזה, והאיום הזה רצח אותה. זה מאוד קשה. היא הייתה ילדה שכולה חיים, תוססת ורועשת. כשכעסה היא מאוד סערה, אבל גם מלאה בשמחה, בחום וחברה טוב. הייתה מלאה בתוכניות, והשאירה מלא שקט וחבר מקסים של שנתיים שהוא כמו בן שלנו, מאוד אבוד ולבד".