"ילד בריא לא מתאבד בגלל משבר כלשהו, יש תמיד רקע קודם"

"בכל בוקר כשקם, הוא אמר שנגמרו לו החיים", מספרת יהודית על בעלה אסף (השם המלא שמור במערכת), שאובחן בגיל 49 כחולה פרקינסון. "היה לו מאוד קשה עם האבחנה, וזה הידרדר לדיכאון. הוא הפסיק עם תחביבים, הפסיק לראות סרטים. מצד אחד הביע מצוקה באוזני חברים, אך מצד שני הסתגר".

שבוע לפני שאסף ניסה לפגוע בעצמו, חבר אמר ליהודית שהוא אובדני. "אמרתי לו שאני יודעת", היא מספרת, "אבל גם שאני לא יודעת מה לעשות עם זה".

ביום הניסיון האובדני, יהודית נזכרה בתנועת מש"ה, הפועלת למניעת אובדנות באמצעות מודל קהילתי ייחודי. "באותו ערב פניתי אליהם", היא משחזרת, "והם מיד קיימו איתי פגישה. בהמשך קיימנו פגישה בה השתתפו האחיות שלו והחברים. הרעיון הוא שאובדנות לא מחזיקים לבד, ובשביל להוריד סיכון, צריך קהילה".

"לקהילה יש כוח שאין לשום גורם אחר במניעת אובדנות", מסבירה גל ניסים-עמנואל, מייסדת ומנכ"לית תנועת מש"ה. במסגרת סדרת פגישות, הצוות הקשיב, הסביר את הלך הרוח האובדני והנחה כיצד לנהל את השיח עם אסף.

"נורא פחדתי שהוא יעשה ניסיון שני ושלישי", מספרת יהודית. "המלווה אמרה לי שהיא מבינה שאני מפחדת, אבל גם שצריך להתכונן לגלים הבאים, כי סביר שהם יופיעו".

והגל אכן הגיע. יהודית ליוותה את אסף במהלכו, ויחד עם הסביבה הקרובה ובליווי מש"ה, הם צלחו אותו. "הוא חזר למקום של תפקוד, ולי יש היום את הכלים להיות איתו ולתת לו תחושה שהוא לא לבד. גם אני לא לבד, ולמדתי להיעזר באחרים".

כיום יהודית מתנדבת כמלווה משפחות בתנועת מש"ה. "כשאני מספרת לאנשים את הסיפור שלי, זה מראה להם שאפשר לצאת ממצב אובדני בתמיכת הקהילה. ידע, כלים וליווי עוזרים להתמודד עם חוסר האונים והאימה שבמצבים כאלה".

"אחי לא התאבד, אלא נפל לאובדנות"

את מש"ה הקימה ניסים-עמנואל לאחר שאיבדה את אחיה מושיק לאובדנות לפני עשור. "אחי לא התאבד", היא מדגישה, "אלא נפל לאובדנות, וכשהבנתי את ההבדל, נשמתי".

"אובדנות היא התקף, התקף נפש שבו מתרחשים כמה תהליכים במקביל: ירידה חדה ביכולת המנטלית, תחושת ייאוש קיצונית ועול, בדידות וניכור, וסבל נפשי שמורגש ממש בגוף. התהליכים האלה מובילים את האדם לתוך מנהרה צרה, ששם מתרחשת האובדנות. אנשים לא מתאבדים, הם מובלים אל מותם מתוך התקף".

בדיעבד, היו סימנים לאובדנות של אחיה, אך לא היה מי שיקרא אותם. המקרה לא נתן לה מנוח, עד שבשנת 2019 הקימה את מש"ה.

"הקהילה מקבלת כלים שמנחים אותה איך לטפל במקרה ואיזה שיח נכון לנהל עם מי שהביע כוונה אובדנית", היא מסבירה. הפעילות מבוססת על ההנחה שאדם בסיכון אובדני הוא אמביוולנטי לגבי הרצון למות - מחפש עזרה אך גם רוצה לסיים את חייו. "ברוב המקרים הכתובת היא על הקיר, אבל אנחנו לא יודעים לקרוא אותה. הדבר החשוב הוא לא להישאר לבד עם האובדנות, אלא 'להחזיק' אותה יחד".

ענבל דגן, אחותו של נווט הקרב אסף דגן ששם קץ לחייו בדרכו לשירות מילואים באוקטובר האחרון, מספרת שבמקרה של אחיה היו "תסמינים מפה ועד להודעה חדשה".

"יש פה ניואנס של פוסט טראומה ואובדנות", היא אומרת. "הפוסט טראומה הייתה שם לגמרי, אבל העובדה שזה הסתיים באובדנות - רק אמא שלי הבינה שזה עלול לקרות. למרות שאסף היה במצב לא טוב, לא יכולנו להעלות בדעתנו בחיים שזה יסתיים ככה".

במה התבטאו הסימנים? "התבודדות מכל החברים והמשפחה, ברמה שאף אחד לא יודע איפה הוא גר. לא עונה להודעות ולטלפונים. נמנע ממפגשים ומשיחות. מעבר תכוף של מקומות מגורים - הוא עבר מסאבלט לסאבלט בכל כמה חודשים. לא עבד באזרחות, רק עשה מילואים. הייתה הידרדרות פיזית, הזנחה של כושר, לבוש וטיפוח, ירידה במשקל, וחוסר יכולת לשאת אורות ורעשים, אפילו קלים".

המספרים האמיתיים גבוהים ב-30%

שיעור ההתאבדויות בישראל הוא כ-6 מקרים ל-100 אלף תושבים, לעומת 13 בארה"ב ו-8-10 באירופה. "הסיבה לשיעור הנמוך יחסית בישראל ובמדינות ים תיכוניות אחרות היא המשפחתיות והקהילתיות", מסביר פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ומנהל מחלקת יום ילדים ונוער בבית החולים הפסיכיאטרי גהה.

לדבריו, מספר המתאבדים בישראל עומד רשמית על 430-440 מקרים בשנה, אך בפועל המספר גבוה בכ-30%. "אין דיווחי אמת, וגם הם ניתנים באיחור של כשנתיים", הוא מודה. המצב "בלתי נסבל", אך עומד להשתנות לאחר שמונתה במשרד הבריאות רשמת לענייני התאבדויות.

עם זאת, בעשור האחרון יש עלייה של פי 3 במקרי התאבדות בקרב ילדים מתחת לגיל 12. הסיבה, לדברי זלצמן, היא המדיה החברתית, "שגם מלמדת איך להתאבד וגם מביאה ילדים לנקודות קצה".

מחקר גדול של המועצה גילה שב-90% ממקרי ההתאבדות של ילדים בגיל בית ספר הייתה בעיה פסיכיאטרית. "ילד בריא לא מתאבד כתוצאה ממשבר", קובע זלצמן. "זה קורה כשיש רקע קודם". עוד עלה כי מקרי התאבדות קורים אצל בנים בשיעור של פי 5 לעומת בנות, וכי במחצית מהמקרים היה חבר/ה שידע על הכוונה להתאבד.

זלצמן מבקש להפריך סברה שהשתרשה בציבור: "ה-7 באוקטובר הוא אירוע ייחודי - אירוע הטרור הגדול בעולם, יותר מה-9/11 באופן יחסי. הוא הביא לעלייה דרמטית במקרי חרדה ודיכאון ובפניות לער"ן, אבל הרבה פחות טלפונים שקשורים להתאבדות. בשורה התחתונה, יש ירידה בשיעור ההתאבדויות בישראל ולא עלייה".

ההסבר לכך מפתיע. "ידוע מהארץ והעולם שבעת מלחמה יש פחות התאבדויות. כנראה כשיש איום קיומי חיצוני, האיומים הפנימיים נכנסים להקפאה".

לגבי העלייה המדווחת במספר המתאבדים בצה"ל ב-2024, זלצמן מציין שמספר החיילים הסדירים שהתאבדו לא עלה, והעלייה הייתה בקרב אנשי מילואים. אולם מספר אנשי המילואים בשנת מלחמה גבוה משמעותית משנה רגילה, ולכן "הדרך הנכונה היא להסתכל על שיעור למאה אלף ימי מילואים ולא כמספר אבסולוטי".

מערכת בריאות הנפש במצוקה

"אנחנו עדיין לא בפוסט-טראומה, אלא בשיא הטראומה", מדגיש זלצמן. "מערכת בריאות הנפש במצב אי-ספיקה קשה. אם אמא מתקשרת ואומרת שהילד שלה רוצה להתאבד, היא מקבלת תור לעוד שלושה חודשים, ואם זה בפריפריה - אולי תור לשנה קדימה".

בין היתר בגלל הסיבה הזו, מתקיים בסוף החודש האקתון לפיתוח פתרונות טכנולוגיים פורצי דרך למניעת אובדנות, במיוחד לנוכח העלייה בביקוש למקורות סיוע בקרב נפגעי מלחמת חרבות ברזל. את ההאקתון יזמה עמותת "בשביל החיים", בשיתוף אוניברסיטת רייכמן וגורמים נוספים.

"הטכנולוגיה היא הזדמנות לפריצת דרך בתחום", אומרת פרופ' ענת בורנשטיין-קלומק, דיקאנית בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן ומשופטות ההאקתון. "זה תחום סטיגמטי ואנו מנסים לשים אותו על המפה ולדבר עליו בפתיחות".

"הפוסט-טראומה הפכה להיות משהו שכיח ומדובר", היא מסבירה את השינוי בגישה. "היום גם יודעים שלא מסוכן לדבר על אובדנות. ההאקתון מאפשר לקהלים שונים לייצר כלים למניעה ולהנגיש את הנושא".

"רוב האנשים האובדניים רוצים לחיות", היא מדגישה. "הם לא רוצים לחיות כשהם בסיטואציה שבה הם נמצאים, אבל אם נעזור להם במתן כלי התמודדות ותמיכה, הם כן ירצו לחיות".

"אנחנו לא מספיק משתמשים בטכנולוגיה", טוען היזם זהר לבקוביץ, מייסד הסטרטאפ לייט לניטור בריונות ואובדנות ברשת ואחד משופטי ההאקתון. "חלק מהעלייה במקרי האובדנות נגרם בגלל מה שקורה ברשתות. הטכנולוגיה שהכנסנו לחיים מכניסה המון לחץ, שיימינג ובריונות".

לדבריו, יש פיתוחים טכנולוגיים רבים שיכולים לסייע, כמו אבחון פסיכיאטרי באמצעות בינה מלאכותית או ניטור סימני סיכון: "ילד שמתכנן התאבדות מתחיל לתת דברים במתנה, להיפרד מהחיים. טכנולוגיות שונות יכולות לעזור לנו לנטר סיכון".

לבקוביץ מזהיר: "אנחנו עדיין לא מרגישים את תוצאות המלחמה. ההיסטוריה הפסיכיאטרית מראה שהגל הגדול של מקרי אובדנות יתרחש אחרי שהמלחמה תסתיים. ברגע שיחזור השקט, נראה את התוצאות".

יפעה אביטל, מייסדת קהילת Mental Health Innovations IL, מוסיפה: "בסטארטאפ ניישן עם המוחות הטובים ביותר והטכנולוגיות המובילות בעולם, אין סיבה שהתחום הזה יישאר מאחור. יש כיום טכנולוגיות מצוינות שיכולות לנטר ולזהות מצוקה גם אם האדם לא מבטא זאת".

זיהוי סימני מצוקה אצל ילדים

פרופ' ניר מדג'ר, חוקר אובדנות מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, מסביר שהסימנים לאובדנות אינם חד-משמעיים: "לפעמים זה יכול להיות הילד שנראה פעיל ומקובל, אך בתוכו מסתתר קושי רגשי. אחד הסימנים הבולטים הוא שינויים בהתנהגות - בדפוסים חברתיים, בשינה או באכילה".

הוא ממליץ להורים לומר לילדיהם שלוש "מנטרות" מגנות: "אבא ואמא תמיד יאהבו אותך", "לאבא ואמא מותר לספר הכול", ו"לכל בעיה יש הרבה פתרונות". "אלו התפיסות שנמצאו באופן עקבי כמסייעות בעת משבר אישי", הוא מסביר.

ד"ר אלה שראל-מחלב, מומחית למניעת אובדנות בחינוך, מהפקולטה למדעי האדם והחברה במכללה למנהל מוסיפה לרשימת גורמי הסיכון: "היעדר שייכות, חוויה עצמית של נטל על ההורים והסביבה, חוסר עניין, דיכאון, ואימפולסיביות. רוב הצעירים שיש להם מחשבות אובדניות חווים תחושת בדידות, אם לילד אין חבר אחד לפחות, כדאי לפעול בכיוון זה".

אחד הכלים הזולים והאמינים לאיתור של סיכון אובדני בקרב צעירים הוא שאלון "סקרינינג" שהועבר בבתי ספר ושואל ישירות על מחשבות אובדניות. מכלל התלמידים שניצלו את השאלון לפניה לעזרה כ-67% מבני הנוער היהודים ומעל 80% מבני הנוער הערביים לא היו מוכרים למערכת כילדים בסיכון אובדני.  בזכות פעולה פשוטה שבית ספר יזם הוא אפשר לתלמידים לבקש עזרה ולזכות לרשת תמיכה מהצוות ומגורמי טיפול נוספים בקהילה. כשמזהים סימנים, היא ממליצה לדבר עם הילד בהדרגה, ברגישות וישירות גם על המחשבות האובדניות . "להגיד לו מה אתה כהורה רואה ומדוע נדלקה לך נורה אדומה. ילד במצוקה מפזר סימנים ורוצה שנשמע אותו. חשוב לעודד אותו לדבר, לומר: 'אני יודע שקשה לך לדבר על זה אבל יחד נוכל להתמודד ולעבור את המשבר'. לשאול על תדירות המחשבות, על עוצמת המחשבות אובדניות לא לפחד לשאול ישירות על האובדנות מתוך רצון אפשר לו לחלוק את הכאב הנפשי".

כאשר מפנים ילד להערכת סיכון וטיפול בבריאות הנפש, חשוב להסביר לו בשפה שהוא יבין מה מצפה לו, מה זו הערכת סיכון ואיזה סוגי טיפולים ומטפלים קיימים בתחום. חשוב לציין כי זהו תהליך ומסע שיסייע לו להרגיש טוב יותר, הוא לוקח זמן ונעבור אותו יחד. הכנה נכונה למפגש עם בריאות הנפש עשויה להגביר אצלו מוטיבציה לטיפול ובכך להוביל לחוויה טובה יותר עבור הצעיר ומשפחתו."לא מספיק לשלוח ילד לטיפול", היא מדגישה. "צריך לבנות לו רשת תמיכה. לבדוק מי הדמויות המיטיבות בסביבתו ואילו אנשי מקצוע לצרף, ומנגד לצמצם לו אינטראקציות עם דמויות פוגעות. להיעזר במשאבים של המערכת החינוכית, שלרוב מגיעים ללא עלות וזמינים ליועצת החינוכית במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות".

"שיח פתוח, כנה ואוהב הוא הבסיס", מסכמת שראל-מחלב. "לתת לילד לדבר את הכאב שלו, להקשיב, למצוא לו תחומי עניין ודמויות מיטיבות, ולבנות לו רשת תמיכה, להזכיר לילד מה אנחנו רואים בו וכמה הוא חשוב לנו, ולהימנע מביטויים כמו 'לא אומרים דברים כאלה אצלנו בבית כאשר הוא אוזר אומץ ומשתף במחשבות אובדניות'"