בזמן שדוברי הכנסת, הפרשנים המשפטיים וחלק מהפוליטיקאים מריעים או מזדעזעים מהצעת החוק שאושרה לאחרונה בקריאה ראשונה – תיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ש"מחזיר" לבתי הדין את הסמכות לדון במזונות ילדים, כדאי לבחון: האם השתנה כאן דבר מהותי או שמדובר בסערה בכוס תה?
התחושה הציבורית היא של מהלך מהפכני, כמעט חקיקה עוקפת בג"ץ. בפועל, מי שמכיר את הנושא לעומק, יודע שלא מדובר במהפכה אלא בניסיון לחזור למה שהיה נהוג ממילא לאורך לא מעט שנים. בשנת 1969 נקבעה בבג"ץ "הלכת שרגאי", שמגבילה את סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים. למרות זאת, במשך שנים בתי הדין הרבניים כן דנו בפועל בתביעות כאלה. הם עשו זאת בהסתמך על פרשנות עקבית של לשון החוק, ובמקרים לא מעטים גם בהסכמת הצדדים, או מתוך הבנה שמזונות ילדים היא סוגיה לגיטימית הנלווית להליך גירושין.
גם בית המשפט העליון, למעט מקרים בודדים, לא מיהר להתערב בפסיקות אלו וכך למעשה התגבשה בישראל פרקטיקה דו-ערכאתית, שבה שני מסלולים – דתי ואזרחי – שדנים בנושא ולעיתים אף מאפשרים גמישות יעילה יותר לסיום סכסוכים משפחתיים.
פסיקת בג"ץ (האחרונה), שביטלה ארבעה פסקי דין של בית הדין הרבני סימנה שינוי כיוון חד. בג"ץ פירש את החוק בצורה מחמירה מאוד והחליט להחיל את פרשנותו המצמצמת. מדובר בפסיקה שמביאה למעשה להוצאה גורפת של סוגיית מזונות הילדים מבתי הדין, גם כאשר אלו נהגו לדון בכך לאורך עשורים. וחשוב להבהיר, אין מדובר בפסיקה שניתנה לטובת נשים, להיפך, היא ניתנה דווקא בעתירות שהגישו גברים שביקשו לבטל את סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים.
השאלה המתבקשת היא: מדוע דווקא עכשיו? מה הוביל את בג"ץ לפרש את החוק בצורה שמבטלת שנים של פסיקה והתנהלות שיפוטית לגיטימית? האם ייתכן שדווקא הם נקטו מהלך ערכי-אידיאולוגי תחת אצטלת פרשנות משפטית?
הבעיה היא מערכת משפטית כפולה
במובן הזה התיקון לחוק, אף שהוא נראה כחלק מהרפורמה המשפטית, אינו אקט פוליטי ציני, אלא תגובה רציונלית למהלך חריג של בג"ץ. תיקון החוק אינו מבקש "לעקוף את בג"ץ”, אלא להחזיר את המצב לקדמותו. לשון התיקון פשוטה והיא כוללת סמכות לדון במזונות ילדים כאשר הם חלק מהליך גירושין. המחוקק, במקרה זה, רק מבהיר את כוונתו המקורית, כפי שבאה לידי ביטוי במשך עשרות שנים.
אין ספק שהעיתוי שבו מוגש התיקון – ממשלה ימנית, שכוללת שתי מפלגות חרדיות, ומאבק מתמשך מול מערכת המשפט – מזמין פרשנויות פוליטיות, רק שלא כל תיקון חוק הוא אקט אידיאולוגי. לפעמים, דווקא שמירה על רציפות נורמטיבית ותיקון של עיוות משפטי שנוצר מפסיקה נקודתית, היא פעולה חקיקתית ראויה במציאות שהיא ממילא שנויה במחלוקת.
הבעיה העיקרית היא לא סמכות בית הדין הרבני לדון דווקא במזונות ילדים אלא מערכת משפטית כפולה ומקבילה שקיימת במדינה, ובמשטר הנוכחי הסיכוי לשנותה לטובה הוא אפסי. לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה יש סמכות מקבילה לדון לא רק במזונות ילדים, אלא גם בחלוקת רכוש, במזונות אישה ובמשמורת ילדים. הכפילות הזו יצרה מערכת משפטית מורכבת, נעדרת ודאות ובעלת השפעה דרמטית על אסטרטגיות הגירושין של הצדדים.
במקום לבחור ערכאה מתוך שיקול ענייני, בני זוג מוצאים את עצמם לא פעם נגררים ל”מרוץ סמכויות” מתיש, ולעיתים הרסני, שבו כל טעות טקטית עלולה להכריע את זהות הערכאה שתדון בתיק כולו. מערכת כפולה כזו לא רק שמכבידה על הצדדים, אלא גם מחלישה את האמון הציבורי במערכת המשפט. היא מביאה לפסיקות סותרות, לחוסר אחידות ולתחושת אי-צדק, בעיקר כאשר בתי הדין ובתי המשפט פוסקים לפי תשתיות נורמטיביות שונות. כך, למשל, ייתכן מצב שבו בית המשפט למשפחה יפסוק מזונות בגובה מסוים, לפי עקרונות של שוויון מגדרי, ובית הדין הרבני יפסוק מזונות על בסיס הלכתי.
הבעיה הזו אינה חדשה, אך במשטר הנוכחי, שבו יש חפיפה אינטרסנטית בין הדרג הפוליטי לבין מוסדות הדת, הסיכוי לרפורמה אמיתית, שתבטל את הכפילות או תיצור אחידות, שואף לאפס. והמחיר? משלמים אותו ציבור המתגרשים, שנופלים בין הכיסאות של שיטה שלא בוחרת ערכאה אחת מתוך עיקרון, אלא מתוך כוח.
הכותבת היא בעלת משרד עורכי דין העוסק בדיני משפחה וירושה