עדן בן רובי היתה בת 23 בלבד כשנרצחה במיגונית בבארי לאחר פסטיבל הנובה. שבועיים לפני מותה חגגה יום הולדת, ועד אז הספיקה לטרוף את החיים. "היו לה הרבה חברים, היא היתה שטותניקית שאוהבת ליהנות ולצחוק, אי אפשר היה לפספס אותה", מספרת אמה, מירב בן רובי, בשיחה עם mako. "נסענו המון ביחד, אנחנו אוהבים לטייל בחו"ל והיא הספיקה להיות בכל העולם, וטיילה הרבה גם עם חברים".
עדן ניהלה יומן, ובו גם כתבה רשימת חלומות. חלק מהם עוד הספיקה להגשים בחייה: "היא היתה בכמה הופעות בפסטיבלים ובהופעה של דרייק, היא מאוד אהבה מוזיקה שחורה, וגם טסה אחרי הצבא למזרח עם ליאם, החבר הכי טוב שלה, בדיוק כפי שרצתה. הגורל האכזר קטע את כל החלומות שלה".
את שאר החלומות שלא הספיקה עדן לממש בחייה הקצרים, מירב החליטה לאמץ ולהגשים עבורה. "אני בת 50 בקרוב ואני לא עשיתי לעצמי בחיים צ'ק ליסט. אז אני פשוט משתמשת ברשימה שלה, שבה היא מצווה לנו לחיות חיים מלאי משמעות ולא סתם חיי שגרה ועבודה. את היומן שלה מצאתי כמה חודשים לאחר מותה וככה התחלנו את המסע שלנו", היא מספרת.
הרשימה של עדן כללה בין היתר לקחת את הוריה לטיול. "נשלחנו לטיול מהארגון לנפגעי איבה, היא גם רצתה לחיות בתאילנד לתקופה, היינו שם השנה ואנחנו מתכוונים לחזור באוגוסט. אנחנו גם רוצים לגור בתל אביב לתקופה מסוימת כפי שהיא תכננה לעשות".
"המזוזה נפלה בערב שמחת תורה"
את אריאל ביטון הכירה עדן בהודו. כשחזרו לארץ ביולי הם נעשו לזוג, ולדברי מירב הם החליטו ללכת למסיבה מסיבה מיוחדת. "זה לא היה סוג המוסיקה שהיא אהבה", אומרת מירב, "הם תכננו לעשות מסיבה דומה ולאסוף תרומות לבית חולים, הפליירים כבר היו מוכנים והוא השקיע בזה המון כסף, אז הם הלכו כדי לקבל השראה למסיבה".
בערב שמחת תורה, אריאל ועדן השתתפו בארוחת החג בבית משפחת בן רובי בראשון לציון. כשהסתיימה הארוחה, עדן שמה לב שהמזוזה בחדרה נפלה. "היא אמרה לאבא שלה, עוזי, שיהיה לה מזל רע, והוא אמר לה שלא תדבר ככה והדביק מיד את המזוזה". לאחר מכן עדן ואריאל סיפרו למירב ועוזי, אביה של עדן, שיש מסיבה והלכו לישון. לפנות בוקר הם קמו להתארגן ליציאה.
עדן ואריאל הגיעו לנובה כשעה לפני שהכל התחיל. "לא ידעתי איפה המסיבה, וגם עדן לא ידעה. היא פחדנית מאוד מטבעה, אין סיכוי שידעה שהמסיבה בעוטף, אחרת לא היתה נוסעת. היא מבין הראשונים שניסו לברוח משם, והיו ניידות שהחזירו אותם לאזור המסיבה, וזה הכי מכעיס. החברים שלה מהודו פרצו את המחסום וניצלו".
"רועי, הבן שלי, היה ער, והוא סיפר שהיא הלכה וחזרה כמה פעמים הביתה כי כל פעם שכחה משהו: מכנסיים, כיסאות. ההתכתבות האחרונה שלה עם רועי היתה כשהיא ביקשה ממנו שיסגור סרט למחרת עבור שניהם". ב-04:20 אופיר ועדן יצאו מהבית לכיוון רעים. שניהם נרצחו באותה מיגונית.
"הפעם הבאה ששמעתי ממנה הייתה ב-07:10. היא צלצלה ולא ענינו כי ישנו ולא שמענו את האזעקה", אומרת מירב, "בהתחלה דיברנו בטלפון, היא אמרה: 'אמא לא להתקשר אליי, אסור שישמעו אותנו מדברים'. היא היתה בלחץ אטומי ובהתקף חרדה, הכל היה בהודעות ולא היתה קליטה". עדן שלחה הקלטה אחרונה בשעה 8:02, אך מירב נחשפה אליה רק בינואר 2024. "לאחר שקיבלנו את הטלפון שלה, לא יכולתי להסתכל בהתכתבות שלי איתה".
באחד הלילות בינואר מירב חלמה שעדן מתקשרת אליה. "היה צלצול טלפון והיה כתוב 'אימוש', הבנתי שהיא מחייגת אליי, באתי לענות לטלפון, ובדיוק עוזי העיר אותי", מספרת מירב, "חשבתי שזה סימן מעדן לפתוח את הטלפון ולהסתכל בהתכתבות שלנו. עד אז לא היה לנו אומץ לפתוח את הטלפון שלה, פחדנו שיהיה שם משהו שיעשה לנו עוד יותר רע מעבר למה שכבר הרגשנו".
כשעוזי פתח את הנייד של עדן הוא ראה את ההודעה ששלחה עדן, ובה נשמעו יריות. "הבנתי שאלו היו הרגעים האחרונים שלה. לא הייתה קליטה וכל הטלפונים שקעו מתחת לגופות. ידענו בכל שלב איפה האייפון שלה, וראינו שהוא זז בחמש לפנות בוקר. עוזי עקב אחרי הטלפון וזה הוביל אותו לשורה של שתי משאיות חונות ומעבירות גופות. כשהוא הגיע הביתה, אי אפשר היה לדבר איתו". ביום שלישי אחר הצהריים הגיעה הבשורה שעדן נרצחה.
גם יובל רפאל, שייצגה את ישראל באירוויזיון 2025, הייתה במיגונית עם עדן. "היא אמרה לנו שעדן הצילה אותה", מספרת מירב, "יובל הניחה את לחיה על זו של עדן עד שבאו להציל אותה. היא סיפרה לנו שעדן מאוד פחדה וכולם ניסו להרגיע אותה, אמרו לה שהצבא עוד מעט מגיע ושלא תדאג".
"החיים והעולם הפסידו אותה"
הציור, אומרת מירב, היה חלק מאוד משמעותי בחייה של עדן. "בגיל 6 היא ציירה את ואן גוך, בתיכון היא ציירה את וולטר וויט מ"שובר שורות" וכעסנו עליה שהיא הביאה את הציור למורה שלה. היא הייתה נותנת הכל למי שאהבה", מספרת מירב, "בכל מקום שאפשר אני מראה את הציורים שלה ומספרת עליה דרכם".
עדן אהבה במיוחד לצייר פילים, וחלמה שציוריה יוצגו בגלריה. "הציורים שלה אכן הוצגו בגלריה בניו יורק", אומרת מירב בגאווה. החודש התקיימה השקה לספר "הפאזל שאינו שלם" שנכתב על עדן, ובנוסף, המשפחה יוזמת פרויקט של בלוקי עץ שעליהם מודפס ציור הפיל של עדן, כאשר ההכנסות תיתרמנה לאגודה לאוטיזם. "אנחנו רוצים שבכל בית בישראל יהיה את הפיל של עדן", מוסיפה מירב.
בתקופה האחרונה של חייה, עדן עבדה בהנהלת קניון הבאר בראשון לציון. "היא היתה מעצבת את החנויות ולוגואים, היתה טובה במדיה ועיצוב. היא תכננה ללמוד תקשורת חזותית והכינה כבר תיק עבודות עם הציורים שלה. החיים והעולם הפסידו אותה".
הבית של משפחת בן רובי תמיד היה מלא שמחה וחיים, מאז שעדן איננה, אומרת מירב, הכל השתנה. "הלב שלנו מרוסק. אנחנו עדיין בשלב שלא מעכל את האובדן, ומרגישים אותה פה איתנו, לא יכולים לחבק אותה ולהריח אותה אבל מרגישים אותה, יש לנו המון סימנים".
"כשהיא היתה נכנסת לחדר היא הביאה איתה שמחה ואור, לא רק אני כאימא שלה אומרת את זה אלא כולם. היא תמיד צחקה ודאגה שכל מי שסביבה יהיה עם אנרגיות טובות". לדבריה, לאחר מותה של עדן, חבריה שיתפו שסייעה להם רבות בעתות משבר. "היו חברים שניסו לשים קץ לחייהם והיא עזרה להם. לא נתנה לאף אחד לשקוע במחשבות שליליות".
עדן גם היתה מדריכה במחנה קיץ בסלוניקי שביוון, ודמותה הפכה להיות מוכרת בקרב הקהילה היהודית במדינה. "היא הופיעה שם בחדשות בכתבה גדולה שנערכה עליה, ונעשה סרט לזכרה ששמו: 'אפטר עדן', שהתראיינו אליו". כמו כן, באוקטובר הקרוב המשפחה מוזמנת לאתונה להקרנה חגיגית של הסרט ותערוכת ציורים של עדן. "שולחים לנו מטוס פרטי. כשהיינו שם בפסח לא היה אחד שלא זיהה אותנו ברחוב, קראו לעדן 'הנערה מסלוניקי'".
באפריל 2023 כמה חודשים לפני האסון, עדן טיילה בהודו, ומשפחתה לא הסכימה לחגוג את פסח בלעדיה והחליטה להצטרף אליה לטיול בהודו. "פגשנו אותה בגואה. היא עשתה לי סיבוב על אופנוע, שתינו מוחיטו בבר והיא העניקה לי אבן רובי, והכינה לי ולה צמידים דומים".
מירב אף מספרת על הקשר הקרוב שהיה בין רועי (17) בנה הצעיר, לעדן. "שנה לפני שנרצחה, הם טסו לאמסטרדם יחד, הוא היה בן 15 וסמכנו עליה במאה אחוז שתדאג לו. היא עשתה לו כיף והוא לא שוכח את הטיול הזה". מירב ממשיכה להגשים את החלומות של עדן, אבל יש גם חלומות שלא תוכל להגשים עבורה. "היא רצתה להתחתן ולהביא שלושה ילדים, היא תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה".