סאלח אל-עארורי, מספר 2 בחמאס, חוסל בדאחיה בביירות. בעקבות כך, הודיע חמאס על עצירת המשא ומתן לעסקה חדשה לשחרור חטופים. משפחות החטופים, שיקיריהן מוחזקים בשבי בעזה זה 90 ימים, מודאגים מאוד.

שלומי זיו נחטף בשבת השחורה מהמסיבה ברעים, בה עבד כסדרן. אחותו, רויטל נשיא: "אנחנו אובדי עצות. גם אם אנסה לתאר את זה במילים, מי שלא חווה את זה לא יצליח להבין. בחודש שעבר דיברתי עם גיסתי על שלומי שיציין את יום הולדתו ה-41 ב-21 בינואר. היא אמרה לי: 'אני ממש מפחדת שביום ההולדת שלו הוא עוד יהיה שם'. אמרתי לה: נראה לך? הם כבר יהיו בבית. לא ציפינו שנגיע ליום הזה ככה".

"אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים, בין אם בעולם, בין אם בפן המשפחתי - להתפלל, ערבים מעצימים, אבל יש תחושת חוסר אונים. במבחן התוצאה, אנחנו לא רואים אותם בחוץ. מאז הפעימה שהייתה ואנחנו מברכים עליה, תודה על כל מי שחזר, עדיין לא ראינו חטופים חיים יוצאים הביתה. זה מקשה על הסיטואציה".

איך התחושות מול פעולות כמו חיסול הבכיר בלבנון?
"החיסול בצפון מערער אותנו, גם כתושבי הצפון, אנחנו רוצים להיות בבית ולחכות לשלומי ולא במקום שהוא לא הבית שלנו, וגם מהפחד שתהיה תגובה אחרת שתסכן יותר את החטופים. אין לי רקע צבאי-מדיני, אני רוצה להאמין שהפעולות נעשות תוך כדי חשיבה עמוקה ובחינת הקריטריונים, בראש ובראשונה החטופים. האם אותי, בתור אחות של שלומי, זה מדאיג? כן. עצם זה שהחטופים שם, זו סכנה. ביום ה-90 כל מי שנמצא שם כבר פצוע או חולה. בן אדם לא יכול לשרוד בתנאים כאלה במשך תקופה כל כך ארוכה. שלושה חודשים זה יותר מדי זמן".

מה את יודעת על מה שקרה לשלומי בשבת השחורה?
"שלומי נסע לעבוד במסיבה, כבר מיום חמישי. הייתה הפקה אחרת בין חמישי לשישי. הוא עבד עם מנהל הביטחון, אביב אליהו זכרונו לברכה, שנרצח במתקפה הזאת. שלומי עבד כסדרן, זה היה ממש לפני שהתחיל את העבודה החדשה שלו בעיצוב פנים. הוא בדיוק סיים ללמוד בהצלחה והיה צריך להתחיל לעסוק בזה. כרגע הכל נעצר. זו לא המסיבה הראשונה ששלומי עבד בה. הוא אהב לעבוד במסיבות, זו עוד עבודה שהיה לוקח, גם משתכר בכבוד וגם נהנה מהעבודה. מהמסיבה הזאת הוא עוד לא חזר".

הוא הספיק לדבר איתך בבוקר ההוא?
"השיחה איתי הייתה מאוד קצרה, ב-08:14 בבוקר. חייגתי אליו כי לא שמעתי ממנו כל הבוקר, חוץ מאיזו הודעה. רציתי לשמוע את הקול שלו, לראות מה עם אחי. הוא ענה לי בעודו רץ ומתנשף: 'רווי, אני אחזור אלייך', וניתק. זו הייתה שיחה של שמונה שניות. השיחה הארוכה יותר הייתה עם אמא שלי. אמא דיברה איתו בסביבות 07:30 ושאלה אותו שאלות אימהיות, כמו מה שלומו והאם יש מרחב מוגן. לא הבנו את סדר גודל האירוע בכלל. שלומי הרגיע את אמא: 'הכל בסדר, תתקשרי מתי שאת רוצה'. מבחינתו, תכף הפקק ישתחרר והם ייצאו הביתה".