בשנת 2019 וטרם הפך פוליטי, הזדמן לי לחוות את ההתרחשות מאחורי הקלעים של טקס הדלקת המשואות. בתפקידי אז כדוברת "אנוש" ליוויתי את ד"ר הלה הדס, מנכ"לית העמותה, כשנבחרה להשיא משואה בשם עשייתה המרשימה לטובת מתמודדי הנפש בישראל. זו הייתה חוויה חד פעמית מרוממת עם רגעי שיא נדירים שהגיעו אחרי הטלפון מהשרה רגב שבישר על הבחירה. אני זוכרת את ההתרגשות הנדירה בימים ובשעות שלפני הטקס ואחריו ואת העניין התקשורתי המסחרר. אף שהדביקות לא הולמת את התקופה האחרונה בישראל, אלו היו רגעים חזקים מלאי קסם ישראלי שכללו עשיית היסטוריה חשובה בשם מתמודדי הנפש - שלא זכו עד אותה שנה למקום על שום במה ממלכתית בישראל.
עבור חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה צפייה בטקס הדלקת המשואות במוצאי יום הזיכרון בואכה יום העצמאות היא בגדר מסורת ישראלית. לאורך השנים, בפתיחת חגיגות יום ההולדת למדינה, גרם הטקס לצופים רגעים מזוככים של התרוממות רוח ישראלית. טקס הדלקת המשואות היו במשך שנים תשובה ליום הזיכרון, כי כשקיים הצורך להבין למה הלכו טובי בנינו, מגיע הטקס ונותן את התשובה הישראלית: אנחנו עם נפלא.
לא מעט ישראלים הפסיקו לצפות בטקס בשנים האחרונות. הם טוענים ובצדק שכבר לא מתקיימת בו אותה הממלכתיות של פעם. הטקס שאמור להיות תמצית מהודקת של הישגי הלאום, הגאווה והיכולת הישראלית שמתורגמים לתקווה וכוח עבור עם שלם - הפך אקסטרה פוליטי בשנים האחרונות, כך שזה כבר אפילו לא בגדר סוד.
הפוליטיזציה כללה שינוי הפרוטוקול בשנת ה-70 למדינה, כך שגם ראש הממשלה יהיה אחד הדוברים, ביטול השידור החי וגם בחירת המשיאים - שניכר שמכוונת היטב, ומתקיימים בה שיקולים שבאים עם טובת השלטון. הרי אם לא היה הטקס נגוע בשיקולים פוליטיים חובה היה על מארגניו, לבחור נציגים מהתקשורת, עיתונאים, שמרגע אסון ה-7.10 ולאורך כל המלחמה, נטשו כמעט לגמרי את חייהם הפרטיים והם מסקרים את התופת והסיפור האנושי תחת אש ברציפות מעוררת השתאות, זאת תוך שיתוף המידע לציבור, חיזוק החוסן הישראלי ותמיכה באזרחים המודאגים.
בימים האחרונים נרשם שיא חדש בהתרחשויות המוזרות טרום הטקס, כשדנה אינטרנשיונל סירבה להצעה ואז החליטה להסכים. גם השנה לצד אלו שנבחרו ובחרו להשיא משואה היו כאלו שסירבו בשם התנגדותם לשלטון המכהן. לפני שנתיים, סירב שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל. המדינה אז בערה אל תוך המהפכה המשפטית וזה נשמע הגיוני. על עברי לידר נמתחה בשנה שעברה ביקורת קשוחה, כשהחליט להשיא משואה, כשמנגד עידן עמדי ויתר על הזכות בשם פציעתו הקשה והאבל הכבד על חבריו שנפלו במערכה. השנה דווח על הסירוב של ירדנה ארזי, בועז שרעבי, מיה שם והתצפיתניות ששבו. ככה צצה לה כתוצאה מהמצב העגום והפוליטיזציה שעבר הטקס, "תנועת סירוב" לסמלי המדינה, שברמה הפשוטה בסך הכל מנוהלים באופן זמני בלבד בידי השלטון הנוכחי.
<< רשימת המדליקים המלאה בטקס המשואות 2025
האם זה ניצחון?
עושה רושם שעוד לפני אסון השבת השחורה ובטח שאחרי, מצב האחדות בעם שואף לאפס. האזרחים במדינה מפוצלים ותשושים מהמאבק לשחרור החטופים וסיום המלחמה. האויב הפנים מדיני לא פחות מדאיג מזה שנמצא בחוץ. "התקופה אינה ממלכתית" אמרה ירדנה ארזי בנימוקי סירובה בשבוע שעבר. הנימוק של המסרבים כאמור מובן ומתכתב עם הכמיהה לחיות במדינת ישראל הדמוקרטית, החשש הכבד של חצי מהעם משינוי שיטת המשטר, ועם הניהול הכושל של המדינה טרום האסון ואחריו. צריך להודות ביושר: דרך ההתנהלות של הממשלה והעומד בראשה לפני אסון השבת השחורה ואחריו מטרידים מאוד יותר ממחצית ומהעם. "סרבני המשואות" אוהבים את ישראל, כך שעל ידי הסירוב הם דופקים על השולחן הלאומי ומחדדים את מחאתם - שחשוב שתישמע. לצד זה, נשאלת השאלה המתבקשת: כאוהב המדינה מדוע לסרב אם השלטון הוא זמני ונבחר אחת לכמה שנים - ואילו המדינה היא נצחית? נכון, בעצם הסירוב יש ניצחון קטן בקרב בדמות נוק אאוט להצעה, אבל במלחמה על חוסנה של ישראל ואחדותה, לא בטוח שהסירוב להשיא משואה מביא לניצחון.
לשם הדוגמה שרת התחבורה מירי רגב, שגם אחראית על הטקס תסיים בעתיד את תפקידה. הבחירות יגיעו ואיתן האופציה להחלפת השלטון. לעומת זאת המדינה, שבשמה ישיאו הנבחרים את המשואה - היא נצחית. מדינת ישראל התקיימה מאז שנת 1948 ובשאיפה לתמיד. זו "התקווה" שאנחנו שרים כהמנון לאומי. ממש כמו שילדינו ימשיכו להתגייס ולשרת את המדינה, אף ששר הביטחון אינו כוס התה של חלקנו, בדיוק כמו שנמשיך לשלוח את ילדינו לבית הספר למרות שמי שלא כולנו מאמינים בשר, ובדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לשלם מיסים בשם דרישתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ.
נושאי המשרות ובכירי השלטון הם בסופו של יום פקידי ממשל בכירים שנבחרו ויתחלפו. המדינה תישאר לעד וכך גם היסטוריית הדלקת המשואות שלה והגאווה באזרחיה ובתפוקתה. ערב יום העצמאות שנת 2025, נראה שהדבר הנכון הוא להכיל את המסרבים וגם את אלו שבחרו להשיא. יש היגיון בסירובו של בועז שרעבי כמו שקיים הגיון בבחירתן של דנה אינטרנשיונל ואמילי דמארי. לכן, לא נותר אלא להמתין בסבלנות לטקס עצמו שיביא בוודאות רגעי אושר לאומיים כשפוקוס זום המצלמה יתמקד על חיוכה העצוב של ליאת סמדג'ה בקהל מתבוננת על בעלה: ספורטאי על, אב שכול וגיבור, או הפריים של דני אבדיה שחקן הכדורסל האלמותי שהביא את ישראל בגאון למגרשי ה-NBA. מה לעשות, המדינה חשובה בהרבה מהעומד בראשה.