ככל שהימים עוברים והסיפורים נערמים, היקף הזוועות של ה-7 באוקטובר ממשיך להתבהר. בזמן שמדינת ישראל כולה מתקשה להתאושש מהשבר הנורא, גם משפחת סטרוסטה מנסים לעכל שבנם הבכור, תומר, כבר לא איתם.
"הוא היה צריך להיות תכף בן 24", מספרת אמו, אורלי ונטורה. "הוא היה לוחם בכיפת ברזל, עשה שירות צבאי מלא, והשתחרר לפני שנתיים. בשנה האחרונה הוא עבד כמרכיב באיקאה, ובחצי שנה האחרונה הוא גר בחולון. הוא רצה ללמוד, מאוד אהב לשיר, והוא היה ילד מאוד שמח. הוא מאוד אהב מסיבות, וזו לא הייתה המסיבה הראשונה שלו. הוא אהב לבלות ואהב את החיים. בזה אני מתנחמת. הוא באמת ידע לנצל את החיים".
תומר בן ה-23 נסע יחד עם חברו הטוב, אלמוג, למסיבה ברעים. "הם הגיעו למסיבה בסביבות 2 לפנות בוקר, ובשש וחצי, כשהתחילו האזעקות, הדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר אליו", מספרת אמו. "ידענו שהמסיבה בדרום, אבל הוא בעצמו לא ידע בדיוק איפה זה כי הם מקבלים מיקום כמה שעות לפני המסיבה. התקשרתי אליו לשאול איפה הואֿ והוא אמר לי שהם במסיבה ושיש מעליהם רקטות ויירוטים, אבל הכל בסדר. בסביבות שבע וחצי התקשרתי להגיד לו שיתחילו לנסוע לכיוון הבית כי היו שמועות על חדירת מחבלים, והוא כבר היה בכיוון. הוא היה נשמע לחוץ, אבל לא אנחנו ולא הוא הבנו מה קורה".
אמו מספרת על השיחה האחרונה איתו, שהייתה קצת יותר משעה לאחר מכן, ב-08:38. "הוא ענה לי ככה: ׳אמא, זה לא זמן לדבר, אין לי הרבה סוללה ואני בפיגוע׳. אני אומרת לו ׳תומר, מה זאת אומרת פיגוע?׳. בראש שלי כבר התפוצץ לידם משהו, אבל הוא כן מדבר איתי. הוא אמר לי שזה לא הזמן לדבר ושהוא מתחבא, וכשניסיתי להבין מה קורה הוא ניתק לי. פה כבר ממש התחלתי להילחץ. כל הזמן הסתכלתי על השעון, ומצד אחד רציתי להתקשר אליו אבל מהצד השני לא רציתי שהטלפון יצלצל ויעלו עליו. שלחתי לו הודעות, ובהתחלה נראה היה שהן התקבלו, עד שבאחרונה כבר היה וי אחד. זהו. מאז כל השיחות שהתקשרו אליו כבר נכנס לתא הקולי".
כמו משפחות רבות בארץ, גם בביתה של אורלי הקימו בני המשפחה חמ"ל בניסיון לאתר כל רסיס מידע על תומר. "התחלנו לראות את כל התמונות של הטנדרים בשדרות ונכנסנו להיסטריה. התקשרתי לחברים שלו ואני שומעת את כולם כבר בפאניקה, ומתברר שכבר יצא הסרטון של אלמוג מאיר ג'אן, החבר שאיתו תומר נסע, שנחטף. נכנסתי לאינסטגרם שלו והתחלתי לנסות להגיע לחברים שהוא הצטלם איתם, חבר׳ה שאני לא מכירה בכלל. אני כבר הייתי בטוחה שקרה לו משהו. לקחתי כסא והתיישבתי מול הכניסה, חיכיתי לראות אם אני רואה ניידת או חיילים. אני בתומי חשבתי שאם קרה משהו תוך כמה שעות יבואו אליי, ולא באו. נהיה ראשון ושני, ואני עדיין בתקווה שהוא מתחבא".
"בהלוויה ראיתי כמה אהבו אותו"
מספר ימים אחרי אותה שבת שחורה, התקבלה ידיעה על 30 אנשים שנמצאו בדרום - והובלו לתחנת המשטרה בנתיבות. אורלי קיוותה שבנה נמנה בין הנעדרים, אך מדובר היה בקבוצה גדולה של עובדים זרים שמצאו מחבוא בשדות. רק אחרי תשעה ימים ארוכים של חוסר ודאות - הגיעה ההודעה הגרועה מכל.
"האמת שבשלב מסוים התפללנו שהוא יהיה חטוף", מודה אמו. "רק רציתי תקווה שהוא יחזור הביתה. אחרי תשעה ימים הגיעו שתי קצינות של פיקוד העורף והקריאו לי בקור רוח שהן מודיעות שתומר יקירי נפטר. אני תיקנתי לנרצח. יום למחרת הייתה הלוויה. היו אלפי אנשים. מהצבא וחברים. שם ראיתי איזה בחור אהוב הוא היה. חברים שלו אמרו עליו שזה ילד עם שמחת חיים, עם לב ענק. תמיד כשמישהו היה צריך משהו הוא היה הראשון שקפץ. אף פעם לא ראינו אותו כועס או מצוברח, ותמיד הוא היה שמח, גם כשהוא היה רואה אותנו שפופים ובלי מצב רוח - הוא תמיד דאג להרים את המורל. הוא היה בחור טוב, חתיך הורס, וזה מה שנשאר לנו ממנו, הזכרונות האלו".
בימים אלה אורלי ואחיו של תומר, בני 10 ו-11, מתקשים למצוא נחמה. אבל דווקא בחדרו של תומר, שנשאר בדיוק אותו הדבר מאז אותה שבת איומה - מצאה אמו פריט שאולי יאפשר לה להנציח אותו לעד. "מאוד קשה להתנחם, זה מאוד קשה", היא אומרת. "החדר שלו עדיין כמו שהוא עזב אותו, וכשהסתכלתי קצת בדברים שלו מצאתי מחברות שהוא היה כותב בהן שירים. הוא מאוד אהב לכתוב, ועכשיו אני רוצה לעשות עם השירים האלה משהו עבורו".