ב-7 באוקטובר, תומר נגר, לוחם בגולני, ניצב בעמדת הבונקר במוצב כיסופים. במשך 40 דקות, ניהל קרב על הכניסה למוצב, נתן לחבריו זמן להתארגן במיגונית ולעבור לקיבוץ. קיבוץ כיסופים היה היחיד שבו הצבא חיכה למחבלים ולא הפוך, בין היתר בזכות תומר. הקרב הזה עלה לו בחייו.
בבית משפחתו באזור, אחיו עדן, בן 31, מורה לחינוך גופני ומאמן כדורגל אישי, המתין למידע. ב-5 באוקטובר, יומיים קודם לכן, חגג עדן יום הולדת 30. הוריו ארגנו לו מסיבת הפתעה, ותומר, שהיה אמור לסגור שבת, התקשר לאחל מזל טוב.
כשהתברר מה קורה ב-7 באוקטובר, ובידיעה שתומר נמצא בחזית האירועים, עדן נסע מיד לבית המשפחה. "התחלנו לחפש סרטונים, לנסות להשיג מידע לגבי תומר", הוא מספר. "ואז אשתי הגיעה לחייל שהיה עם תומר במחלקה, וסיפר שתומר עלה באותו יום לשמירה ב-6 בבוקר, מחוץ למוצב, בעמדת הבונקר. אז כבר הבנו שהסיכוי שתומר בחיים הוא לא גבוה".
יומיים לאחר מכן, בארבע לפנות בוקר, כשההורים מנסים לישון קצת ועדן, עם עוד בני משפחה, ממשיכים לנבור בסרטונים כדי לנסות לקבל מידע על תומר, נשמעה דפיקה בדלת ונציגי הצבא הודיעו שתומר נפל בלחימה.
אך תוך כדי השבעה, עובדת סוציאלית מטעם הצבא הסבירה למשפחה את זכויותיהם כמשפחה שכולה, ואז הבהירה – עדן, שהיה ילד אומנה במשפחת נגר, אינו נחשב לאח שכול.
"בשנייה הראשונה זה כמו איזה בום בבטן", הוא מספר. "בשנייה אחריה היה צחוק לא מוסבר, של 'רגע, מה זה לא אח'? אחרי שתומר נפל, חברים מהצבא באו ואמרו לי: 'אתה עדן, האח שלו שהוא כל הזמן דיבר עליו?!' ועכשיו להגדיר שאני לא אח?!"
מסע של שייכות
סיפורו של עדן הוא מסע של איבוד ומציאת משפחה. בגיל 13, אחרי שאביו נפטר מסרטן לאחר התמודדות ארוכה עם המחלה, ואמו ניתקה קשר עם ארבעת ילדיה שנים קודם לכן, הוא ואחיו הגדול, מאור, הועברו לחסותם של קרובי משפחה – עזרא נגר, בן דודו של עדן, ואשתו חנה.
בבית משפחת נגר באזור חיו כבר שלושה ילדים: גל, הבכורה, בגילו של עדן; עמית, שהיה אז בן 9; ותומר, הצעיר, שהיה רק בן 3.
"כשהגעתי לשם, הייתי ילד מאוד בעייתי", מספר עדן, שמלווה עד היום על ידי עמותת אור שלום. "היה קושי רגשי, ולאורך כל השנה לפני כן לא למדתי, כי הסתובבתי עם אבא בבתי חולים. זה לא היה פשוט, אבל תומר ועמית הפכו אותי לאח גדול שלהם, אמא דחפה אותי ללמוד, ולאט לאט עליתי על המסלול".
עדן הגיע לאורט חולון, למגמת צילום, סיים בגרות מלאה, ובהמשך התגייס לגולני. לימים, תומר הלך באותו המסלול בדיוק: מגמת צילום באורט חולון ושירות בגולני.
"ארבעה חודשים לפני שתומר התגייס", מספר עדן, "הוא רצה לעשות טיול לפני צבא ואמר לי שאין לו עם מי לנסוע. אני בדיוק התחתנתי, והיינו אמורים, אשתי ואני, לחגוג את יום הנישואין הראשון שלנו. אבל אז היה לי חלום באחד הלילות שתומר לא חוזר מהצבא, והחלטתי שאני נוסע איתו. נסענו ל-21 יום לאירופה, בהמשך אשתי ועמית הצטרפו לשבוע, וזה היה הדבר הכי עוצמתי שיש".
חלל חוקי
המקרה של עדן אינו יחיד. לפי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי, 11 משפחות אומנה הפכו לשכולות בעקבות מלחמת חרבות ברזל. בשלוש מהן ילדי אומנה איבדו אחים, ובשמונה האחרות נפל בלחימה אב המשפחה.
עדי מקל, אחראית שירות ילדים ומשפחות אומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מדגישה: "לא הילדים ולא האחים זכאים לזכויות המגיעות להם מביטוח לאומי. וזה עניין שדורש לדעתי תיקון חקיקה".
היא מסבירה שמשרד הרווחה נותן למשפחות סל שירותים נרחב מאוד במקרים כאלה, ומתגבר את הסל הטיפולי. "מדובר בילדים שחיים במשפחת האומנה שנים רבות, ולפעמים הם אפילו יותר מאחים ביולוגיים. כנראה שיש קושי לקבוע אמות מידה, כי כל מקרה הוא שונה, בהתאם למשך הזמן שהילד נמצא במשפחה".
עבור ילדי אומנה, הטראומה כפולה: "אלה ילדים שהם ממש חלק מהמשפחה. וכשקורה אירוע כזה, הם חווים את האובדן בשנית: פעם אחת איבדו את ההורים שלהם כי הם לא מתפקדים, ופעם שנייה את אח או הורה האומנה".
"אמרנו לה שתאמר שאיבדה בן משפחה קרוב"
אביטל, אם למשפחת אומנה, מספרת סיפור אחר של כאב. מאז ומעולם היה לה רצון עז לשמש כמשפחת אומנה לילד או ילדה. לאורך השנים בעלה התנגד, ובינתיים נולדו שלושה בנים. בשלב מסוים החלה המשפחה תהליך אומנה מול עמותת אור שלום, אך דרור, הבן האמצעי, שהיה אז כבן 12, התנגד. "הוא אמר", נזכרת אביטל, "'עכשיו טוב, ואני מפחד שזה יתקלקל'".
לאחר מפגש אקראי עם ילד אומנה, דרור נתן אור ירוק לתהליך, שבסופו הצטרפה למשפחה ר', אז ילדה בת 7.5, בת לאם לא מתפקדת, שנדדה כבר בין כמה קרובי משפחה והועברה למרכז קלט, לקראת קליטתה במשפחת אומנה.
ר' השתלבה במשפחה והמשיכה לבקר את אמה אחת לשבועיים. דרור, שהיה תלמיד מצטיין בכיתות מדעיות, הקדיש לה שעות בעזרה בלימודים, מספרת אביטל. לפני כשלוש שנים, לאחר שאימה הביולוגית של ר' השתקמה, עזבה ר' את משפחת האומנה וחזרה לגור עם אמה. במסיבת הפרידה שערכה לה המשפחה, דרור סיפר לאחותו הקטנה כי התנגד בתחילה לאומנה, והוסיף, כך מספרת האם אביטל, שר' לנצח תישאר אחותו הקטנה.
כשר' עזבה, אביטל חוותה תהליך מסוים של אבל, לדבריה. "היה לי מאוד קשה, כי פחדתי שהקשר איתה לא יישאר".
בנובמבר האחרון, דרור, ששירת בגולני, נהרג בלבנון.
"עם ר' זו פרידה עם תקווה. עם דרור, אני, שמעולם לא קינאתי, הרגשתי קנאה כשראיתי את משפחות החטופים שקיבלו את הילדים שלהם", מספרת אביטל.
ואילו ר' חוותה קושי מסוג אחר: "במקום החדש שלה לא יודעים שהיא הייתה ילדת אומנה, כך שהיא לא יכלה לחלוק מה שעובר עליה בעקבות האובדן. אמרנו לה שתאמר שאיבדה בן משפחה קרוב".
חוק יתקן את העיוות?
במקרה של ר', שחזרה לאמה הביולוגית, די ברור שהיא אינה זכאית למעטפת כלשהי מהרשויות כאחות שכולה. אלא שמבחינת החוק הקיים, היא לא הייתה זכאית לכך גם לו הייתה נשארת בבית המשפחה.
חברת הכנסת קארין אלהרר הגישה הצעת חוק המבקשת להשוות את מעמדם של ילדי אומנה לילדים ביולוגיים במקרי שכול. "ילדי אומנה מהווים חלק אינטגרלי מהמשפחה, על אף העדר הקרבה הביולוגית", היא כותבת בדברי ההסבר. "יש לראותם כמושפעים מאירוע שכול אשר התדפק על דלת המשפחה".
לדבריה, כיום ילד אומנה לא נחשב לילד שכול או אח שכול, ולכן אינו יכול להיעזר בכלים המוענקים לאחים שכולים או ליתומים, הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי, לשם התמודדות עם השכול.
אלהרר מציעה כי ילדי האומנה שאיבדו בלחימה הורה או אח יהיו זכאים לזכויות של הילדים והאחים הביולוגיים, כל עוד הם ממשיכים לשהות במשפחת האומנה. לאחר מכן, יהיו זכאים להטבות לטיפול פסיכו-סוציאלי.
עדן נגר, בהיותו בגיר, כבר לא ייהנה מהחוק, אם יעבור. ואולם, הוא אומר, המאבק שלו הוא למען כל ילדי האומנה הקטינים.
"המתנה שתומר נתן לנו"
במשפחת נגר מנציחים את זכרו של תומר באמצעות "בירה תומר", והרווחים משמשים להנצחת זכרו בדרכים שונות.
ארבעה חודשים לאחר נפילתו של תומר, נולדה לעדן ולאשתו בתם הראשונה.
"תומר התפלל שייוולד לנו בן", מספר עדן. "במהלך ההיריון היה חשד לבעיה כלשהי, ואמרתי לתומר שלא משנה אם זה יהיה בן או בת, שיתפלל רק שייוולד בריא. כשהיא נולדה, החלטנו לקרוא לה שי-לי. מבחינתנו זו המתנה שתומר נתן לנו".
"התחלנו לבדוק, ואז הבנו שילדי משפחת אומנה לא מוכרים כאחים שכולים, והחלטנו להיכנס לעניין בכל הכוח", מספר עדן. "אמא לקחה את זה כפרויקט, היא ראתה בזה סימן מתומר. היא אמרה שהיא מרגישה כאילו לא לקחו לה רק את תומר, אלא לקחו לה שני ילדים. שייכות זה משהו מאוד משמעותי עבור ילדי אומנה, ולהגיד להם דבר כזה, זה כמו לקרוע אותם מהמשפחה שלהם פעם שנייה".