"אימא שלי לא זכתה ליהנות מילדיי כי היא נפטרה מצער אחרי שאחי נהרג", מספרת ד"ר יעל אדמי, "לאחר פטירתה מצאנו מעטפה עם שירים שלה ועל המעטפה היה כתוב: 'משברי לב ותקוות' וזה הולך איתי לכל מקום בעולם, לתת מתוך משברי הלב תקוות, זה מה שאנחנו עושות ב'נשים עושות שלום', עם השותפות הפלסטיניות מתנועת 'נשות השמש' - לצעוד בתקווה גדולה בהבנה שהאנשים רוצים לחיות פה בשלום, ושאסור לאפשר לקיצוניים לדרדר אותנו לתהום".
אחיה של אדמי נפל במלחמת ההתשה כשהייתה בת 12 בלבד. היא זוכרת שני דברים מאז, את ההבטחה שנתנה לאמה להביא לה הרבה נכדים, אותה יישמה, ואת ההבטחה השנייה, שעדיין היא החלום שלה - להביא את השלום: "ביום הזיכרון אני אעמוד בקיבוץ נען ליד הקבר של אחי, והידיעה שליד קברו נוספו עוד שלושה קברים חדשים של נופלים מהחצי שנה האחרונה היא נוראה".
תנועת נשים עושות שלום נוסדה ב-2014. זוהי תנועת השטח הגדולה ביותר בארץ הפועלת לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכינון הסכם מדיני בין שני הצדדים, והיא מונה יותר מ-50,000 פעילות ופעילים מכל מגוון האוכלוסייה. "התנועה שלנו קמה אחרי צוק איתן כי הבנו שאי אפשר לבחור שוב ושוב במלחמה, לאחר שלוש שנים יצא דו"ח מבקר המדינה ובו נכתב: 'פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לחברי הקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלה ולדון בסיכוייהן ובסיכוניהן'. 50 ימים של סבל נוראי וכל כך הרבה הרוגים מבלי שטרחו לבדוק קודם אם יש חלופה מדינית. הורים ששולחים את הילדים שלהם לגן בודקים קודם כמה אפשרויות לפני שהם מחליטים, וכאן שולחים את הילדים שלנו לשדה הקרב מבלי למצות את האלטרנטיבות".
אגרוף הברזל שהכה בבטן הרכה ב-7 באוקטובר, הגיע גם ל"נשים עושות שלום". ב-4 לאוקטובר 2023 הן עוד העפילו למקום שכולו תקווה ואמונה, וקיימו אירוע ייחודי ומושקע עם מאות נשים פלסטיניות מכל חלקי הגדה, מאות נשים ישראליות ועשרות נשים מכל העולם, שהתחיל בירושלים והמשיך בים המלח. הן קראו בקול גדול את קריאת האימהות שדורשת חירות, שיוויון וביטחון למען הילדים והדורות הבאים, אירוע שעליו עמלו במשך שלוש שנים. הייתה תחושה של תקווה כמעט אופורית ואז הגיע אותו יום שבת.
"לא מעט חברות מהעוטף חוו ב-7 באוקטובר תחושת הפקרה וייאוש נוראי, ובתוך כל זה החברות הערביות הישראליות חוות קשיים עם המשפחות בעזה, ועם המורכבות הבלתי אפשרית שהן צריכות להתמודד איתה - האזרחות שלהן פה והשיוך לעם שלהן"
"כולנו לא אותן הנשים שהיינו ב-6 לאוקטובר"
"ויויאן סילבר שלנו מבארי, אחת ממייסדות התנועה, והשותפה בהכנות לאירוע, שאליה הגיעו נשים מכל העולם לעוטף עזה לשמוע את זעקתה, שקראה לפתור את הסכסוך בדחיפות ולהציב אופק מדיני, נרצחה, וגם לילך ואורית מבארי שהשתתפו באירוע נרצחו. נג'לה מחברון שקראה בערבית את קריאת האימהות, איבדה את אחיה בעזה שחיפש אוכל לתאומים שלו ונהרג, בנוסף ל-23 נשים מתנועת 'נשות השמש' שהיו איתנו בקריאה משותפת ונהרגו. לא מעט חברות מהעוטף חוו ב-7 באוקטובר גיהינום ותחושת הפקרה וייאוש נוראי, איבוד האמונה שיכול להיות פה טוב, ובתוך כל זה החברות הערביות הישראליות, הגשר שלנו לנשות השמש, חוות קשיים עם המשפחות בעזה, ועם המורכבות הבלתי אפשרית שהן צריכות להתמודד איתה - האזרחות שלהן פה והשיוך לעם שלהן".
"כולנו לא אותן הנשים שהיינו ב-6 באוקטובר", היא אומרת, "כולנו יחד החזקנו את הכאב והייסורים של כל כך הרבה אנשים, ובתוך זה יום יום אנחנו ממשיכות לבנות את התקווה והשותפות מתוך ידיעה עמוקה שיש פתרון לסכסוכים שהיו בעולם וזה יכול לקרות כאן, זו האחריות שלנו".
אחד מהישגי התנועה הוא תמהיל נשים ממגוון עמדות פוליטיות ותפיסות עולם, מתנחלות וערביות, חילוניות ודתיות, נשים מכל פינה בארץ, ומשלל רקעים. "מה שמחבר את כולנו זו ההבנה שאם אנחנו רוצות לחיות פה בביטחון הדרך היחידה להגיע לזה היא בהסכם מדיני מכבד, מוסכם ולא אלים. שיאפשר לכל מי שגר פה לחיות אחד ליד השני, בחירות וביטחון".
המגוון הזה, מודה ד"ר אדמי, גם מייצר לא מעט חילוקי דעות ביניהן. "אנחנו דנות שעות על גבי שעות, כשאחד העקרונות הכי חשובים זו הקשבה רדיקלית, הבנה עמוקה שיש ראייה אחרת של המציאות. אנחנו נוהגות להגיד שעשיית שלום בינינו ועם שכנינו זה תהליך מאוד דומה - להקשיב לנרטיב של האחר, לשמוע, לכבד ולמצוא את ההסכמות העמוקות. זה תהליך שאנחנו עושות במסירות ו-50,000 חברות התנועה מדתות שונות ודרכי חיים שונות מצליחות עשר שנים למצוא את הדרך לפעול ביחד".
"אלו ימים של מפנה ופוטנציאל גדול לתקווה"
ד"ר אדמי מספרת שב-7 באוקטובר קיבלה הודעה מהשותפה שלהן, רים חג'אגרה, מנהיגת תנועת נשות השמש הפלסטינית, שבה כתבה שהיא דואגת להן ויודעת שהן חייבות לפעול יותר באומץ ויותר במרץ, ולא לוותר עד שיצליחו למצוא את הדרך לחיות בשלום.
"הקול שלה חיזק בכולנו את היכולת להתמודד עם הגיהנום שעברנו ועדיין עוברות. יש לנו חברות בתנועה שבני המשפחה שלהן בין החטופים, ההבנה היא שדווקא עכשיו ברור איך נראה המסלול שבו אנחנו לא מוצאים דרך להגיע להסכמים, איך נראית המציאות כשהקיצוניים הם אלה שאוחזים בעמדות שלא מקבלות את זה שיש פה עוד שותפים, הקיצוניים שהלכו והתחזקו כי לא אפשרנו למתונים משני הצדדים להשפיע, הרוע וההתעללות הבלתי אפשרית והבלתי אנושית שאנחנו חווים עכשיו, הם כולם תוצאה מכך שלא התחייבנו ולא יצרנו עתיד משותף לכל מי ששייך למקום הזה. אין דרך אחרת שבה נוכל לממש את החלום המשותף של כולנו מבלי לבנות הסכמים של שלום כמו שעשינו עם מצרים וירדן, שהיו אויבות שלנו".
"יש כאן הבנה שאין פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, יש צד אחד - אימהות שרוצות לגדל ילדים לחיים, וזו ההבנה שמדריכה אותנו. המלחמה ממשיכה ואין דיון אסטרטגי אחד לאן אנחנו רוצים להתקדם"
כשהיא נשאלת מה מאפשר לה להיאחז בתקווה בימים שבהם כמעט כולם נמצאים בייאוש גדול היא משיבה: "ההבנה היא שדווקא הימים האלה יכולים להיות ימים של מפנה ופוטנציאל גדול לתקווה ושינוי הדרך שצעדנו בה עד עכשיו, בדומה למה שקרה אחרי מלחמת יום כיפור, שאחריה הבנו שעדיפה דרך השלום. כבר אחרי ששת הימים היו הצעות קונקרטיות למהלכים של שלום עם מצרים ולא שיתפנו פעולה, לאחר מלחמת ההתשה הנוראית שם איבדתי את אחי היקר, ומלחמת יום כיפור שהותירה אלפי משפחות אומללות, הבנו שעדיפה דרך השלום. אחרי האסון הנורא שקרה לכולנו, אנחנו צריכים לעמוד זקופים ולהבין שפה זה המקום שכולנו מחוייבים אליו ויש אנשים בשני הצדדים עם תמיכה גדולה מאוד של ארצות ערב המתונות ומדינות בעולם כולו. יחד אנחנו יכולים לייצר עתיד בטוח שנוכל לגדל שבו ילדים לחיים במקום לקבור אותם, השותפות עם הפלסטיניות שגם עכשיו ממשיכות להאמין יחד איתנו בהבנה שבאמת אין דרך אחרת, כי הטרור שכולנו נמצאים בו עכשיו זו התהום שמלחמות מביאות אותנו אליהם. דווקא מתוך המפגש עם השכול וההבנה של מחירי המלחמות זה בסוף מנוע חזק שיכול להוביל לפעולה".
"התפקיד שלנו כנשים משמעותי ביכולת לסיים את הסכסוך"
מתחילת המלחמה, תנועת נשים עושות שלום זוכה להכרה גוברת ולתמיכה יותר גדולה בעולם: הן הופיעו בפרלמנט האירופי, והעומדות בראשן – ד"ר יעל אדמי ורים חג'אג'רה - נבחרו לרשימת הנשים החשובות לשנת 2024 בטיים מגזין. "מעציב שההתעניינות מגיעה בעקבות המצב הנורא ומצד שני אני מוצאת בזה תקווה כי אני מאמינה שאותו תהליך יקרה גם פה, התמיכה מחזקת אותנו בדרך שלנו ומאפשרת לנו למצוא עוד ועוד כוחות כדי להתמודד עם המצב הקשה שלנו ושל הפלסטיניות. ההבנה היא שהתפקיד שלנו כנשים הוא משמעותי מאין כמוהו ביכולת לסיים את הסכסוך, יש את המחקר של האו"ם על הצורך של נשים במעורבות ושותפות, על היכולת שלהן לוותר על הרצון לנצח ולמצוא פתרונות ברי קיימא".
התמיכה בפעילותן מגיעה גם בישראל. פעילות התנועה של נשים עושות שלום מבוססת על גיוס המונים שנעשה בכל שנה, וגם השנה היא זכתה למספר עצום של תורמים בעיקר מהארץ. "אנשים מחפשים תקווה ומעריכים את המסירות שלנו, הייאוש מדבק אבל גם התקווה מדבקת, היכולת שלנו לא לוותר מצליחה לעורר אותה ולפעול. אנחנו פועלות לצד חברותינו בעוטף שחוות קשיים, ובשיח עמוק ומשמעותי עם החברות הערביות בתנועה. אנחנו מקיימות עצרת וצעדה תחת הקריאה שרק שלום יביא ביטחון, נמצאות בכל מוקדי המחאה, וקוראות להפסיק את הטירוף הזה ולפעול מתוך אחריות לאופק מדיני עם חשיבה ליום שאחרי. רק שהמלחמה ממשיכה ואין דיון אסטרטגי אחד לאן אנחנו רוצים להתקדם, אנחנו מבזבזים את ההצלחות שהיו לנו כי לא עושים את הדבר האלמנטרי שנדרש ממי שמוביל אותנו".
"אנחנו נוהגות להיות בכנסת כמעט כל שבוע, בתקופה האחרונה פחות", היא ממשיכה, "אנו נוכחות במפגשים עם חברי כנסת וועדות כי יש עדיין חברי כנסת ראויים. אנחנו מדברות היכן שלא כל כך רוצים להקשיב לנו, את זה למדנו מהמורות הגדולות שלנו בעולם שהובילו מהלכים. מה שאנחנו יכולות לעשות זה למנוע עוד ועוד שכול, זה התפקיד שלנו, וזה קשה במיוחד בזמן הזה. המפגש עם אנשים ערכיים ומסורים שמשקיעים את כל זמנם בשיקום, בבנייה, בלידה מחדש מחזק ונותן כוח. כל מי שמיואש יבוא ויתחיל לפעול, הפעולה מייצרת תקווה והתקווה מייצרות שינוי".
מבין פעילי שלום נוספים, נמנים לא מעט אנשים שאיבדו את יקיריהם בטבח של ה-7 באוקטובר. יונתן סילבר, בנה של ויויאן מבארי, שמקדיש את חייו לפעול למען השלום; היזם החברתי פעיל השלום מעוז ינון, ממייסדי רשת האכסניות אברהם הוסטל, שהוריו מקיבוץ נתיב העשרה נרצחו בביתם; ויעקב גודו, אביו של תום מקיבוץ נען שיושב באוהל ליד הכנסת ומצהיר שלא יזוז משם עד שלא יימצא פיתרון מדיני. "הם ממלאים את כולנו תקווה", אומרת ד"ר אדמי.
עם זאת, בחודשי המלחמה הראשונים, קולותיהם של ינון ופעילי שלום אחרים, הדהדו ברשתות החברתיות ולא זכו להזדהות ואמפתיה בחברה הישראלית, שלא הבינה איך אפשר לדבר בעת הזו על שלום במקום על נקמה. "אני מנסה להבין ולקבל את השפה המוכרת שבימי מלחמה אנשים מתכנסים בכאב ובפחד שלהם, זה אנושי ומובן והרבה פעמים יש קושי לראות את הסבל של האחר, שיש אפשרות אחרת, שיש תקווה, וזה בדיוק התפקיד שלנו. ב-4 באוקטובר הגיעה חברה של התנועה מאירלנד ואמרה לנו: 'יודעים למה הסכסוך שלכם לא נגמר? בגלל שאצלכם הנשים לא מספיק שותפות, ברגע שתהיו על השולחן דברים יסתדרו'".
ד"ר אדמי נותנת כדוגמא לכך את ליבריה ואירלנד. "מנהיגת הנשים בליבריה, זוכת פרס נובל לשלום שבאה לתמוך בנו, סיפרה שהם חוו מלחמה אכזרית במשך שנים, ולא היה שביב של תקווה שיש איזושהי אפשרות לסיים את המלחמה. נשים משני צדי הסכסוך פעלו ללא הרף ואילצו את המנהיגים למצוא פתרון ועד היום יש שלום, גם באירלנד נשים היו מעורבות עמוק בתהליכי הפיוס. לנו כנשים יש אחריות עמוקה לתהליך". תנועת "נשים עושות שלום" הישראלית ותנועת "נשות השמש" הפלסטינית הוגשו על ידי אוניברסיטה מובילה באמסטרדם כמעומדות לפרס נובל לשלום לשנת 2024.
ב-1 ביולי מתכננת התנועה ביחד עם ארגונים נוספים אירוע גדול בהיכל מנורה, בו היא תכנס את מחנה השלום תחת הכותרת: "אל תגידו יום יבוא הביאו את היום": "אנחנו מרגישים שאם לא נשמיע את קולנו הוא ייתפס על ידי הקיצוניים. אנחנו יושבים על פצצה מתקתקת, אל תחכו שהיא שוב תתפוצץ", היא אומרת, "יש כאן הבנה שאין פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, יש צד אחד - אימהות שרוצות לגדל ילדים לחיים, וזו ההבנה שמדריכה אותנו".