אתם הורים לילדים במשמורת משותפת וסקרנים לדעת מה קורה בבית של האקס/ית? היזהרו לא להפוך את הילדים למרגלים בעל כורחם. לילד שחי בשני בתים - שני עולמות - הדלתות הללו, שנפתחות ונסגרות במעבר בין בית לבית מסמלות גם פרידה ופגישה מחודשת. אם בכל פעם שמגיעים מהבית השני הם יחשבו שעליהם לתת דין וחשבון, הם עשויים להרגיש שכל צד מצפה מהם לנאמנות בלעדית. עם הזמן, הם ילמדו "לסנן" מידע, להחביא רגשות, רק כדי לא לגרום לאכזבה, תסכול, קנאה - או אפילו סקרנות לא פתורה אצל ההורה השני. הם הופכים לסוג של "שגרירים בין מדינות עוינות" או מרגלים בעל כורחם, שצריכים לחשוב פעמיים לפני שהם משתפים איך היה ולמי. חשבו על זה כך, האם הייתם רוצים שמישהו יעצור אתכם בכל יום כדי לדלות פרטי פרטים מהמקום שבו ביליתם קודם?
נכון, כשהייתם ביחד ראיתם, שמעתם והתערבתם. הכל קרה לנגד עיניכם או שלכל היותר קיבלתם דיווח מפורט עם שובכם הביתה. המצב שונה מאד לאחר הפרדת המגורים המשותפים, ולעיתים מתגנב הצורך לנסות לעקוב, לקבל עדכון, תמונה, סיכום יום, מה אכלו, מה עשו, עם מי היו?
פתאום אתם מגלים: בכל פעם שהילדים חוזרים מהבית השני מתרוצצות לכם בראש עשרות שאלות. ולפעמים, בלי שום כוונה רעה, הילד סוחב אוסף של סודות שגורמים גם לו לחוש קושי ודאגה. אך מה אם דווקא הוויתור על החקירה, על הניסיון לדלות פרטים מהשעות שבהן היה "לא אצלכם" יבנה גשר אמיתי של אמון, וילווה אותם למציאות טובה ושלווה יותר?
בהורות המודרנית, ובעיקר כשמדובר בילדים החיים בין שני בתים - הבחירה לא לשאול ולא לברר לעומק הופכת לפעולה רגשית משמעותית, ולא ל"פיהוק" של חוסר מעורבות. זו מתנה שקטה וענקית, שמקטינה את תחושת הקרע, ומגדילה אצל הילד את הביטחון, שמותר לו פשוט להיות - בלי לדווח כל הזמן.
אז למה בכלל אנחנו שואלים?
זו שאלה טבעית - מפני שאתם רוצים להגן, לדעת, להיות נוכחים. הדאגה מרימה ראש: האם הם שמחים? אולי קרה משהו שכדאי לדעת? האם בבית השני עושים דברים כמו שאנחנו חושבים לנכון? זה מגיע מהמקום הכי טבעי של דאגה וגם מהפחד שלא יקבלו בדיוק כמו שאתם הייתם נותנים, וגם מהצורך בשליטה. אך העובדה הפשוטה היא שאי אפשר לדעת הכל. וגם לא צריך.
כשאנחנו שואלים יותר מדי, גם אם זה בא מתוך אהבה, זה הופך במהרה למנגנון לחץ. הילדים לומדים שעליהם לדווח, ומפספסים את רגעי החיבור הנעימים שרציתם לייצר. זה לחלוטין לא תפקידם של הילדים להעביר מידע על מה שקורה בבית השני. הם לא צריכים לשאת על עצמם את האחריות להעביר מידע בין הבתים. זה גדול עליהם ויכול לייצר עומס רגשי עצום.
הרי המטרה היא להפוך את הבית שלכם למקום של ביטחון. כך גם צריך להיות הבית האחר, בטוח ומגן. להיות "בית" במלוא העומק של המילה – מרחב שבו לא צריך להסתיר, להסביר או לבחור צדדים. היכולת של הילדים לחוש ביתיות בשני המקומות נפגעת, כי אחד מהם (או שניהם) הופך למקום חקירה ולא למקום קבלה.
את המידע הטכני והקונקרטי על הילדים יש לקבל מההורה השני. כל ענייני המסגרות החינוכיות הדיווחים על מצב בריאות וכו', כדאי שיידונו ביניכם בצורה שוויונית ועל בסיס שגרתי. כל השאר זו מציצנות מיותרת. אם הילדים יבטחו בכם הם יבחרו בעצמם במה לשתף.
לפעמים אתם יכולים לחשוב "ואם יש משהו שחובה לדעת? אולי יש דברים לא תקינים?", בעיקר אם יש בן/בת זוג אחר. בדרך כלל אלו מחשבות שווא שלא צריכות להדאיג. הילדים יודעים מי האבא והאמא שלהם, ובדרך כלל בן או בת הזוג החדשים רוצים גם הם בטובתם ועושה הכל מתוך כוונה טובה. נכון, לפעמים יש מצבים (נדירים) שבהם כן צריך לערב גורמי טיפול. עם זאת – בדרך כלל האינטראקציות היומיומיות בבית השני הן לא מסוכנות אלא פשוט אחרות, שונות משלכם.
אז מה כן תוכלו לעשות:
עצרו רגע לפני שתשאלו על מה קורה "שם": נשמו עמוק – שאלו את עצמכם: האם באמת אנחנו חייבים לדעת? האם זו שאלה שמסייעת לילד? או רק מספקת לנו שקט זמני?
הזכירו לעצמכם שהילדים זקוקים לשני הורים ושניכם רוצים בטובתם: גם אם אצל ההורה השני העניינים לא בדיוק כפי שהייתם רוצים – הילדים מתרגלים להבדלים, לומדים גמישות ואפילו גדלים מזה.
חזקו את הערך שבלשחרר: נסו לראות את רגעי החרדה כחיוניים לתהליך. אמרו לעצמכם: "אני בוחר/ת לסמוך".
בעוד שנים הילד יזכור בעיקר איך הרגיש אתכם: פחות חשוב מה הוא לבש או אכל, אלא אם הרגיש אהוב, בטוח, בן בית, שייך, נחוץ ומועיל.
כשאתם בוחרים להניח, לא לתשאל, לא לברר מה נאמר או נעשה אצל ההורה השני, אתם בעצם יוצרים לילד "אזור נקי מרעש". אתם מלמדים אותו שאהבה וקבלה לא תלויות בידיעת כל הפרטים, ושהאמון ביניכם עמוק יותר מאשר חדשות עדכניות. יש במעשה הזה אמירה חזקה: "אני סומך עליך. אתה לא שליח של אף אחד". ובין השורות: "אתה לא צריך להרגיש אשם על כך שטוב לך אצל שני הצדדים. זה בסדר למצוא שמחה במקום אחר מבלי שזה יפחיד אותי". ילדים קולטים את השדר הזה במהירות, והרוגע שלכם מקרין רוגע גם עליהם.
אז איך כן לשאול?
שואלים מתוך אכפתיות כללית, לא חקירה ממוקדת: במקום להתעניין "מה אבא/אמא הכין לך לאכול?", שאלו פשוט: "איך עובר עליך היום?"
נותנים לילד לבחור כמה לשתף: אם ילד רוצה לספר - מעולה. תנו לו לפתוח את הלב בזמן שמתאים לו, לאו דווקא ברגע שהסקרנות מכרסמת בכם.
לא משווים: אל תעירו: "אצלנו עושים ככה, אצלם ככה".
זוכרים שהילד לא "בעל ברית" שלכם אלא של עצמו: אל תעמידו אותו במצב שצריך לבחור צדדים או להסתיר דברים.
שומרים על שגרה בטוחה אצלכם: הילד חייב לחוש שמה שבבית שלכם קבוע, חוזר על עצמו, בטוח וטוב. הבית השני? הוא כבר יספר אם יבחר.
ומה עושים כשעולה החשש באמת? נכון, כשיש חשד למצוקה אמיתית, חוסר ביטחון, או סיבה מוצקה לחשוב שמשהו לא בסדר, חובה עליכם לפעול. אבל אם הלב רגוע, והחשש לא נובע מהילד אלא בעיקר מחששות פנימיים, זה בדיוק המקום לפתח אמון - בכם עצמכם, בילד ובעולם.
בסופו של דבר, ילדים רוצים לאהוב את שני הבתים, ולהרגיש שייכים במידה שווה לשני ההורים. אל תרגיש בתחרות. האמון שלך בילד וביכולות שלו הוא המתנה הכי גדולה שתוכל לתת לו. אז נסו להחליף את השאלות בהקשבה פשוטה. שבו לידם, שחקו יחד, שוחחו בערב על משהו מצחיק שקרה בגן או בעבודה, ותנו להם להרגיש שאתם איתם במאת האחוזים.