אני לא אמא, ולא כי לא יצא או לא הסתדר – פשוט כי זה לא בשבילי. החברה מצפה מאיתנו לרצות ילדים, לראות בהם את "המשמעות של החיים", אבל בשבילי – זו לא המשמעות. להפך, עם מצבי הנפשי, הייתי אמא שלא מתפקדת, וזה לא פייר – לא כלפי ילד ולא כלפי עצמי.
מאז שדיברתי על זה בפומבי, התחילו לפנות אליי הורים. כאלה שלא מרגישים שהם יכולים להגיד בקול רם את מה שהם מרגישים בלב – שקשה להם, שהם לא מאושרים, שחלקם אפילו מתחרטים. וזה גרם לי להבין: אנחנו חייבים לפתוח את השיח. לא כל אחד חייב להיות הורה, ולא כל מי שבוחר אחרת – הוא פגום או אנוכי.
ומה עושים אבא או אמא שמבינים שהתפקיד לא בשבילם? אין להם זכות קיום בחברה? בתגובות לכתבה שלי, אבא אחד כתב כי "אני אוהב את הילדים שלי אבל הייתי מוותר עליהם. אני לא אבא בזהות שלי וזה לא ממלא אותי. זה מאכזב אותי שזו החוויה שלי", כתבו לו: "איזה אפס, מסכנים הילדים", כלומר, לא רק שהוא אומלל שהוא מתחרט, גם החברה תשפוט אותו, והילדים ייפגעו אם הם ידעו.
"כל יום אני מתעוררת בתקווה שזה חלום רע. אבל זו מציאות. אני אמא", ככה אמרה לי אמא מתחרטת. אחרי ילד אחד, היא הבינה שתפקיד האימהות לא בשבילה: "רננה, לא כולם כמוך, אלהוריים, שיודעים מההתחלה שהם לא רוצים להביא ילדים", היא אמרה. שאלתי אותה איך היא מרגישה עם זה. "זה הדבר הכי בודד בעולם והטאבו הכי גדול בישראל. אנשים אומרים שקשה לי כי אני לא ישנה או כי אין לי זמן פנוי. הם לא מבינים שזו חרטה אמיתית. הבן שלי כבר גדול. אני כן ישנה, וכן יש לי זמן פנוי, ואני עדיין מתחרטת. אסור לי לדבר על זה ואסור לי להרגיש את זה. אם הייתי יכולה לחזור בזמן, לא הייתי מביאה ילד, ואני כועסת שאף אחד לא אמר לי שלא לכולן מתאים להיות אמא".
וזו הנקודה - לא לכולם מתאים להיות הורים. אנחנו במדינה של "ילדים זה שמחה", אבל חשוב שאנשים יחשבו טוב טוב לפני שהם מביאים ילדים. זה שההורים המתחרטים לא מדברים על זה, לא אומר שהם לא קיימים.
כששאלתי אותה מה גורם לה להתחרט, היא ענתה: "אני מרגישה בכלא בגלל שזו מחויבות טוטאלית. בכל רגע, אני אחראית לעוד בן אדם. כמו סלע כבד שיושב על הלב. אני חושבת כל הזמן - הילד בסדר? מה איתו? זה שיעבוד לחרדה. כששאלו אותי מה עם עוד ילדים, שיקרתי לכולם שניסינו ולא הצליח. אפילו לקחתי מאנשים טלפון של רופאי פוריות, לא התכוונתי להשתמש במספר, רק שישחררו אותי. להיות אמא זה תפקיד שואב אנרגיה ואז אין לי כוח לדברים אחרים. אל תתבלבלי, אני מאוד אוהבת את הבן שלי, אבל אני שונאת להיות אמא ואני מקנאה בך שלא נפלת בפח כמוני. אישה עם ילדים שמתחרטת - מתה מבפנים, מניסיון. תקשיבי, אחותי שנפטרה היתה אהבת חיי. עברה בי המחשבה למה היא נפטרה ולא הבן שלי. ואני לא מפלצת. אני נשבעת לך שאני אמא טובה ומסורה ואני רוצה שיהיה לו טוב, פשוט את לא מבינה כמה סבל אני מרגישה".
וואלה, לא ידעתי איך לאכול את זה. מצד אחד, יש מולי "עבריינית רגשית", מרגישה מה שאסור, אומרת מה שאסור. מצד שני, היא כזו מסכנה ואותנטית, ריחמתי עליה.
יום אחרי הכתבה, פנתה אלי בפייסבוק עוד אמא מתחרטת: "עד גיל 41 לא ידעתי שאני מתמודדת נפש, ואז ניסיתי להתאבד. הרגשתי חסרת ערך כאמא, מיותרת בעולם, מכבידה. אמא לא מבשלת, לא מנקה, לא מתפקדת. בכלל לא ראיתי יתרון בזה שאני אמא נוכחת. הילדים היו אז בני 16-17. אחרי המקרה הם נכנסו לדיכאון. התאשפזתי. אבחנו אצלי פוסט טראומה מורכבת, מאניה דיפרסיה, בורדרליין. אם הייתי יודעת שאני מתמודדת נפש לא הייתי מביאה ילדים. כשאתה מתמודד, יש לך הרבה נפילות, אתה עושה עוול לילדים שלך. היום אני שנה וחצי גרה בלי הילדים כי אני בקושי מסוגלת לדאוג לעצמי, אני עם מדריכת שיקום. הבן עכשיו שוכר לבד, הבת נוסעת לחו"ל. אין להם יותר בית חם של אמא. גם הם נכנסו לדיכאון. ילדים זה מחויבות. אין הבנה למצוקה הנפשית שלי, אני האמא".
כמתמודדת נפש בעצמי, הבנתי אותה. יש ימים שאני לא קמה מהמיטה לעבודה, לא מסוגלת מהדיכאון. אז לדאוג לילד? אין סיכוי.
בערב ל"ג בעומר פנתה אליי אישה שלישית, אמא חרדית לחמישה: "אני ממש מבינה את האבא המתחרט בכתבה. הייתי עושה שלושה ילדים. הבעיה שכשאתה במגזר החרדי הנורמה היא להביא עוד ילד ועוד ילד. שלושה ילדים זה או בעיות פוריות או בעיות בשלום בית, כלומר שהזוג לא מתפקד מבחינה מינית".
אומנם מספר האימהות שמדברות על הנושא לא גדול, אך אני מאמינה שזה הייעוד שלי, להיות הקול של אוכלוסיות נישה מושתקות. זה חשוב לשיח בישראל שמשדל אותנו להביא ילדים, שמכתיב לנו איך להרגיש. אמא צריכה לשמוח בילדיה, אסור לה להתחרט, אין לזה מקום.
אנשים לא מאמינים שיש הורים שמתחרטים, אבל הם קיימים, פשוט מתחבאים. וזה בסדר לעצור ולבחון אם משהו שכולם עושים מתאים גם לך. וזה בסדר אם ירימו גבה, הם לא יגדלו בשבילך את הילד.
"הילד שווה הכל", זה משפט שלא נכון לגבי כולם. ואם מישהי אומרת שהיא מתחרטת, אל תניחו ישר שזה דיכאון אחרי לידה. אולי יש סיכוי שהיא באמת מתחרטת? אולי ילדים זה לא בשביל כל אחד?