ב-6.10 חן נחמיאס יצא מביתו לכוננות חג ביחידה. "זו הייתה היציאה הכי שגרתית", מספרת אשתו טל נחמיאס (42), פסיכולוגית תעסוקתית מאבן יהודה ןאם לארבעה: נועם (12), אלון (8.5), אורי (5) ובר (3). "הוא ישן בלילה עם הילדים בסוכה, קם מוקדם ומיהר לצאת, אני עוד ישנתי".
למחרת בבוקר היא הייתה אמורה להגיע לבקר את חן עם ארבעת ילדיהם. "התעוררתי להודעה ממנו ב-05:38 שיש בלגן בדרום, ושהקפיצו אותם", היא אומרת בשיחה עם mako. ב-07:20 חן שלח לה הודעה נוספת ובה כתב: "אני אוהב אותך נשמולו". "סימסתי לו שלא יכתוב לי מילות פרידה כי זה מלחיץ אותי והוא כבר לא היה זמין. בשעה 07:32 חן נהרג".
"הם היו מהכוחות הראשונים שהוקפצו", מתארת טל את הקרב שבו נפל חן, "הם נתקלו בטויוטה שחצתה את הגדר, התנהל קרב מול המחבלים, וכולם חוסלו". כשחן והצוות שלו ניסו לחזור לרכב, חיכו להם מחבלים נוספים שהסתתרו בשיחים. "הם היו 6 אנשים בצוות, כשחן והמפקד שלו היו בצד שממנו ירו המחבלים. חן נפגע והמשיך לירות, הוא סיים את כל התחמושת שהייתה לו וקרס, והמפקד נפצע". כשאחד מאנשי הצוות התקרב לחן הוא ראה שחן מנסה לומר משהו. "הוא מלמל אבל לא הצליחו להבין כלום, תוך שניות הוא מת מפצעיו, ופונה לברזילי".
באותה שעה טל הייתה בבית עם ילדיה ואימה. "בשעה 10:00 שלחתי לו הודעה "מה קורה", כשלא ענה, עוד לא דאגתי. אני רגילה לזה שהוא לא עונה כשהם בפעילות. ב-12:00 דפקו בדלת. הבת הבכורה שהייתה אז רק בת עשר וחצי פתחה וטרקה מיד, היא הבינה את המשמעות כשראתה שני קצינים עומדים בדלת".
בשל העובדה שחן נהרג מוקדם, עדיין לא היה כאוס בבית חולים, וגופתו זוהתה במהרה. "ההלם שלנו היה טוטאלי, זו לא הייתה אופציה מבחינתי שחן ימות". את הימים הראשונים לאחר הידיעה על מותו של חן, טל זוכרת במעורפל. "היה כאוס אישי בתוך כאוס לאומי ונסגרתי בעולם שלי, מבחינתי המלחמה הסתיימה ביום שבת ב-12 בצהריים. לקח לי זמן להבין את גודל האסון במדינה". היא מספרת שהשבעה נמשכה כמעט שבועיים. "בשורה היה בלגן ולא מצאו אותו. רק ביום חמישי הוא הובא לקבורה".
התמודדות עם השכול בבית עם ארבעה ילדים קטנים מציבה אתגרים ייחודיים. כשחן נהרג, בתם הקטנה הייתה בת שנה וארבעה חודשים. "התיווך של המוות שלו מתחיל רק עכשיו, היא מתחילה לשאול לאחרונה הרבה שאלות. אצל בן החמש שהיה רק בן 3 וארבעה חודשים כשזה קרה, זה אירוע מורכב ומתמשך שצריך לתווך לו. כשאין תפיסת זמן קשה להסביר שמשהו הוא אינסופי. אני חוזרת המון על הדברים ויש ספר שמסביר את הסיפור של חן, הקראתי לו אותו עשרות פעמים".
בשנתיים האחרונות לפני מותו של חן, היא ניסתה לשכנע אותו לפרוש מהימ"מ. "הבת הרביעית שלנו נולדה וחודש לפני חבר טוב שלו מהצוות נהרג, אחרי עשור שלא היה הרוג מבצעי, וזה פתאום ערער את ההדחקה שלא יקרה לו כלום. ראיתי את זה כסימן לפרוש. חן אמר שיפרוש כשיגיע לשיא שלו. לא הצלחתי לשכנע אותו".
"הוא חיפש אותי חודשיים"
סיפור האהבה שלהם החל בנתב"ג, שם טל עבדה כסלקטורית וחן היה מאבטח. "נפגשנו במסיבה והוא אמר שאין לו טלפון עליו ושהוא יחפש אותי בעבודה. הוא חיפש אותי חודשיים עד שמצא אותי באחת המשמרות, מאז היינו ביחד 17 שנה".
לשניהם היו תוכניות שונות לגבי העתיד. "הוא אהב את החיים, העבודה, הבית, הילדים - היה משאיר את הכול בדיוק כמו שהוא עד הפרישה וגם אותה היה מושך. אני רציתי לשנות, האינטנסיביות של העבודה שלו עם ארבעה ילדים וקריירה תובענית שהחזקתי - עבדתי בעולמות הגיוס והסטארטאפ - הכבידו עליי, ורציתי לעבור לחו"ל לכמה שנים. חן היה אמור להצטרף לקורס קב"ט בשגרירות, זה לא היה החלום שלו אבל הוא היה מוכן להתפשר ולעשות תפקיד לא מבצעי".
מאז ה-7.10 טל לא חזרה לעבודתה, היא משקיעה את כל כולה בגידול ארבעת ילדיהם. "היו הרבה תהליכים לעבור עם הילדים, אצל חלקם אני רואה שינוי מטורף, כרגע אני לא מתעסקת עם נושא הקריירה, אני חיה יום ביומו, ואין לי תוכניות קדימה, כשאוכל להכיל עוד משהו, אתחיל לחשוב".
טל מסבירה שהמעבר מאשת קריירה לעקרת בית הוא לא פשוט, אך מבחינתה הילדים מעל הכול. "היתה לי פעם שיחה עם חן, אמרתי לו שאם אני מתה הבית קורס, והוא אמר שאם הוא ימות, הבית יהיה פיקס". לדבריה, היא מתנהלת לאור ההתחייבות הזו. "אין לי ספק שהילדים יהיו הכי בטוב והכי שמחים, כמו שחן היה רוצה שיהיו, גם כשאני נשברת אני חוזרת לקו המנחה הזה, קיום ההבטחה יהיה בכל מחיר".
זו לא הפעם הראשונה שטל וגם משפחתו של חן פוגשים את השכול. "לחן יש שתי משפחות, אמא שלו איבדה את בעלה ב-7.10.1973 והיתה אז עם שלושה בנים צעירים. אבא של חן גרוש עם שתי בנות, וחן הוא בן הזקונים המשותף, צעיר בפער מאחים שלו. אני יתומת צה"ל, איבדתי את אבא שלי בגיל שנתיים. הוא היה הלום קרב ממלחמת שלום הגליל והתאבד שנתיים אחרי".
כשהיא נשאלת מה מקורות התמיכה והעוגן שלה, טל משיבה שאלו הם בעיקר האנשים סביבה. "משפחה, קהילה, חברים, מלא אנשים במדינה שפשוט מצליחים לעזור בצורה שהיא משנה חיים עבורי ועבור הילדים, וכמובן, ספורט וטיפולים".
"אני מקווה שהוא גאה"
טל מתארת את חן כאדם שמח ומלא חיים. "הוא כל הזמן חייך והיה בתנועה, מהאנשים שקשה להם לשבת במקומות סגורים, הוא אדם של טבע, ים וחוץ, היה נכנס מהעבודה וישר לוקח את הילדים לגן שעשועים, לרכב על אופניים, תמיד בחוץ. היה לו הומור ציני ומשובח. הוא היה מכבה מנוע לחצי שעה, ותוך עשר שניות מלחפש סיבה לקום ולעשות משהו".
טל משתדלת שהילדים וחיי היומיום יהיו מלאי שמחה. "חן היה רוצה שנשמח ונחיה, והדבר האחרון שהיה רוצה זה שאשקע או אפסיק לתפקד. זו לא תמיד הבחירה הקלה, לפעמים נדמה שלכבות את האור יהיה יותר קל. הבית מלא חיים והילדים שמחים, ואני מקווה שהוא גאה, אם לא - הוא מוזמן לבוא ולתקן", מוסיפה טל בהומור.
טל מדגישה שחן לא היה בעל פרופיל קלאסי של לוחם. "חבר מהיחידה אמר עליו שהוא יותר מדי אוהב אדם וחיות כדי להיות לוחם ימ"מ. הוא באמת היה עם הלב הכי טוב שיש, עם רגישות וחמלה לאנשים ובעלי חיים, ואהבה ענקית לילדים ולמדינה. וכל זה לצד אמונה מוחלטת במה שהיחידה עושה. תמיד אמרתי לו שהוא עם הכי הרבה ניגודים שאני מכירה, אבל אצלו זה עבד, הוא הצליח להחזיק בשני הקצוות הללו".
את העובדה שחן כבר לא יחזור הביתה, לקח לטל המון זמן לעכל. "בעיקר בגלל העבודה שהיתה לו. זה מתעתע, כי אני מכירה את הלבד הזה, הייתי לבד בחגים וגם בשבתות, אני זוכרת איך הוא יצא ב-6.10 הכי בריא והכי חזק, זה לא נתפס".
מאז אותה שבת, טל עוברת לא מעט תהליכים כדי להתמודד עם האובדן הקשה. "בהתחלה כעסתי על המדינה והתעסקתי בשאלה 'למה זה קרה לי, לנו, מה עשינו לא בסדר?' אני מאמינה בקארמה ולא הצלחתי להבין איך ולמה זה קרה, מה השיעור שאני אמורה לקבל?". עם הזמן, היא מספרת, הבינה שאף תשובה לא תניח את דעתה או תשנה את מה שכבר קרה. "עברתי הרבה שלבים כדי לקבל שזה קרה, ולהבין איך אני ממשיכה מכאן ולא מתעסקת ב'למה'. גם על חן כעסתי, עשיתי עבודה אקטיבית כדי להתנתק מכאן, וזה לא עזר".
בכל יום שישי לפני השקיעה, טל מגיעה לבית הקברות עם בירה שחן אהב, יושבת ליד קברו ושומעת שירים שאהב. "זה הטקס הפרטי שלי", היא אומרת, "עם הילדים הוא נוכח סביב החיים שלנו בבית והתחביבים שמשותפים להם: גלישה וכדורגל. אני משמרת את הזיכרון שלו דרך סיפורים, אנחנו נזכרים וצוחקים מהם".