אמרתי להם, "הלך לי הילד, נכון?"

מעיין פורטל עמדה לטוס לסין, מסע שגרתי של יבוא סחורות לרשת בגדי הנשים שמנהלים היא ובעלה. כשהגיעה לנתב"ג בשעה 12:30, היא שלחה הודעה לבנה אוֹרי ושאלה מה מתחשק לו מהדיוטי פרי. "מכל הילדים שלי שאלתי רק אותו", היא מספרת, "אבל הוא לא ענה לי. חשבתי שהוא בטח בשיעור".

כשהגיעה שעת העלייה למטוס, משהו אמר לה לנסות להתקשר לילד. כשלא ענה היא שלחה לו הודעה נוספת, ורגע לפני ההמראה ניסתה להתקשר אליו שוב. גם הפעם הוא לא השיב, ומעיין התקשרה לבעלה. "אמרתי לאליקו שיבדוק מה עם אוריקי, והוא אמר, 'סעי בשלום, הכל בסדר'. העברתי את הטלפון למצב טיסה, והמראתי בתחושה לא טובה".

כשהמטוס נחת ניגשה למעיין אחת הדיילות, מלווה בגבר לבוש חליפה. "חשבתי שסוכן הנסיעות החליט לפנק אותנו ולאסוף אותנו, אבל הוא הציג את עצמו בשם אביב, אמר שהוא מהקונסוליה הישראלית וביקש שנתלווה אליו. כשהלכנו איתו אורי עלה לי בראש, ואמרתי לחברה שהייתה איתי, עמית: 'משהו קרה בבית'. היא ענתה לי, 'מה פתאום'".

על היום ההוא מספרת מעיין בבית המשפחה, בשעת צהריים. הבית חשוך, התריסים מוגפים. אלומת האור היחידה מגיעה מקצה האי שבמטבח, שעליו ניצבות תמונות של אורי בן ה-14 וחצי. לצדן מונחים ספרי תפילה ונרות נשמה. מעיין מחזיקה בתמונה נוספת שלו, לא עוזבת אותה במשך כל השיחה. "את מכירה את הרגע הזה שאין לך תחושה ברגליים?", היא שואלת אותי בבכי חרישי וממשיכה: "אביב הוביל אותנו אל מחוץ למטוס, התיישבנו על אחד הספסלים בטרמינל, ואז הוא אמר, 'הייתה תאונה בארץ כשהיית באוויר. אורי נפגע'". אולי זאת הייתה אינטואיציה איומה של אמא, אולי צירוף מקרים מצמרר, אבל מעיין לא שמעה את המילה "נפגע": היא שמעה "נפטר". 

"רצתי הצידה, התיישבתי על הרצפה ליד השירותים והתחלתי לצרוח ולמשוך מעליי את החולצה", מספרת מעיין. "עמית ניגשה אליי ואמרה, 'הוא בסדר, הוא רק נפגע, אוריקי לא יעשה לנו את זה'. התחלתי לחשוב – הוא נפצע, אולי יהיה שיקום ארוך, אבל אנחנו נתגבר. רק התחננתי שייתנו לי לדבר עם מישהו מהארץ".

מה חשבת שקרה?
"חשבתי שמדובר בתאונה. היה לו קורקינט ממונע, וזה מה שעלה לי בראש".

בשלב זה הצליחה מעיין ליצור קשר חברים מהארץ. "הם אמרו לי, 'הוא בניתוח'. ביקשתי לדבר עם אליקו, אבל באותו רגע הוא לא רצה לדבר איתי. הוא פחד מהתגובה שלי. בסוף הצלחתי לתפוס אותו, התחננתי שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, והוא אמר: 'אני מצטער. בעזרת השם, תתפללי'".

בעיניים כבדות מספר אליקו, הוא אלי פורטל, על מה שעבר עליו: "הסעתי את מעיין לשדה, חזרתי למשרד, ואז היא התקשרה ואמרה שאורי לא עונה לה. במקביל התקשרה אחותי וסיפרה לי שהיו יריות בראשון לציון, ואני צלצלתי לאורי". 

מה חשבת כשהוא לא הגיב?
"תחושת הבטן שלי הייתה לא טובה. אמרתי לעובדת שלי שמשהו קרה ושאני צריך ללכת, יצאתי לכיוון הבית, ובדרך קיבלתי טלפון מבית החולים. 'מיד אמרתי להם, "הלך לי הילד, נכון?". הם אמרו שהם מטפלים בו וביקשו שאגיע. מכאן חשכו חיי". 

אין תהום כזו

זה היה יום ראשון, 8 ביוני. מחקירת המשטרה עולה כי באותו בוקר יצאו חמישה נערים בני גילים שונים בבית ספר בראשון לציון, שם גרה משפחת פורטל, לחולות הסמוכים ל"מתחם 1000" בעיר. על פי החשד התכוונו הנערים להתאמן בירי באקדח שהביא איתו אחד הבוגרים בחבורה – ל', בן 16 וחצי – שלקח את האקדח מהכספת של אביו כשזה היה בחו"ל, החביא אותו בתיק והביא אותו ללימודים. ל' הציג את האקדח בשירותי בית הספר לקבוצת הנערים ולילדים אחרים, ושם על פי החשד הצליח לשכנע את חלקם להצטרף אליו לאימון ירי.

בחולות הוצבו בקבוקים כמטרות. בשלב מסוים אחז באקדח ט' בן ה-13 וחצי, חברו הטוב ביותר של אורי פורטל. לפי ממצאי החקירה, אורי קרא בשמו של ט', שהסתובב לעברו – ופלט בשוגג כדור. הקליע פילח את לבו של אורי.

הנערים התקשרו מיד למד"א וניסו לבצע בהדרכה טלפונית פעולות החייאה, שלא צלחו. אורי פונה לבית החולים וולפסון, שם נותר לרופאים רק לקבוע את מותו. באותה עת יצר אלי קשר עם בנו הבכור, דניאל, וביקש ממנו לבדוק מה קרה לאחיו.

"כשהגעתי לבית החולים כבר חיכו לי שם אחי, גיסי וחברים טובים", מספר האב על הרגע הנורא. "רק ראיתי את הרופאה, ועוד לפני שהיא דיברה נפלתי על הרצפה. זה היה כאילו הוציאו אותי להורג בלי שאני יודע על מה. אין תהום כזו. התפללתי את נשמתי, אבל זה כבר לא עזר. מאותו רגע ראיתי מסך שחור מול העיניים, הבנתי שנגמרו החיים הקודמים וחיים חדשים מתחילים". 

בנסיבות שנוצרו הוחלט לא לספר על הטרגדיה למעיין עד שתוחזר לארץ, ואלי נאלץ להתמודד הן עם האסון והן עם הצורך להסתיר את מה שאירע. רק מאוחר יותר הוא גילה שגם בנו הבכור התמודד עם דילמה דומה: "דניאל סיפר לי כמה ימים לאחר מעשה שכששלחתי אותו לברר מה עם אורי, הוא כבר הבין. אבל הוא פחד לומר לי". 

כמה זמן נאלצת להסתיר את האמת ממעיין?
"עד שהיא נחתה בארץ אחרי יומיים, שאני הרגשתי כאילו נמשכו חודשים".

בסין ידעה מעיין רק שאורי נפגע. כולם "שיקרו" לה כדי לשמור על שפיותה, היא אומרת בלי תלונה. "בישראל נלקחה החלטה לא לומר לי מה קרה, ולנו היו חמש שעות המתנה לטיסה שתיקח אותנו לבנגקוק לטובת חזרה מהירה הביתה. שלוש שעות טיסה עברו עלינו כמו 30 שעות". 

גם בבנגקוק חיכה נציג מהקונסוליה. "ישבנו איתו במתחם ה-VIP ושתינו צרחנו לשמיים, קראנו בשמו של אורי, התחננו. חברים בארץ אמרו לי שהוא יצא מהניתוח ושמחכים שהוא יתעורר, ועמית ביקשה ממני להתעשת ולהפסיק לצעוק כדי שיעלו אותנו לטיסה ארצה. במטוס לקחתי שלושה כדורי שינה, ועדיין לא הצלחתי לעצום עין". 

מה קרה כשהמטוס נחת בישראל?
"ירדתי מהשרוול ואני רואה את אליקו ובטי, חברה שלי, עומדים בצד. לא הבנתי מה הם עושים שם, כי הייתי אמורה לנסוע מיד לבית החולים ולחבור אליהם. צעקתי אל אליקו בבכי היסטרי, 'מה אתה עושה פה? אל תגיד לי את זה', והוא חיבק אותי ואמר שאוריקי לא שרד. הוא אמר את זה פעמיים, אבל כבר נפלתי על הרצפה ואני לא זוכרת איך הוציאו אותי החוצה. זה היה הרגע שבו התהפכו לי החיים". 

אליקו: "שעה לפני שמעיין נחתה עוד לא היה ברור שאני נוסע לבשר לה בשדה. דאגנו לה מאוד, אבל פסיכולוגים שליוו אותי אמרו לי שאני חייב להגיע לשם ולספר לה בעצמי". 

מה זה גבה ממך?
"הגוף שלי קרס בדרך. עד היום אני סוחב את הטראומה של הפגישה עם מעיין ברגע הזה, זה פגע לי בבריאות. מאז אני לא יכול לדרוך על כף הרגל". 

אתה חלק מהמשפחה 

לאחר ההלם הראשוני ממה שקרה החלה ההתמודדות עם איך שזה קרה. עם הכאב הבלתי נתפס בשל היחסים בין משפחת פורטל למשפחתו של ט', הילד שירה באקדח. "זו טרגדיה ענקית, כי מי שהרג אותו הוא החבר הכי טוב שלו", אומר אליקו, ומעיין מוסיפה: "אורי ו-ט' גדלו ביחד מאז שהיו פעוטות ולמדו ביחד באותה כיתה. ט' גדל אצלנו בבית, ואחותו הקטנה היא חברה הכי טובה של אן, הילדה הקטנה שלנו". 

איך מתחילים לעכל את זה שהחברות בין ט' לאורי הסתיימה ככה?
אליקו: "אני איש מאמין, ואני יודע שכשבן אדם צריך ללכת, הרגליים שלו ייקחו אותו לשם. זה לא כדור שהיה אמור להרוג אותו, הוא פשוט פגע בו ישירות בלב. הרופאים אמרו לי שאם הפגיעה הייתה סנטימטר לפה או לשם, אוריקי היה פה איתנו".

מהדברים שמסרו מעיין ואלי לתקשורת מאז הטרגדיה עולה שהם לא מייחסים כוונה רעה לנערים שהיו שותפים לאותו "אימון ירי", אלא שמעיין מחדדת: "אני לא כועסת על ט', אבל אני מאמינה שיש מחיר לטעויות ושכולם יצטרכו לשלם. אני שילמתי את המחיר הכבד ביותר, ואני אומרת – ל' צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. הוא הרג לי את הילד, הוא מבוגר, נער שתכף אמור להתגייס לצבא". 

אביו של ל', הבעלים של האקדח, נחקר בפרשה ושוחרר לאחר שהתברר כי הוא מחזיק בנשק ברישיון ואחסן אותו על פי ההנחיות בכספת מקודדת. כרגע לא ידוע על כוונה להעמיד אותו לדין, אבל מעיין אומרת: "אני מצפה שגם עליו תוטל אחריות".

הייתה לכם תקשורת איתו מאז המקרה?
"לא ראינו את ההורים, הם לא פנו אלינו או הגיעו לבקש מחילה. כאילו קברנו כלב". 

מה אתם יודעים על ל' עצמו?
מעיין: "אני לא מכירה את ל', ויודעת רק שהוא עולה לכיתה י"ב. הוא הביא את האקדח לבית הספר, הוא שכנע נערים צעירים ממנו בהרבה – ילדים קטנים בכיתה ח', שעוד אין להם בינה – לבוא איתו לחולות. על זה אנחנו כועסים". 

מישהו הסביר לכם איך הוא לקח את האקדח מכספת נעולה?
מעיין: "בהתחלה אמרו שהוא ידע את הקוד, אחר כך אמרו שהוא פתח אותה עם מפתח". 

מה עם ט'? ראיתם אותו או את משפחתו מאז האסון?
אליקו: "תביני, ההורים של ט' הם החברים הכי טובים שלנו. אנחנו נפגשים בבית כנסת, יוצאים כל יום חמישי, מגדלים ביחד את הילדים. בשבעה הגיע חבר משותף ואמר לי שאבא של ט' נמצא בסוף הרחוב, מתקשה להיכנס, ואני יצאתי לראות אותו. הוא היה על כדורים, ישב על הרצפה, ואני הרמתי אותו כמו גבר ואמרתי לו, 'אני את הבן שלי כבר איבדתי, לך תציל את הילד שלך'". 

איך הוא הגיב?
"הוא אמר שהוא לא יכול להסתכל לי בעיניים. עניתי לו, 'אתה לא עשית לי כלום, זה לא אתה'".

מעיין: "בהלוויה הם לא היו מסוגלים להשתתף, אבל אמא של ט' הגיעה ביום הרביעי של השבעה. התחבקנו, בכינו, ממש שברנו את הבית על הגורל הנורא והמשותף. כמה ימים אחרי השבעה ביקשתי לראות את ט', אבל הוא עדיין היה עצור וזה היה בלתי אפשרי. בסופו של דבר כן הלכתי לבקר אותו, והפגישה הייתה קשה מאוד. חיבקתי אותו, והוא לא הפסיק לבכות ולא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים". 

מה אמרת לו?
"ביקשתי ממנו שיחבק אותי כדי שארגיש שאורי מחבק אותי. הבטחתי לו שאני לא כועסת עליו ושאני אוהבת אותו, ואמרתי, 'אתה חלק מהמשפחה, אתה תקום מזה בשביל אוריקי ותמשיך לבוא אלינו, כי אם לא, אז אני אכעס עליך'. אני מאמינה שאוריקי שלח אותי אליו והכניס לי את המילים לפה. אורי לא כועס עליו, הוא אהב אותו והיה חבר טוב".

מעיין מתקשה להמשיך. היא מבקשת לאסוף את עצמה, וכעבור מספר דקות ממשיכה: "שאלתי את ט' אם הבן שלי אמר משהו לפני שהוא מת, והוא ענה שאורי שם יד על הבטן, הסתכל עליו ושאל 'למה?'. רק אז הוא נפל. ה'למה?' הזה ילווה אותי כל החיים, והכדור שנכנס לו ללב ייתקע עמוק אצלי בפנים עד נשימתי האחרונה".

כל יום אני מדברת איתו

מעיין בת ה-39 ואלי בן ה-48 הביאו לעולם חמישה ילדים. הבכור הוא דניאל (15 וחצי), והקטנים הם נועם (13), מיה (11) ואן (9 וחצי). אורי נולד כשנה לאחר דניאל, ולמרות שהיה "מהגדולים", מעיין מספרת שהיא עדיין הייתה מחוברת אליו באופן מיוחד. הוא נגע, כדבריה, "בבטן הרכה". 

הפורטלים, שמנהלים את רשת הביגוד For You, לא שוכחים שום פרט ממה שהחל כעוד בוקר שגרתי של בית-עבודה. "שלחתי את הבנות הקטנות לבית ספר, עליתי לחדר של אורי להעיר אותו, והוא ענה לי: 'אמא, אני קם'", מספרת מעיין. "הלכתי לחדר שלי להתארגן לטיסה, ובשעה 9:10 שמענו את הדלת הראשית נטרקת. אני זוכרת שאליקו שאל אותי 'מי יצא עכשיו?', ואני עניתי לו שזה יכול להיות רק אורי, כי הבנים האחרים מתחילים ללמוד רק ב-10". 

אז לא הספקת להיפרד.
"לא, הוא יצא ככה, בלי לומר שלום. זה גומר אותי". 

ספרו קצת על אורי.
מעיין: "הוא היה ילד סקרן, ילד של אור ואהבה, וגם מצחיק ברמות. הוא אובחן כמחונן ולמד בכיתת מופ"ת, אבל המערכת לא ידעה להכיל אותו והוא תמיד אמר שמשעמם לו בכיתה. הוא היה לומד בזמנו הפנוי על אסטרונומיה, על שוק המניות. המורים לא תמיד ידעו מה לענות לו מרוב שהיה חכם".

אליקו: "אורי היה ילד מנהיג, כובש, צ'ארמר שתמיד מחלק מחמאות ומבקש מחילה וסליחה. הוא היה מאיר את הבית. בהלוויה שלו היו יותר מ-8,000 איש, לשבעה הגיעו כל יום 2,500 איש לניחומים. הרמנו אוהלי ענק מול בית חב"ד שנמצא צמוד לבית, זה היה בשיא המלחמה עם איראן ואף אחד לא זז מהכיסא באזעקות ובטילים. כולם נשארו לצדנו. בשבעה קרה גם משהו שמעיד על אורי יותר מכל: ילד אחד בא ואמר שפעם הוא פגש אותו בדוכן אוכל בעיר. הם לא הכירו קודם, אבל לאותו ילד היה חסר כסף לאוכל, ואורי פשוט נתן לו שטר של 100. ילד אחר סיפר שאורי התנדב לתת לו אופניים כשלא היה לו איך לרכוב עם כל החברים. הוא נגע בכל כך הרבה לבבות, גם של אלו שלא הכירו אותו". 

חדרו של אורי נשאר כשהיה כשעזב אותו. "כרגע אני לא נוגעת בכלום", אומרת מעיין. "אני מריחה את הריח שלו מהמצעים, אפילו את הכיסא שלו השארתי באותו מקום. כל יום אני עולה לחדר ומדברת איתו, ישנה על המיטה ומתחננת אליו שיבוא לי בחלום". 

ימים ספורים לאחר ההלוויה דווח בתקשורת על דברים שאמר אלי בנוגע לחקירתו במשטרה של ט': "מצדי שישחררו אותו. אני שילמתי את המחיר, מה זה ייתן אם ילכו החיים של עוד ילד?". השבוע הוא מסביר: "לא הייתי רוצה ש-ט' יישב בבית סוהר. את העונש הכבד הוא כבר קיבל מאלוהים, הוא יצטרך לחיות עם האסון ורגשות האשם כל חייו".

אין בכם בכלל כעס על ט'?
מעיין: "אני לא כועסת. יש לי רגעים שאני אומרת, 'אבל הוא רק קרא בשם שלך, למה לקחת את החיים של הילד?', אבל אז אני מתעשתת. אף אחד מהילדים לא היה שם במטרה לפגוע. רק את ל' אני שואלת, למה הלכת לילדים קטנים? הוא צריך להיענש, צריך להיות פה מחיר למען יראו וייראו כדי הסיפור של אוריקי יהיה האחרון. הוא לא הלך סתם, הוא הלך על מנת להציל את הנוער שנותר פה. הוא השאיר לי צוואה להציל את כל מי שאפשר".

מעיין מדברת גם על האחריות של מערכת החינוך, על היעדרם של גלאי מתכות בבתי הספר ועל מערך השמירה בהם. עם זאת היא מקפידה לספר: "הצוות החינוכי, הנהלת בית הספר, המורות, היועצת, רכזת השכבה – כולם עוטפים אותי ומגיעים לכאן בלי הפסקה מאז האסון. הם אהבו אותו מאוד ואמרו לי שיעשו הכל כדי להנציח את אורי, שהוא יחיה איתם בבית הספר". 

אתם יודעים אם שונו נוהלי אבטחה בעקבות מה שקרה?
אליקו: "האסון רק היה וכבר התחיל החופש הגדול. אורי אומנם לא יחזור לשנה הבאה, אבל הם ישנו את הנהלים". 

אין לי פריווילגיה ליפול

בימים האחרונים החל תהליך שימוע לשני הנערים, ט' ו-ל'. לאחר מכן יוחלט אם להגיש נגדם כתבי אישום, ובאילו סעיפים. גורמים המעורים בתיק מניחים כי ל' יואשם בהמתה בקלות דעת; אפשרות אחרת היא אישום בגרימת מוות ברשלנות. כתבי האישום, אם וכאשר יוגשו, לא יתייחסו ככל הנראה לכך שהנערים מסרו בתחילה מידע מסולף על המקרה ואמרו לשוטרים שהגיעו לשטח כי הירי בוצע בידי מחבלים.

כשבבית המשפט בוחנים את הדקויות, מעיין ואלי מנסים להיאחז בחיים. רק ימים אחדים עברו מאז השלושים, והם לא יודעים איך לגייס כוחות. "אני מוכנה לתת הכל, לצאת לרחוב ולאכול מהפחים, רק שהוא יחזור", אומרת מעיין. "אני גמורה, שבורה ומרוסקת, אבל אין לי פריווילגיה ליפול. אם הייתה לי, לא הייתי קמה מהמיטה. אבל יש לי פה עוד ארבעה ילדים, והם לא אשמים. אני אקום כי אין לי ברירה, ואני הולכת לצעוק את הסיפור של אורי בכל מקום כדי שלא יהיו עוד הורים כמונו. כל עוד אני נושמת, אוריקי ינשום איתי". 

ואלי? מה את רואה עליו?
"הוא שבור לגמרי, אבל הוא זה שמחזיק אותי. אני אוהבת אותו עוד יותר מאז האסון".

אלי איחר בכמה דקות לריאיון הזה. הוא התעכב בבית העלמין כדי לקנות את חלקת הקבר הצמודה לזו של אורי, כך שבבוא היום יוכלו ההורים לנוח לצדו. כך, הוא אומר, מתנהלים כרגע חייו: בין העוצמה של האובדן למשקל של המשימות. "בשבעה החדירו לי לראש שאני צריך להיות חזק, שאני אתאבל כשכולם יהיו בטוב, כי אם אני אפול אז כל הבית יקרוס", הוא אומר. "במהלך היום אני באמת פעיל, לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, ואז מגיעות השעות הקטנות. הגוף עייף מת, אבל הנשמה ערה, ואני עולה לגג ושם מרשה לעצמי להתפרק. אני מדבר עם הקדוש ברוך הוא שייתן לי כוח להתמודד, ומשתדל לא לחיות בכעס ולהטיל אשמה, כי אז אני כאילו כופר בהשם. אני חי באמונה שמה שקרה היה קורה בכל מצב". 

אין לך שאלות במובן הזה?
"אני שואל דברים כמו, 'אם לא היינו מעירים אותו באותו יום? אם היינו עוברים דירה?'. ביום המקרה לא לקחתי אותו לבית הספר כי הסעתי את מעיין לשדה, וזה גומר אותי. אולי לא ביליתי איתו מספיק. לפני שהוא נהרג היה לי ולו חודש קשה, הוא הבטיח לחזור הביתה בשעה מסוימת ולא עמד במילתו, ואני כעסתי עליו. עכשיו בלילות אני מבקש ממנו סליחה, אומר לו שאני לא כועס".

אלי משתנק וממשיך: "כל יום אתה אוסף את עצמך כמו פאזל של אלף חלקים. אבל היה לי ילד שמח, הוא לא היה רוצה לראות אותנו ככה, הוא היה מעדיף שהכאב שלנו יהפוך לשליחות. אני יכול להגיד לך שהשבוע התחננתי לאשתי שתעשה לי עוד ילד".

מעיין: "אני רוצה להגיד לילדים, אם אתם רואים משהו שנראה חשוד או שמרגיש לכם לא נוח – תדווחו. זו לא הלשנה, זו הצלת חיים. ולהורים אני קוראת שיבדקו את הילדים שלהם, כי הם רק חושבים שהם מכירים אותם. שיחטטו, שישאלו, שינסו למנוע טעויות טרגיות. אל תגידו 'לי זה לא יקרה', כי זה עלול לקרות בכל בית".

כשאני נפרדת ממעיין ואלי, בדרך לרכב שלי, ניגשת אליי מיה הקטנה ואומרת: "את יודעת, מאז שאורי הלך יש פה במגרש הצמוד פרפר שאני רואה כל יום. הוא עם כנפיים לבנות ובקצוות יש קצת צהוב. אני חושבת שזה אורי, שבא לבקש מאיתנו שנהיה חזקים. אני יודעת שזה הוא, כי הוא היה אוהד שרוף של מכבי. הוא הכי אהב צבע צהוב".