כשברכה שילת ושרון אדם, יוזמות ומובילות מסע מנהיגות לאחדות - מסע להעצמה, אחדות ומנהיגות נשית יהודית - פנו אליי והציעו לי להצטרף התלבטתי מאוד. חששתי. חששתי שיהיה כבד מדי, רוחני מדי, שאתקשה להתחבר, גם למקום וגם לעוד כ-20 נשים מפורסמות שלא הכרתי לעומק לפני.
רק כמו שלמדתי במהלך המסע: כשהרבי מילובביץ' קורא לך זה גדול ממך. וכנראה שהרבי קרא לי. כי אחרי התלבטות, התייעצות ומחשבה, החלטתי שאני הולכת על זה. זו הזדמנות של פעם בחיים, שאולי אף פעם לא תחזור על עצמה. מסע של שבעה ימים לניו יורק הקפואה (כמו שהגדירו לנו ברגע שנחתנו - מינוס 8 מעלות בחוץ אבל מרגיש כמו מינוס 13) כשמטרתו לאחד, להעצים ולהפיץ טוב. וכן, ברור שבין לבין היה גם מלא פאן, מלא צחוקים ואפילו קצת שופינג, כי ניו יורק אתם יודעים.
החשש שאולי אצטרך לעשות דברים שלא נוחים לי התחלף תוך רגע בהבנה שאנחנו פה לקבל זו את זו בדיוק כמו שאנחנו. לא שופטות, לא מבקרות ונותנות לכל אחת להיות מי שהיא ולעשות את מה שהיא רוצה. מסתבר שמה שרציתי לעשות זה לאכול טוב, להכיר נשים שלא הייתי מכירה בשום נסיעה אחרת, לראות את ניו יורק אחרי כמעט 20 שנה שלא הייתי בה ולהתפלל על קברו של הרבי מילובביץ'. שמי שלא עשה את זה וטס מתישהו לניו יורק: בבקשה בבקשה- חילונים או דתיים, ימנים או שמאלנים, נשים או גברים, לא משנה - לכו לשם. תעמדו מעל הקבר של הרבי, תוך תפילה והדלקת נרות, זה רגעים שאי אפשר להסביר במילים.
המעמד והמקום עצמו מצמרר ומרגש מעצם היותו, אך זה קיבל תפנית כשהגענו למקום עטופות בצעיפים צהובים ועם תמונות החטופים בתפילה לחזרתם של כולם הביתה. דמיינו קבוצה גדולה של משפיעניות, בהן סנדרה רינגלר, שלי גפני, עדי מרום, לאה ינאי, אשלי בקשי וקסמן, אלינה רבינוביץ, יסמין עומרי, יובל מעתוק, אושר סלים, לי אברהמי, מירי ואלין כהן, ספיר נרקיס, אודיה פינטו, אורי נוביק ונעה כוכבא, צועדות עם צעיפים צהובים ותמונות החטופים ומושכות את תשומת ליבם של כל הנוכחים במקום. לקבל חיבוק, חיזוק וכל כך הרבה אהבה הבהיר לכולנו חד משמעית שלא משנה איפה אתה נמצא בעולם, כשאתה יהודי הלב שלך עם ובישראל.
לפני הביקור ביקרנו גם בביתו של הרבי בברוקלין, ה-770, ומה מסתבר? שהרבי מלובביץ' היה המשפיען הראשון בעולם כשהפיץ את משנתו לכל העולם מתוך חדר התקשורת בביתו כבר לפני 70 שנה. היינו שם, ראינו, וזה משהו שאי אפשר לתפוס שהיה אפשרי לפני כל כך הרבה שנים, עוד הרבה לפני עידן האינסטגרם והטיקטוק.
התחושה העיקרית שליוותה אותי במסע - מלבד המובן מאליו - היא שהעובדה שאנחנו נשים לא הפריע לאף אחד לדבר איתנו, להתרגש איתנו, לבלות איתנו, לכבד אותנו. כל מה שדמיינתי על הדרת נשים פשוט לא היה שם לרגע אפילו. ועבורי זה היה מאוד עוצמתי, בטח כשהבנתי שזו גם היתה דרכו של הרבי, מה שחיבר אותי - כבחורה חילונית - עוד יותר לזרם חב"ד והגישה המכילה שלו.
שבעה ימים ובתוכם רגעים מעצימים שלא הייתי יכולה לחוות בשום סיטואציה אחרת. ארוחת ערב חגיגית משותפת עם נשים יהודיות-אמריקאיות, משפיעניות ונשות עסקים שעוסקות בסיוע והסברה למען ישראל, הפרשת חלה מרגשת שאליה הגיעו נשים דומיננטיות בקהילה היהודית בארצות הברית, פגישה עם שגריר ישראל באו”ם, דני דנון, וביקור באו"ם, המקום אולי הכי מדובר בשנה וחצי האחרונות - ולא במובן החיובי של המילה.
אחד האירועים המרגשים היה האירוע הנשי הגדול ביותר בעולם - ההתכנסות השנתית של שליחות חב״ד, שבן השתתפו 5,000 שליחות, מנהיגות קהילות יהודיות בעולם (כולל מדינות שמעולם לא שמעתם עליהם) בערב של הרמות ושמחה.
הכניסה למקום היתה קצת מלחיצה עם צלפים על הגגות ואבטחה כבדה (בכל זאת, התקבצות של כל כך הרבה נשים יהודיות במתחם אחד), אבל אחרי החרדה הקלה הזו, הגענו לאולם שכולו טוב. פשוטו כמשמעו.
בימים שבהם אחדות היא צו השעה, יצא מישראל לניו יורק בפעם השלישית מסע פורץ דרך של נשים כדי להביא בשורה של אחדות, גאווה יהודית ומנהיגות נשית, ואני הייתי חלק ממנו. אני אומנם כבר אחרי והחזרה לשגרה שואבת, אבל זה נשאר איתי, זה חלק ממני ואני גאה ונרגשת שהרבי קרא לי - ושאני נעניתי.