החופש הגדול עוד רגע נגמר, ושנת הלימודים צפויה להיפתח לצד מתיחות ביטחונית שעדיין לא נרגעה ביישובי הדרום. בין הילדים שיעלו ב-1 בספטמבר לכיתה א' ומתרגשים להתחיל ללמוד יהיו גם ילדי האומנה, שהוריהם החליטו לצאת למסע הזה, של לקחת ילד לאומנה, לפעמים אפילו יותר מאחד ולפעמים עם צרכים מיוחדים, כדי להעניק לילדים חיים טובים יותר, תקינים ומאושרים.
"באזור הדרום יש כיום כ-455 משפחות אומנה שמלוות על ידי סאמיט, שעברו תקופה מטלטלת מאז המלחמה", מספרת מירה ורקר, מנהלת גיוס משפחות אומנה במכון סאמיט, "כמו כל החברה הישראלית, 7 באוקטובר תפס גם את מכון סאמיט בהפתעה גמורה. כדי שהארגון ימשיך לתפקד ולתת שירות למשפחות האומנה, יצאה העמותה להקמת חמ"ל אומנה. הקמנו צוות של 30 מטפלים שכולל את עובדי השיקום בסאמיט, עובדי האומנה בירושלים ועובדים שעבדו בעבר בעמותה. תוך זמן קצר הגענו לכ-120 משפחות אומנה בכל הארץ. נעשה מיפוי צרכים של המשפחות והילדים ולאחר מכן הוענקו טיפולים רגשיים ממוקדים לילדים ולמשפחות האומנה. עם כל האתגרים והקשיים, בשנת 2024 הצטרפו כבר יותר מ-37 משפחות אומנה חדשות לעמותה. עם זאת, עדיין ישנם עשרות תינוקות וילדים שמחכים למשפחות אומנה. אנחנו בעמותה, בפיקוח וליווי משרד הרווחה, עושים כל מאמץ להגדיל את מאגר משפחות האומנה. המטרה היא לגייס משפחות מכל גוני הקשת של החברה הישראלית, משפחות חרדיות, דתיות-לאומיות או חילוניות ומשפחות שמוכנות ומסוגלות לקחת ילדים עם צרכים מיוחדים או אחים".
"זה היה ממש כמו בליינד דייט מוצלח"
רונית (שם בדוי) מבאר שבע, נשואה עם שתי בנות, לקחה לפני כארבע שנים ילד אומנה - אורן (שם בדוי), בן 6, העולה לכיתה א'.
"בעלי ואני רצינו מאוד לאמץ ילד. הגענו למרכז לרווחת הילד, שם עוברים תהליך אבחון, ואמרו לנו שהסיכוי לאמץ אפסי כיוון שכבר יש לנו שני ילדים. אבל כדי שלא נצא בידיים ריקות, ביקשו מאיתנו לחשוב על אומנה במקום. משם התגלגלנו לאומנה. מובן שהיו לנו לא מעט שיחת של תיאום ציפיות עם הבנות שלנו, כדי שזה לא יהיה משהו מפתיע. אבל הן היו בעד וקיבלו את זה לאורך כל הדרך", היא מספרת.
מאוד לדבריה, אחרי התהליך שעברה המשפחה לאחר שהוחלט ללכת על אומנה, כבר הבינו כל בני הבית לחלוטין מה זה אומר ומה ההשלכות. "ידענו גם שבאומנה יכול להיות מצב שאומרים לך 'טוב, לוקחים את הילד הביתה' ונאלצים להיפרד. אבל אני יכולה להגיד במבט לאחור שזאת אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו בחיים. אין דבר שיותר ממלא מלעזור למישהו ולהעניק לו", היא אומרת, "ברור שההתחלה הייתה קשה, קיבלנו ילד בן שנתיים. זה אמנם עוד לא ילד שמעוצב מבחינת אישיות לגמרי, אבל כן, זה אומר שהוא לא מכיר אותנו ואנחנו לא מכירים אותו".
"ידענו שבאומנה יכול להיות מצב שאומרים לך 'טוב, לוקחים את הילד הביתה' ונאלצים להיפרד. אבל אני יכולה להגיד במבט לאחור שזאת אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו בחיים"
רונית, באר שבע
תהליך האומנה שלהם החל בתקופת הקורונה. בדרך כלל בתהליך של אומנה עושים כמה מפגשים מקדימים וקורס במה, שקורס של יומיים בבית מלון שמסבירים על אומנה. אבל אצלם לא היה כזה בגלל הקורונה. "זה היה ממש כמו בליינד דייט, אבל בליינד דייט מוצלח. הוציאו את הילד מהבית, והוא נחת אצלנו".
לאט לאט נהיה חיבור בינם ובין הילד, לאחר תהליך של היכרות והסתגלות לסיטואציה. לדבריה, ככל שהזמן עובר, נקשרים יותר והיום הוא ילד כמו כולם בבית. "כשהוא הגיע אלינו, בהתחלה היו לו התקפי זעם והתקפי בכי, ואתה לא מכיר עדיין את הילד. לא ברור אם הוא רעב, או צריך להחליף לו טיטול. אז הימים הראשונים היו קשים. ועשינו הכל להביא אותו לשגרה של ילד בגיל שלו. כל פעם הרגל נוסף ועולים שלב שלב. יש לו עוד שני אחים שגדולים ממנו באומנה, כל אחד בבית אחר. ביוזמתנו, אנחנו ההורים האומנים, יצרנו קשר ביחד. פתחנו לנו קבוצה, ואנחנו מתאמים מפגשים. אם יש יום הולדת לאחד הילדים – כולם באים. ואנחנו משתדלים לשמור על קשר בין האחים".
רונית מספרת כי בעלה עובד משמרות במתקן ביטחוני, וב-7 באוקטובר עבד בלילה. "את החג עשינו אצל ההורים שלי שגרים לא רחוק מאיתנו. בגלל שזה היה חג, אורן נשאר לישון אצל ההורים ואני חזרתי הביתה עם הבנות. אז בבוקר הייתי לבד עם שתי הבנות בבית. ההורים שלי שומרים שבת, אז לא היה לי איך לדבר איתם וגם בהתחלה עוד לא ידענו כל כך מה קורה. אחרי זה התחלנו להבין שיש חדירה של מחבלים ונכנסתי לחרדה. את בעלי עוד לא שחררו מהעבודה. אח שלי שוטר והוא ביקש שאף אחד לא יצא מהבית, 'תסגרו את החלונות, דלתות והכל'. למזלי, אורן הוא לא ילד חרדתי, הבנות שלי יותר חרדתיות ממנו. בשבילו אזעקות זה כמו משחק וככה אנחנו מרגילים אותו. אחרי כמה זמן בכל זאת התקשרתי להורים שלי ואורן היה אצלם עד הערב. בערב אחי הגיע להורים, הוא היה עם נשק, והביא אליי את אורן. בכל הלילות הראשונים לא הצלחתי לישון. אני רוב הזמן בלילות לבד עם שלושה ילדים בבית. זה היה ימים שעוד לא ידענו אם תפסו או לא תפסו את כל המחבלים באזור".
איך ההרגשה שהילד עולה לכיתה א'?
"עם אורן כל דבר מיוחד. אנחנו קיבלנו אותו אלינו לא מדבר בכלל. הוא היה בן שנתיים, ומילים בסיסיות הוא אפילו לא אמר. הכל היה בהצבעות והברות. היה מרגש לראות את ההתקדמות שלו, מהר מאוד הוא התחיל לדבר. עשינו הכל כדי שהוא יתפתח. זה היה תהליך. לאט לאט הוא התחיל לדבר וקיבל שגרת חיים תקינה. עכשיו הוא במסגרת חטיבה צעירה – מסגרת שהגן וכיתה א' באותו מקום. הגננת שלו תהיה המורה שלו, כך שתהיה לו נחיתה רכה, והיא אמרה שהוא אחד המובילים בגן. הוא קורא כבר. יש כמובן דברים רגשיים שעוד צריך לטפל בהם, אבל בגדול הוא ילד מקסים. יש פה ניצחון משני הצדדים".
"ידעתי שהחיים שלי לא יחזרו למה שהיה עד עכשיו"
מורן (שם בדוי) ממושב ליד אילת, נשואה עם ארבעה ילדים, לקחה לפני כשש שנים שני אחים לאומנה - בני (שם בדוי), כבר בן 8, ומאיה (שם בדוי), בת 6 שעולה לכיתה א'.
"הכל התחיל בזה שאני רציתי מאוד ובעלי לא רצה, אבל שכנעתי אותו", היא מספרת, "הלכנו לסאמיט, לאיזשהו קורס להורי אומנה בבאר שבע (לא היה כלום באילת אז). הכניסו אותנו לרשימה, שאלו איזה גילים אנחנו רוצים – אמרתי שאני מעדיפה קטנים, שאלו אם חשוב לי דת, ואמרתי שלא, כי אני באתי להציל ילד. רק אחרי שנה וחצי, באוגוסט 2018, כשכבר שכחנו מזה, התקשרו ואמרו שיש שני ילדים, בהול, שהוצאו הרגע מהבית. לא ידענו מה מי מו. תינוקת אחת וילד בן שנתיים. וידעתי שהחיים שלי לא יחזרו למה שהיה עד עכשיו. אני לא אוכל לישון בלילה אם אגיד לא. בעלי אמר 'מה, עבר כל כך הרבה זמן. אנחנו כבר בתקופה אחרת. תראי איך החיים שלנו יפים'. אמרתי שאני לא אראה את עצמי אומרת לא לכזה דבר. התעקשתי. הלכתי לדבר עם מי שהייתה אחראית באילת מטעם סאמיט. דיברנו והיא סיפרה לנו על המצב של הילדים ולמה זה חשוב וכל כך מהר. זה היה שנייה לפני ראש השנה. הזמנתי כבר 20 אורחים. אמרתי לבעלי 'רק תגיד כן'. הוא אמר כן ופשוט אמרנו לכל האורחים שאנחנו לא מארחים כי קיבלנו שני ילדים הביתה. נסענו ישר לעשות קניות לילדים קטנים. כל המושב התגייס ועזר לנו. אנחנו קוראים לזה לפני המפץ הגדול ואחרי המפץ הגדול.
"להגיד שהיה קל? ממש לא. אני סוחבת על עצמי את כל השינוי הזה כי אני זו ששכנעתי את בעלי. כשהם הגיעו – כל המערך המשפחתי השתנה ב-180 מעלות. כמה שהם ידעו, זה לא הסיפור האמיתי. היו לנו כמובן לפני זה המון שיחות על זה. אבל אז מגיעה לך תינוקת והשני בן שנתיים".
"הזמנתי 20 אורחים לחג. אמרתי לבעלי 'רק תגיד כן'. הוא אמר כן ופשוט אמרנו לכל האורחים שאנחנו לא מארחים כי קיבלנו שני ילדים הביתה. כל המושב התגייס ועזר לנו. אנחנו קוראים לזה לפני המפץ הגדול ואחרי המפץ הגדול"
מורן, מושב ליד אילת
מורן עצמאית במקצועה ומספרת שהפסיקה הכל כשהגיעו הילדים. "ישבתי איתם בבית שלושה חודשים, וחשבתי בהתחלה שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים. זאת התמודדות קשה יום-יום, אבל הם ילדים מהממים. הוא מחונן, היא מעלפת, הם יכולים לתת לעולם כל כך הרבה. בעלי חולה עליהם ואני מתה עליהם. אבל זה לקח זמן. לוקח זמן לאהוב ילדים שזה לא שלך. כשבא תינוק וזה לא הריח של הילד שלך, זאת לא קרבה פנימית. לומדים לאהוב. אני כמובן היום אוהבת אותם כמו הילדים שלי לכל דבר, אבל זה תהליך".
לדבריה, הילדים הביולוגיים שלה וילדי האומנה הם אחים לכל דבר ועניין. בייחוד הצעיר, שהיה הקטן בבית והיה איתם כל הזמן. "מבחינתו הם אחים שלו, אין מצב שהוא יחיה בלעדיהם. אפילו שהוא בן 17 – והיום בני בן 8. הגדולים עושים הכל בשבילם. נותנים להם מתנות, בייביסיטרים כל הזמן. לגבי המשפחה הביולוגית שלהם – הם גרים לא מאוד רחוק. יש לנו קשר איתם. היה לי חשוב לחנך את הילדים שהם זכו בשני אבות ובשתי אמהות".
איפה הייתם ב-7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר הבת שלי גרה בקיבוץ בעוטף עזה, בדיוק היא וחבר שלה עברו. לשמחתי בשמחת תורה היא הייתה בבית. אבל המלחמה הזו פוגשת את כולנו. ילד שלנו מהמושב נהרג בצבא, הוא גדל כל החיים עם הילדים שלנו".
הילדה עולה לכיתה א' – ספרי קצת איך ההרגשה?
"בני עולה לכיתה ג' ומאיה עולה עכשיו לכיתה א'. זאת הרגשה וואו. הם שניהם ילדים בלי בעיות. כמובן יש להם את הבעיות הרגשיות שלהם ולנצח יהיו עם תיק על הכתפיים, אבל חוץ מהדברים הקטנים – הם ילדים שורדים. רואים את זה עליהם. אין להם בעיות התנהגותיות. אנחנו הורים דואגים ואכפתיים ושומרים עליהם. עברנו שנים לא פשוטות – קורונה ואחרי זה מלחמה. אבל אני חזרתי לעסק העצמאי שלי, אני עובדת הרבה. בעלי אבא מדהים. הילדים הגדולים היום גרים בתל אביב וירושלים וכולם יודעים שאחרי שהם יתחתנו בע"ה הם חוזרים למושב. ככה זה פה. כל הילדים שעזבו, חוזרים".
רחל איגר לוין, מנהלת שירות לילדים ומשפחות אומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי: "בימים אלה, ימי המלחמה המהווים אתגר גדול ברמה הפרטית, המשפחתית והלאומית, בייחוד במחוז דרום ואזור באר שבע, ישנה חשיבות רבה למעטפת טיפולית מיטיבה ויציבה עבור ילדים שזקוקים למשפחות אומנה. ילדים במשפחות האומנה זוכים להזדמנות נוספת להשתלב בחברה ולהפוך לבוגרים שמקיימים חיים נורמטיביים, וזה בזכות משפחות מופלאות שפותחות את ביתן ואת לבן לילדים שכה זקוקים לכך. אנו במשרד הרווחה קוראים לכל מי שרואה עצמו מתאים למשימה חשובה זו, להצטרף ולתת לעוד ילדים בישראל את תחושת הבית והמשפחה ולהעניק להם יציבות וביטחון. אנו מזמינים אתכם לפנות למוקד 118 של המשרד".