הים היה חלק בלתי נפרד מחייה של תמר סמט ז"ל. "הים היה מקום שהלכנו אליו תמיד בתור ילדים, אבל בשלב מסוים הפך למקום מפלט עבורה", מסבירה אחותה נוי (25). "כשקיבלה פטור מגיוס, החליטה לעשות שירות לאומי בעמותת 'הגל שלי' ושם התאהבה עוד יותר בים. מעבר לעובדה שזה היה מקום שעושה לה טוב, היא עזרה לאנשים לעבור שם תהליך משמעותי".
תמר היתה הבת האמצעית במשפחת סמט, אחות לנוי ולנדב בן ה-20. לאחר שסיימה את שנת השירות, היא הייתה אמורה להמשיך לעבוד בעמותה, אך טבח 7 באוקטובר קטע את תוכניותיה באכזריות.
"תמר הייתה מלאת כישרונות, מוזיקלית וילדת טבע פראית", מספרת נוי בחיוך עצוב. "היא ניגנה בגיטרה ובצ'לו, שמעה המון תקליטים, והספיקה להקליט את השיר 'איך שרפתי גשר' עם חברה הטוב, בן רונן. היא התלבשה באופן ייחודי והלכה יחפה בכל מקום, גם במיגונית שבה נרצחה. הייתה לה נשמה חופשית".
תמר הייתה נוהגת לצאת למסיבות טבע. יחד עם חברה הטוב, לאור אברמוב ז"ל, בנו של הדי.ג'יי דרוויש, היא נסעה להרבה פסטיבלים. היא צילמה פרויקטים אמנותיים ואהבה מאוד בעלי חיים. "היה לנו כלב שההורים הביאו במיוחד בשבילה. אחרי מותה, גם הוא לא החזיק מעמד ונפטר כעבור חצי שנה", מספרת נוי בקול חנוק.
גם למסיבת הנובה הגיעה תמר יחד עם לאור. כשהחלו המטחים, שניהם הגיעו למיגונית ברעים, שם מצאו את מותם. לאחר זמן, נחשפה משפחתה להקלטות מתוך המיגונית. דרכן גילו שתמר תפסה רימון בידה וזרקה אותו החוצה במעשה גבורה יוצא דופן.
"זו גבורה לא מבוטלת, במיוחד כשלא הייתה לוחמת ולא שירתה בצבא", אומרת נוי בגאווה מהולה בכאב. "היא נלחמה על החיים של מי שהיה שם. זה מלמד על האישיות שלה – תמיד חשבה קודם על אחרים".
נוי מספרת שההתנדבות בעמותת הגל שלי סייעה לתמר לגבש את זהותה ולהתפתח. "זה הפך לבית השני שלה. אחרי מותה עשינו מעגל גולשים לזכרה ופינת הנצחה בכפר גלים, שם העמותה מקיימת חלק מפעילויותיה".
באירוע ההנצחה נכנסה נוי לגלוש בפעם הראשונה. "תמר הייתה אמורה ללמד אותי וחשבנו שיש לנו זמן. כשגלשתי הרגשתי את החיבור אליה, תפסתי גל ורציתי לצאת ולספר לה. זה היה רגע מכונן".
בזמן שהייתה בריטריט של אחים שכולים, עלה הרעיון לחבר את הגלישה לטיפול רגשי בקבוצה ייעודית. "ביקשתי שתהיה קבוצת תמר לזכרה, מתוך המחשבה שזו הדרך להמשיך את מה שהאמינה בו. לקחת את האובדן ולהפוך אותו למשהו שמביא ריפוי".
קבוצת "תמר" - מים וטיפול רגשי
בדצמבר האחרון נפתחה קבוצת הפיילוט ביפו. "יש שעה של שיחה רגשית וטיפולית עם מדריך ופסיכולוגית, שיעור קצר על גלישה, ואז נכנסים למים בכל מזג אוויר", מתארת נוי. "יושבת שם חבורת אנשים שמבינה מה עובר עלינו ולא צריך להסביר לה, מספיק מבט".
לאחר שהם יוצאים מהמים, יש מפגש סיכום. "גם אם אנחנו לא באותו גיל או שלב בחיים, זה מאוד מחבר. יש משהו בחוויה המשותפת במים שמקרב בין אנשים". הפעילות עבור אחים שכולים היא ללא תשלום, ולאחרונה נפתחו קבוצות גם בהרצליה ובאשקלון, בתקווה להרחיב את הפעילות לכל רחבי הארץ.
נוי מספרת על רגע בלתי נשכח בתהליך שעברה: "זה היה יום שממש גלשתי, היו המון גלים והצלחתי. יצאתי מהמים והתחלתי לבכות כי הבנאדם שאני הכי רוצה לספר לו על זה לא כאן. אנשים באו וחיבקו אותי, לא הייתי צריכה להסביר את עצמי".
רק מאז המלחמה הנוכחית, אחים שכולים מתחילים לקבל מעט הכרה מהמדינה. עד לאחרונה הם היו אוכלוסייה כמעט שקופה, שהכאב והצרכים שלה הודחקו לשוליים החברתיים והממסדיים.
"אחים ואחיות שכולים לא זכאים כמעט לכלום", מדגישה נוי. "למעט טיפול פסיכולוגי וטיפול אלטרנטיבי פעם בשבוע לתקופה מוגבלת. כמו שהחיים של ההורים נעצרו, גם החיים שלנו נעצרו. אבל אנחנו נדרשים להמשיך לתפקד".
היא מוסיפה: "באופן טבעי, אנחנו אמורים להיפרד יום אחד מההורים, אבל אחים אמורים ללוות אותנו עד הסוף. החיים שלי קיבלו תפנית מאז האסון, ויש כאן חוסר הבנה ציבורי של כמה זה משמעותי".
"הים מרפא ומרגיע"
"בתקופת הלימודים הייתי יוצא לגלוש, מעולם לא חשבתי על הים ככלי טיפולי", מספר עומרי פלד, ששכל את אחיו יותם בפעילות מבצעית באוגוסט 2024.
"יותם היה הדבק של המשפחה", מספר עמרי בגעגוע. יותם, בן 34 במותו, היה האח הבכור במשפחת פלד, אח לעמרי ומאי, נשוי לאופיר ואבא של מיה (8) ואורי (5). "הוא לימד אותנו לקבל את כולם, דאג שנהיה בקשר ושנעזור זה לזה. היה איש משפחה מדהים, מודל לחיקוי, איש צנוע שתמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה".
יותם נהרג מפיצוץ מטען חבלה במרחב פרוזדור נצרים ברצועת עזה. הוא שירת כמפקד פלוגת הסיוע המנהלתית בגדוד 8119 בחטיבה 16. "הם יצאו להעברת חיילים וציוד, ובדרך הפעילו עליהם מטען צד", מסביר עמרי. "השיחה האחרונה איתו הייתה יומיים לפני, כשהתקשר להגיד לי מזל טוב ליום ההולדת".
עמרי מתאר את התרומה העמוקה של הגלישה לנפש: "הים מרפא ומרגיע. השקט הזה שאתה לבד בים נותן לך גם את החיבור לגעגוע ולכאב, אבל ביחד עם זה ממלא אותך ונותן אנרגיה חיובית להמשיך בחיים".
הוא מוסיף: "כשהמחשבות מציפות, אתה משליך אותן לים, ויוצא אחרת. יותם היה רוצה שנמשיך ליהנות, לחייך ולשמוח. הגלישה עוזרת לי לכבד את זכרו דרך החיים".
ההשתתפות בקבוצת הגלישה העמיקה את הקשר בינו לבין אחותו. "לכל אחד יש את המקום שלו וגם חווים ביחד. הקבוצה שדרגה את הקשר, כי מבינים שם עוד יותר את הערך של אחים". נוצרו גם חיבורים עם אחים שכולים נוספים מהקבוצה. "נסענו ביחד לטיול בסרי לנקה, גם המדריכים שם מדהימים ולא נבהלים מהסיטואציה למרות גילם הצעיר".
עמרי מספר שכשיותם נהרג, הרגיש שיש לו פחות סבלנות, אבל הנוכחות בקבוצה חיזקה היבטים חיוביים שלו. "גיליתי שיש לי הרבה יכולת הכלה גם לכאב שלי וגם לסיפורים של אנשים אחרים. שאני יכול להיות גם רגוע ולא רק אנרגטי שמתעצבן בקלות. הים לימד אותי לקבל את הגלים כמו שהם באים".
"הכאב שלהם נדחק הצידה"
דפנה אטינג, פסיכולוגית קלינית מתמחה ומטפלת בקבוצת "תמר", היא גם גולשת ותיקה, לכן החיבור לעמותת הגל שלי היה טבעי עבורה. היא מסבירה את הייחודיות בטיפול לאחים שכולים: "ביום אחד כל הזהות שלהם השתנתה. בקבוצה יש אחים לנרצחי נובה ואחים לחללי צה"ל. הנסיבות שונות אבל האובדן טראומטי ומפתיע בכל המקרים".
לדבריה, האחים נדרשים לשנות את תפקידם במשפחה ולשמור על רמת תפקוד גבוהה. "החברה מצפה מהם לחזור לעצמם מהר, לעומת הורים שכולים או בני זוג שמקבלים יחס שונה והבנה רבה יותר".
האחים השכולים הופכים בעל כורחם לעמודי תווך שתומכים בהורים ומחזיקים את הלכידות המשפחתית, והכאב שלהם נדחק הצידה. "יש אחים שכולים שהם עצמם הורים לילדים קטנים", מסבירה אטינג. "הם עובדים, לומדים וממשיכים לקיים את החיים למרות הקושי הגדול שלא מקבל מספיק מקום. בקבוצת הגלישה יש להם מכנה משותף עם עוד אחים שמבינים אותם".
אטינג מסבירה את תרומת הים לעיבוד השכול: "כל אחד יכול למצוא את עצמו בים. זה מרחב שמפגיש עם מגוון רגשות ותחושות - עוררות, רעננות ושמחה או פחד מוות. הים משתנה ובכל פעם צריך להבין מה התנאים שלו".
היא מדגישה שהצוות תמיד מלווה את הקבוצה גם בים וגם מחוצה לו. "זה משמעותי לתחושה שהם לא לבד. הים מפגיש עם חוסר שליטה שהם חווים ביום יום, והליווי מאפשר להתמודד עם המצבים האלו ומחבר לתחושה של מסוגלות. זו עבודת גוף-נפש מעמיקה".
לדבריה, לאחר שיוצאים מהמים, מתקיימת שיחה שמייצרת אינטגרציה עם החוויה שעלתה במהלך הגלישה. "עובדים על היכולת לשיים את הרגשות והתחושות, ומתמקדים בדרך שבה החוויה במים מתחברת ליום יום", היא מסבירה. "עושים תרגילי מיינדפולנס ונשימות שעוזרים להרגיע את מערכת העצבים".
היא מוסיפה כי העבודה הקבוצתית עם האחים השכולים מאוד אפקטיבית. "ראיתי שזה עובד. הם מתמסרים ובאים כל שבוע ויוצאים אחרים הביתה. הם מספרים שהילדים שלהם מקבלים הורה אחר, יותר נוכח, יותר רגוע. הם צמאים למרחבים הללו".