סטפה וילְצ'ינסקה: האישה האמיצה שלא ויתרה על הילדים

הדבר הנכון ביותר לכאורה, כשרוצים לכתוב על סְטֶפָה וִילְצִ'ינְסְקָה, הוא לרכוב על תהילתו של הרופא והמחנך הגדול יאנוש קורצ'אק, ולספר על תפקידה החשוב לצדו. אך סטפה וילצ'ינסקה היא אישה חשובה בפני עצמה, שבחירותיה האמיצות, עיצבו את החינוך שכולנו קיבלנו – החל מהמגירה הקטנה בגן ועד בהסתכלות עלינו כבר בגיל צעיר כבני אדם קטנים עם אופי וצרכים משלנו.

1909. וילצ'ינסקה, נערה יהודיה ממשפחה עשירה בוורשה שבפולין מחליטה לצאת ללימודי מדעי הטבע באוניברסיטה. ההחלטה הפשוטה הזאת נחשבת בזמנה להחלטה אמיצה ומרדנית, במקום ליהנות מחיי חברה נוחים וחסרי מאמץ. בתקופת לימודיה פוגשת וילצ'ינסקה רופא צעיר בשם ד"ר הנריק גולדשמיט, שלימים יקראו לו בשם העט – יאנוש קורצ'אק. בשיחה הם מגלים שלשניהם תשוקה דומה לחינוך ולעזרה לילדים.

בעקבות המפגש פורשת וילצ'ינסקה מהלימודים  ומתחילה להתנדב בבית יתומים יהודי בוורשה. עבודתה הקשה והמחויבות הגבוהה שלה הופכות אותה עד מהרה למנהלת הבית. היא מפרסמת מודעה בעיתון בחיפוש אחר רופא ילדים קבוע שיצטרף לצוות בית היתומים, ולמודעה עונה לא אחר מאשר אותו רופא צעיר שפגשה בשוויץ – יאנוש קורצ'אק, שהופך גם הוא בהמשך למנהל הבית.

באותה התקופה בתי היתומים באירופה היו מוסדות עגומים. החינוך שננקט במקומות האלה היה קשוח וחסר פניות, הציפייה למשמעת הייתה תקיפה ושררו בהם פחד ויראה. וילצ'ינסקה וקורצ'אק, בין השאר בעקבות עבודתה החינוכית של ד"ר מריה מונטסורי, רופאה שפיתחה באותן שנים שיטה פדגוגית ייחודית, מנסים לפתח בבית היתומים חינוך מסוג חדש. יחד הם חושבים ובונים שיטה חינוכית שתשנה את כל התפיסה החינוכית עד לימינו אנו – החינוך הדמוקרטי.

החינוך הזה דגל בדבר שנראה היום בסיסי כל כך: ההתייחסות לכל ילד כסובייקט עם רצונות, דעות וצרכים משלו. וילצ'ינסקה, שהיתה אשת הגות והרבה ממחשבותיה באות לידי ביטוי בכתביו ובפועלו של קורצ'אק, ידעה להפוך רעיונות לפרקטיקה. היא דאגה וידעה כל פרט אצל כל אחד מהילדים וניהלה רשימות מסודרות כדי לעקוב אחר ההתפתחות והצרכים של כל ילד, תיעדה את המריבות, הטענות והחלומות שלהם ועשתה הכל כביטוי לתפיסתה של הכבוד לילד כאדם עם רצונות.

החינוך הדמוקרטי בא לידי ביטוי גם באחריות שניתנה לילדים. לחברת הילדים היו מוסדות שלטון משלה, בכללם בית דין שבו שפטו ילדים ונשפטו ילדים שביצעו עברות ונענשו על ידי קבלת תפקידים נוספים במשק הבית כדוגמת שטיפת כלים או גינון (בבית הדין כולם היו שווים, אפילו קורצ'אק עצמו נשפט במסגרתו כמה פעמים ואף הורשע וקיבל עונש), לצד פרלמנט; ועדת חקיקה; ועדת ספורט; ועדה לארגון העבודה וחלוקתה; וועדת עיתון שבועי ועוד.

אחרי כ-20 שנות עבודה וחיים בבית היתומים, כשגם לה וגם לקורצ'אק לא היו ילדים או משפחה משל עצמם, חשה וילצ'ינסקה צורך בשינוי. הפן המרדני באופיה צץ שוב, ובעקבות עלייתה לארץ של ידידתה הטובה פייגה ביבר, נמשכה גם וילצ'ינסקה לרעיון המפעל הציוני ו"הניסוי החינוכי" של בתי הילדים בקיבוצים, והחליטה להגיע ארצה לעין חרוד. שלוש פעמים ביקרה בארץ ישראל - ב-1931, ב-1936 וב-1938, אז גם קיבלה סרטיפיקט והתיישבה בעין חרוד. בעת שהותה עבדה וילצ'ינסקה כמטפלת בחברת הילדים, למרות קשיי הקליטה והשפה. בעין חרוד אף יש את רשימותיה בענייני חינוך שונים, ביומן הקיבוץ וביומן בית הספר. כשנה ושלושה חודשים שהתה שם, ובכל התקופה הזאת ניסתה, למרות קצב השינוי האיטי של הקיבוץ, לשפר את החינוך ואת הגישה הפדגוגית בבתי הילדים. היא גם זו ששיכנעה את קורצ'אק לבקר בארץ ישראל (ב-1934 וב-1936) ולראות איך מגדלים ילדים בעין חרוד.

ואז התהפכה ההיסטוריה. וילצ'ינסקה, שבזמן מלחמת העולם הראשונה החזיקה לבד את בית היתומים במשך ארבע השנים שבהן קורצ'אק היה מגויס לצבא הפולני, הבינה שהמצב בפולין מחמיר ובאפריל 1939 שבה לפולין. השנים שם עברו עליה בעבודה סיזיפית של ארגון חיי הבית בניסיון לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. עם המעבר לגטו, באוקטובר 1940, החריף המצב עוד יותר, אך הם  ניסו להמשיך ולספק לילדים את האווירה והתנאים שהורגלו להם. במכתבים מעין חרוד דחקו בהם חבריהם לנסות לברוח לארץ ישראל, אך הם לא עשו זאת, אף שלשניהם הייתה אפשרות קונקרטית להינצל.

ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה, ממנה לא שבו. הסיפור של וילצ'ינסקה הוא אחד מיני רבים ודומים, על מנהלות בתי יתומים בתקופת השואה שהלכו למותן עם הילדים. הנשים והאנשים האלה, שהיו הורים ראויים ומסורים לכל אותם ילדים, הם ביטוי לתפיסת החינוך של וילצ'ינסקה וקורצ'אק – חינוך שרואה אדם בכל גיל כאדם. חינוך של אהבת אדם.