"הם רק עברו לגור ביחד, הוא תכנן להציע לה נישואים"

הפעם האחרונה שבה כל משפחת רפאל הייתה מאוחדת ומלאה הייתה כמה ימים לפני ה-7 באוקטובר, במסעדה, כאשר כולם התכנסו לחגוג לאלי, אחד האחים, יום הולדת 42. ביום שישי, יום לפני אותה שבת ארורה, הייתה זו הפעם האחרונה שבה הם גם ראו את שרון רפאל, שהגיעה יחד עם בן זוגה, שחר מנצור, לסעודת החג. לאחר מכן השניים חזרו לדירה שלהם ברמת גן, ומשם יצאו למסיבה עם חברתה של שרון, אוריה ליטמן ריקרדו. לנובה הם הגיעו ב-04:30 לפנות בוקר ופגשו שם כמה זוגות חברים. הם עוד הספיקו לרקוד ולשמוח קצת לפני שהכול התחיל. 

בשעה 06:30, כשהחל מטח הירי מעל שמי רחבת המסיבה, שרון לא נבהלה. "אנחנו גדלנו בגן יבנה ויודעים מה זה טילים", אומרת רעות (41), אחותה של שרון ז"ל, בשיחה עם mako. שרון ושחר הבינו שהאירוע חריג ומיהרו לגשת לרכבם, כך עשו גם שאר חבריהם, כל אחד פנה לדרכו - מי לחיים ומי למוות.

כיוון שהיו בין האחרונים להגיע, הרכב של שרון ושחר היה מרוחק מאזור המסיבה. הם נסעו, יחד עם אוריה, 15 ק"מ עד לקיבוץ מפלסים, ואז החלו יריות המחבלים. "שחר שנהג ברכב נפצע אנושות, הוא נורה בצוואר והרכב שלהם התהפך. שרון ואוריה ניסו לטפל בו, התקשרו למד"א ולמשטרה והתחננו שיבואו לפנות אותו. כמובן שאף אחד לא הגיע", אומרת רעות. כששרון הבינה שלא יגיעו כוחות ביטחון והצלה, היא התקשרה לאחיה, אלי, שהתגורר בגן יבנה. "היא אמרה לו ששחר גוסס ושהם עברו תאונה. היא לא הייתה מודעת לכמות המחבלים שהסתובבה באזור וחשבה שמדובר בפיגוע בודד".

אלי יצא מביתו במהירות, עם כפכפים וללא נשק, ודהר עם הג'יפ שלו לצומת שער הנגב, לשרון. "היא הייתה איתו כל הזמן הזה בטלפון והתחילה להבין שהמצב לא טוב, שיש מחבלים ויריות בשטח, התחננה אליו שיחזור אחורה ושזה מסוכן, אבל הוא כבר התקרב לשער הנגב, ראה גופות ומכוניות שרופות. בצומת היו שני אנשים שנראו כמו חיילים עם מדי צבא, אפודים ונשק ביד, הוא האט את הנסיעה והתקדם לכיוונם, וכשגילה שהם מחבלים הם כבר החלו לירות עליו".

רעות מספרת שאלי נורה במרחק של 100-150 מטרים מהמקום שבו הייתה שרון, אחותו. "ברגעים שירו עליו, במקום לברוח אחורה הוא פנה ימינה לכיוון שבו הייתה שרון, שם חיכתה לו חולייה של כעשרה מחבלים, לא היה לו סיכוי לשרוד את זה". כמה ימים לאחר ה-7 באוקטובר, כשמשפחת רפאל תרד דרומה לחפש את שרון, הם ימצאו את רכבו של אלי, ואת מצלמות הרכב שתיעדו את הכול, ובאמצעותן יצליחו לדעת מה קרה לו בדקות האחרונות בחייו. "כשירו עליו הוא איבד שליטה והרכב נעצר בגדר הכביש ברכב אחר שהיה שם. כל זה בזמן שאחותי על קו הטלפון, שומעת צעקות של ערבים, יריות ואת הנשימות האחרונות שלו, ומתחננת אליו שלא יתעקש להגיע". לדברי רעות, לאחר שהמחבלים ירו עליו, הם פרצו לרכבו וניסו לחפש רכוש כדי לבזוז אותו. "אבל הם לא הצליחו להגיע לתא מוסתר שבו מצאנו בהמשך טלפון וארנק שלו".  

"שרון אמרה לאמא שלי שהיא בסכנה גדולה והיא בורחת אבל שהיא לא חושבת שהיא תשרוד, ושהיא חייבת לנתק. אחר כך היא התקשרה לאח שלי אביאל, סיפרה לו מה קרה ושאלי נרצח, וביקשה ממנו שייסע לאימא להיות איתה" 

"הם דאגו להציל חיים של אחרים"

ככל הנראה זמן קצר לאחר שאלי נורה שחר נפטר מפצעיו, הוא היה בן 28. לדברי רעות, שרון הצליחה ליצור קשר עם אמו של שחר, וסיפרה לה שהוא נורה ומת. היא אף התקשרה לחברים שהיו איתה במסיבה ועדכנה אותם שלא יגיעו לכיוון שבו היא נמצאת, כדי שלא ייתקלו במחבלים. החברים עזבו את הרכבים וברחו דרך השדות. כולם ניצלו. "גם שרון וגם אלי, בדקות האחרונות לפני מותם, דאגו להציל חיים, אלי בא להציל אותה, את שחר ואת אוריה, והיא את החברים. זה רק מראה איזה אנשים הם היו", אומרת רעות, "אנחנו שישה אחים ושניהם באמת היו הכי טובים מבין כולנו, שרון היא אחותי הקטנה, למדתי ממנה בחייה וגם במותה".  

לא במקרה שרון פנתה לאלי לעזרה, הקשר ביניהם היה קרוב, ובגלל פער השנים וגם אופיו, הוא היה עבורה דמות אבהית. "כששרון התחילה ללמוד במכללה למנהל בראשל"צ וחיפשה דירת שותפים, אלי שגר לבד בגן יבנה, הזמין אותה לגור איתו. ההורים שלי התגרשו כששרון הייתה בת 6 ואח שלי תמיד היה דמות משמעותית עבור אחיי הקטנים. אני ואחותי כבר התחתנו ויצאנו מהבית והוא נשאר ותמך באימא שלי ועזר עם הילדים, לא סתם הוא מסר את נפשו כדי להציל אותה".

מהמידע שהצליחה לאסוף משפחת רפאל, ידוע להם כי שרון ואוריה שהו ברכב שהתהפך כשעתיים, יחד עם שחר. בזמן הזה ניסו, כאמור, להזעיק עזרה, וכשהבינו שאף אחד לא יגיע להצילן, נפרדו מהיקרים להן. "בתשע ורבע שרון עשתה את השיחה האחרונה שלה לאימא של שחר, לפני כן הספיקה לעשות פייס טיים עם חברים של שחר, שהבחינו בכך שהייתה פצועה". מהרגע שבו הן יצאו מהרכב, נותק הקשר עימן. שרון הייתה חודש לפני יום הולדתה ה-28. אוריה ליטמן ריקרדו הייתה בת 26.

"שרון התקשרה לאמא שלי, ואמרה לה: 'אימא, סליחה שהרסתי לך את החיים', אנחנו מאמינים שזה היה אחרי שהבינה שאלי נרצח על ידי המחבלים. אמא שלי בכלל לא הבינה על מה היא מדברת, אנחנו דתיים ולא ראינו טלוויזיה בשבת. שרון אמרה לאמא שלי שהיא בסכנה גדולה והיא בורחת אבל היא לא חושבת שהיא תשרוד, ושהיא חייבת לנתק. אחר כך היא התקשרה לאח שלי אביאל (30) שגם הוא גר בגן יבנה, סיפרה לו מה קרה ושאלי נרצח, וביקשה ממנו שייסע לאימא להיות איתה. הוא כמובן רצה לבוא לשרון והיא הזהירה אותו שלא יתקרב לשם".

אביאל נסע ליבנה וסיפר לאמו ואחיותיו על השיחה עם שרון. "מאז התחיל הגיהינום שלנו. הקמנו חמ"ל ביתי, ניסינו לאכן את הטלפונים ולפנות לכל מי שאנחנו מכירים בצבא ובמשטרה לבקש שיעזרו לנו לאתר ולהציל אותם, זה היה חוסר אונים מטורף". בסביבות השעה 12:30 אביאל סירב להמשיך ולהמתין, והחליט לנסוע דרומה. כשהגיע לשער הנגב, נתקל במחסום צבאי, שם הוא ראה מעבר לכביש את אלי ללא רוח חיים כשהוא שרוע על הכביש. "כוחות הביטחון לא נתנו לאביאל להתקרב לגופתו של אלי, השטח היה עדיין עם מחבלים, והוא חזר הביתה".

למחרת, אביאל ולבנת, האחות הבכורה, ירדו דרומה כדי לחפש את שרון. כשהגיעו, אביאל ראה שגופתו של אלי פונתה, אך עדיין כמעט כל הרכבים מסביב היו עם גופות בתוכם. כשהבחין ברכב של שחר, התקרב וראה שגופתו עדיין באוטו. השניים קראו לכוחות הביטחון וביקשו שיפנו אותו מהרכב. השטח היה עדיין אזור מלחמה, ירי של טילים ופצמ"רים, אביאל ואחותו לא הצליחו לאתר את שרון. לאחר שכוחות הביטחון לא אפשרו להם להישאר באזור והם נאלצו לשוב הביתה.

ביום שלישי קיבלה משפחת רפאל עדכון מבן זוגה של אוריה, שהייתה האחרונה שראתה את שרון, שגופתה של אוריה נמצאה בשטח ליד קיבוץ מפלסים מתחת לעץ, במרחק קצר מהרכב של שחר. "הבנו שהן לא הספיקו ממש לברוח משם. עד אז הייתה לנו תקווה שהן הצליחו לברוח או שהן חטופות, העיקר שיהיו בחיים", אומרת רעות ומוסיפה כי שרון באופייה הייתה לוחמת, בחורה איתנה שלא פוחדת מאתגרים. "ידעתי שאם יש מישהו שיכול לגלות תושייה, זו היא, הייתי בטוחה בימים הראשונים שכל רגע היא תתקשר ממספר לא מזוהה, תגיד לי שהסתתרה ושנבוא לקחת אותה".  

משפחת רפאל מיד יצרה קשר עם כוחות הביטחון וההצלה, מסרו להם מיקום והתחננו שיחפשו באזור את שרון, אבל אף אחד לא הסכים לעזור להם. ארבעת האחאים - לבנת, רעות, ליאב ואביאל - יחד עם כמה חברים קרובים ירדו דרומה לחפש את שרון. "כולנו סיכנו את החיים אבל לא הייתה ברירה, הבנו שאם יש סיכוי הכי קלוש שהיא שם ואנחנו לא עושים כלום להציל אותה, לא נוכל לשאת את זה. הגענו ביום שלישי לשער הנגב, עמד שם חייל חמוד בן 18 שאמר לנו שאסור להיכנס כי זה שטח מסוכן, אמרנו לו תשמור על עצמך והמשכנו לנסוע קדימה".

התחנה הראשונה הייתה הרכב של אלי, משם אספו את חפציו האישיים ואת מצלמות הרכב. התחנה השנייה הייתה הרכב של שחר ושרון ליד קיבוץ מפלסים, שם לא נמצאו חפצים למעט בגדים ונעליים שהבנות החליפו. משם הם המשיכו לכיוון השדות, היכן שנמצאה גופתה של אוריה. "את מנסה להיכנס לראש של שרון ולחשוב לאן היא ברחה, הן ברחו ביחד והיה מוזר שמצאו את אוריה ואותה לא".

בכל הזמן הזה המלחמה באזור הייתה בעיצומה: ירי של טילים ופצמ"רים, טנקים וחיילים. "זה היה סוריאליסטי שאנחנו, אזרחים, מחפשים בשדות בשטח אש. כל השמיים שחורים, ריח של שריפה ומוות באוויר. אבל היינו חדורי מטרה ולא נכנענו לפחד". החיפושים ארכו לא מעט זמן, וכוחות הביטחון ביקשו מהם להתפנות משם, משפחת רפאל התעקשה שרק אם החיילים ייקחו עליהם את המשימה לאתר את שרון הם יעזבו. בדיוק ברגע שהחיילים הסכימו לכך, נשמע פיצוץ גדול מעבר לכביש. "הייתה שם חולייה של מחבלים שהסתתרה והפעילה מטען. התחילו יריות ואנחנו כמובן לא ידענו מה לעשות, דאגנו לחיילים. ירדנו לאזור של רעים לעמדה הבאה של החיילים ודיווחנו על האירוע. חלק מהחיילים יצאו למקום ההיתקלות, וחצי מהם נשארו איתנו והכניסו אותנו למיגונית. אי אפשר היה להיות שם, הריח, הפיח והדם במיגונית, כשמחוצה לה היו המון גופות של מחבלים".  

האחים למשפחת רפאל והחברים שליוו אותם חשו בסכנת חיים ממשית. "כל אחת התחילה לכתוב לילדים שלה, שלחנו מיקום, דיברנו בווידאו עם הקרובים, רק לא עדכנו את אימא שלי בשום דבר, גם ככה היא הייתה מפורקת". השמש החלה לשקוע והם הבינו שעליהם לעזוב את המקום. החיילים הציבו בפניהם שתי אפשרויות: להישאר שם כשהחיילים שומרים עליהם, או לרדת דרומה ומשם לנסוע הביתה. "נסענו. לא יכולנו לנשום כי היה ריח של גופות ושריפה באוויר. חזרנו הביתה נסערים והמומים".

"פחדנו שחטפו את הגופה שלו"

כששבו הביתה התבשרו כי גופתו של שחר מנצור זוהתה. "הם רק עברו לגור ביחד, הוא תכנן להציע לה נישואים בינואר 2024. הייתה להם אהבה מהסרטים, תוך חודשיים ידעו שזה זה. אחרי ששרון הבינה ששחר נרצח היא אמרה לחברים שלה בטלפון: 'ידעתי שזה היה יותר מדי טוב'".

לאחר שהסתיימה הלווייתו של שחר, הודיעו למשפחת רפאל שגופתה של שרון נמצאה. "עד היום אנחנו לא יודעים מי ומתי מצאו אותה, ביום חמישי שלחו לנו גופה ארוזה היטב בלי שום דו"ח ולא הסכימו שנזהה אותה, אמרו שהיא לא במצב טוב ושנזכור אותה כמו שהייתה. אמרתי להם שאם לא נותנים לי לזהות אותה, לא תהיה לוויה", אומרת רעות. תהליך הזיהוי, היא אומרת, לא היה קל, אך היא יצאה משם כשהיא יודעת בוודאות שזוהי שרון.

לקראת סוף השבעה, הודיעו למשפחת רפאל שגופתו של אלי נמצאה. "פחדנו שחטפו את הגופה שלו. ישבנו וראינו את ההקלטות של מצלמות הרכב, וידענו שפינו את הגופה של אלי כבר במוצ"ש, ולכן היה קל יותר לזהות אותו. לאחר הזיהוי, באמצע ההלוויה של אלי קיבלתי טלפון מחברת קדישא ובו מוקדנית אומרת לי: 'לאן את רוצה שנשלח את הגופה של אחיך?'. היה שם כאוס. בתוך התופת אני מודה לאלוהים שזיהינו אותם ואני יודעת שאלו האחים שלי ואין סיכוי שמישהו טעה או התבלבל. ישבנו שבעה נוספת, ועלינו לקברים של שניהם ביחד".

מאז, מספרת רעות, המשפחה מפורקת, ונשארה עם לא מעט שאלות ותהיות לגבי מה שקרה לשרון מהרגע שבו יצאה מהרכב. "מצאו רק שני טלפונים, של שרון ושל שחר, ואת הטבעות שלה. הטלפון שלה היה מנופץ עם שני קליעים והצלחנו להוציא ממנו רק כמה תמונות. שלחו לנו את ההקלטה של השיחות שלה עם המשטרה ועם מד"א, שם היא מתחננת שיבואו כבר להציל את שחר ומנסה לעצור את הדימום".

שרון, שהייתה סטודנטית לניהול מערכות מידע ומינהל עסקים במכללה למנהל, הייתה אמורה בימים אלה לסיים את לימודיה. משפחתה של שרון הוזמנה לטקס קבלת התואר שלה. "הקרינו סרטון עליה והקריאו דברים לזכרה. זה היה מרגש לראות שזכרו אותה ועד כמה היא נכנסה ללב של כולם, היא התנדבה בפרויקט אחריי, עמותה שתומכת בבני נוער במצבי סיכון, שרון בדיוק חיפשה עבודה ותכננה להתחתן ולהקים משפחה, שחר היה אהבת חייה. דווקא כשהגיעה לרגע שבו יכלה לקצור את הפירות, חייה נגדעו באכזריות. נשארנו שבורי לב. היא הייתה הלב של המשפחה והחברים, הלכה לשמוח ולא חזרה. אני מרגישה עד היום שאני נמצאת בסרט רע שאני רוצה להתעורר ממנו".

רעות מספרת שגם בתוך השכול הקשה שבה נמצאת המשפחה, הם מנסים למצוא נקודות של אור להיאחז בהם. "אחותי ליאב גילתה שהיא בהריון יומיים לפני השביעי באוקטובר ולא הספיקה לבשר להם, לפני כשבועיים היא ילדה בן והלידה הזו נותנת לנו מעט נחמה. אני נלחמת כל יום לצאת מהמיטה ולתפקד כי יש לי ילדים ומשפחה אבל זה מאוד קשה להכיל כאב עצום כל כך, וקשה להישען כי כל המשפחה שלנו שבורה". לדבריה היא הייתה רוצה שאנשים ימשיכו את דרכם של אלי ושרון, "שכל אחד ייקח משהו אחד ממי שהם היו ויאמץ אליו. בתקווה שכולנו נחיה באחדות ונשאף להיות אנשים יותר טובים".