"אני חושב ששירות צבאי היא הדרך הכמעט יחידה ליוצאים בשאלה"

הוא נולד וגדל במשפחה חרדית בת חמישה ילדים בקהילה סגורה בברוקלין. עד גיל 17 שוחח רק ביידיש ועל צבא וישראל מי בכלל חשב. לפני כמעט שלוש שנים, יהושע (שם בדוי) בן 21, עלה לארץ מניו יורק. באפריל של השנה שעברה הוא התגייס לצה"ל, התחיל מסלול מהיר לקצונה שאותו סיים לפני חודש, וחתם לשנה עם אופציה להמשך. בעתיד הקרוב הוא גם מתכנן ללמוד הנדסה. "עליתי לארץ עם התוכנית לצאת בשאלה ולעשות צבא. לא ידעתי כל כך מה זה אומר אבל זה היה הכיוון", הוא מספר בשיחה עם mako.

חצי שנה לפני, כשהיה בן 18, הוא עשה את הצעד הגדול: "יצאתי מהישיבה ואמרתי לאבא שלי שאני כבר לא מאמין. הוא אמר לי: 'תישאר בבית בינתיים, תישאר לבוש כחרדי'. זו הייתה האופציה היחידה בשלב ההוא ונשארתי בבית חצי שנה".

את ההחלטה לעלות לישראל הוא קיבל, לפחות בהתחלה, בתמיכה מאביו: "הוא חשב שזה יעזור לי לחזור לדת. הוא לא לקח את עניין היציאה ברצינות. כשעליתי מיקמו אותי בדירה בירושלים עם צעירים חרדים שהגיעו לארץ כדי למצוא שידוך. גם סיפור הכיסוי שלי למשפחה ולחברים היה שאני הולך ללמוד בארץ בישיבת מיר".

בתקופה הזאת הכיר יהושוע את ארגון הלל, המסייע ליוצאי ויוצאות החברה החרדית, את צה"ל ואת התפקידים שירצה ללכת אליהם. "גם התחלתי ללמוד עברית ועשיתי בגרות אמריקאית. אחרי כמה חודשים חזרתי לפסח להורים, אחרי זה חזרתי שוב לארץ, יצאתי משכונת בית ישראל, הסתפרתי, הורדתי את הפאות הארוכות, ועברתי לגור בדירה של הלל בירושלים". הבית של הלל הוא מיזם משותף של משרד הרווחה והביטחון החברתי עם הארגון, והוא מיועד לצעירות וצעירים בשלבי יציאה שונים שזקוקים הן לבית פיזי והן לליווי בשאר התחומים – החל ממציאת עבודה, דרך גיוס לצה"ל ועד היכרות בסיסית עם החיים החילוניים.

"לא ידעתי איך שוכרים דירה, לא היה לי חשבון בנק"

"אם הייתה דירה של הלל בניו יורק כל התהליך של היציאה בשאלה היה מצטמצם בשנה וחצי", הוא אומר. "כשעוד גרתי בניו יורק וכבר לא הייתי דתי לא היה לי שום  מושג מה עושים הלאה. לא ידעתי איך שוכרים דירה, לא היה לי חשבון בנק, לא ידעתי איך להסתובב בעולם. אני זוכר שרציתי ללכת לעבוד, המראיין הסביר לי על העבודה ואז הוא ביקש את פרטי חשבון הבנק שלי. לא הבנתי למה צריך פרטים כאלו. הייתי כל כך בור בכל מה שלא קשור לישיבה". לדבריו, לא מעט צעירים בניו יורק שרוצים לצאת בשאלה נשארים חרדים בדיוק מהסיבות האלו: "אין להם אופציות אחרות. דיברתי עם אחד שגר בניו יורק שאמר לי מפורש: 'אני לא דתי בכלל ולא מאמין בכלום. אבל לא שווה לי לקפוץ למים כי אני לא אסתדר. עדיף לי להישאר בתחפושת'".

בדירה של הלל הוא גר ארבעה חודשים – במקביל לתהליך העלייה שהתעכב בשל חוסר שיתוף הפעולה של ההורים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נחשף באופן ישיר ויומיומי לצעירים כמוהו. "לקח לי זמן עד שנפתחתי אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ממש שווה בין שווים. כל אחד והרקע שלו, כולם מתחילים חיים חדשים ולא צריך יותר להציג משהו או מישהו שהוא לא אני. שם גם קיבלתי ליווי צמוד בכל תהליך הגיוס, ועד היום החברים הכי טובים שלי הם מהדירה".

כיום, אחרי תקופה של נתק הוא נמצא בקשר עם המשפחה. במבט לאחור הוא מצביע על גיל 14 כנקודת הזמן שבה התחיל המסע. אז, לאחר הכניסה לישיבה הוא התחיל לתכנן את החיים קדימה. הוא אומנם רצה להיות רב גדול אבל יחד עם התכנונים התחילו גם המחשבות והשאלות. בגיל 15 הוא כבר ידע שבגיל 18 הוא הולך לצאת מהחברה החרדית ומהדת. עם זאת הוא מספר שהחיים בחברה החרדית עברו עליו ללא הפרעות מיוחדות. "אני עדיין חושב שלהרבה מהחברים החרדיים שלי לשעבר יש חיים טובים יותר מהחברים החילוניים שלי, בסוף הם חיים חיים פשוטים ורגועים וידועים מראש ויש בזה לא מעט יופי וחן".

"הייתי יוצא בערב מהישיבה, מסתובב ברחובות כדי ללמוד אנגלית"

רק שבשבילו זה כבר לא הספיק. "התחלתי לחשוב ולערער על כל מה שחשבתי שהוא בטוח וקדוש. אלו שניסיתי לדבר איתם - או לא ידעו מה לומר לי או שניסו להסיט אותי מהנושא. בשלב מסוים גם לקחו אותי לפסיכיאטר שדיבר איתי והביא לי מרשם. במבט לאחור כנראה שרצו להפחיד אותי".

כדי לתכנן את צעדיו קדימה הוא החליט להישאר באותו הזמן בישיבה. "בגיל 17 מצאתי מכשיר רדיו, קניתי מילון אוקספורד והייתי יושב בשירותים שעות על גבי שעות ומתרגם מילה אחרי מילה. כל החיים שלי היו ביידיש. עם המשפחה, החברים, אפילו עם הרופא שלי דיברתי יידיש. בשלב מסוים הבנתי שזה לא הכי יעיל, פניתי לארגון footsteps (ארגון בניו יורק שמסייע ליוצאים בשאלה) שסידרו לי מורה לאנגלית. הייתי יוצא בערב מהישיבה, מסתובב ברחובות וככה היינו מתרגלים אנגלית בטלפון עד שכבר היה קר מדי בחוץ. עד היום אני שומר על קשר קרוב עם אותו מורה וכשסיימתי את הקורס קצונה הוא הגיע במיוחד לישראל להשתתף בטקס".

את השנה האחרונה הוא העביר בבה"ד 1 ומבחינתו מדובר בהמשך ישיר לתהליך גיבוש הזהות שהוא עובר - האישית והתרבותית. "אני חושב ששירות צבאי היא הדרך הכמעט יחידה ליוצאים בשאלה לצאת מהמקום של 'רק יציאה בשאלה' למקום של חיבור לישראליות ובכלל למקום שאנחנו חיים בו. בצבא למדתי הכול - ממוזיקה וקולנוע ועד ניואנסים קטנים של התנהגות חברתית. אפילו איך להתחבק נכון. עם הזמן אני גם מזהה את הסגנון האישי שלי. למשל החיבור שלי למוזיקה הישראלית של שנות ה-50 שהכי קרובה לסגנון ששמעתי בילדות, למרות שלהקשיב לשושנה דמארי בגיל שלי זה כנראה קצת מוזר".

לא מעט יוצאים בשאלה כמו יהושוע, מוצאים את עצמן בסיטואציות כאלה. "משרד הרווחה מלווה את היוצאים בשאלה על ידי עמותת הלל, הן במענים חוץ ביתיים והן במענים אמבולטוריים", אומר דורון כהן, מנהל השירות למסגרות חוץ ביתיות במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "הליווי וההכוונה נמשכים לאורך כל תקופת השהות במערכי הדיור ובדירות המעבר הייעודיות ומתבצעים בכל תחומי החיים, זאת לטובת סיוע ליוצאים ויוצאות בשאלה המתחילים את חייהם החדשים ומשתלבים במסגרות שונות בחברה".