כבר 17 שנים שטל ון דר הורסט גמליאל חיה בקיבוץ עלומים. היא עברה לקיבוץ כשהייתה בת 22 יחד עם בן זוגה, ומאז הם חיו בנחת את חייהם וגידלו ארבעה ילדים לתפארת. עד ה-7 באוקטובר.
"זה היה חג, הייתי עם הילדים והמשפחה, וההורים שלי היו אצלי", היא מספרת. "בשש וחצי התחלנו לשמוע ירי מאוד כבד, ולי באופן אישי היה ברור שזה משהו אחר כבר בדקות הראשונות. זה היה מאוד אינטנסיבי ובלתי פוסק, ושמענו שהכיפת ברזל בכלל לא תופסת את כל הרקטות. הכנסנו את כולם לממ"ד, והייתה לי תחושה מאוד חזקה שמשהו קיצוני קורה, שיש פה פעולת הטעיה כדי להסתיר משהו אחר. ברבע לשבע הבת שלי לא הרגישה טוב, אז יצאתי עם בעלי להביא דלי ושקיות לפני שהמחבלים יגיעו. הוא הביא מים, ואני רצתי למטבח ולקחתי את כל הסכינים הגדולות שלי. בעלי לא הבין מה אני עושה, אבל אמרתי לו שהכל טוב והסתרתי אותן. הייתה לי תחושה שמשהו אחר קורה".
סביב השעה שבע בבוקר נכנסו עשרות מחבלים לעלומים. הפריצה הראשונה הייתה באזור הרשת, פריצה שנשמעה היטב בקיבוץ כולו - וגם בביתה של טל ומשפחתה. "כששמענו ירי של נשק חי הבנו שזה חדירה של מחבלים", היא אומרת. "הירי כל הזמן הלך והתחזק, והמשיך להתקרב אלינו. ניסינו לשמור על שקט, אבל זה לא פשוט. הילדים התעוררו, צפוף, הם רעבים וצריכים לשירותים ואין מה לאכול ומה לשתות. היה שלב שהילדים ביקשו שנשחק והתחלנו לשחק בשקט. הסיטואציה הייתה הזויה, אני יושבת ומשחקת איתם ולא מפסיקה לרעוד. הייתי צריכה להסביר שאני מפחדת ודואגת בלי להדאיג אותם.
"אלה היו שני עולמות מקבילים: מצד אחד אנחנו מנסים לשמור אותם מוגנים, כשברור שהם גם הם מאוד מפחדים, ומצד שני אני בראש עוברת על כל התרחישים. כל הזמן תכננתי מה הדבר הבא שאעשה. כשהעובדת שלי מניר עוז כתבה לי ששורפים בתים, תכננתי בדיוק מה אני אעשה כשישרפו את הבית שלנו. לא הפסקתי לדמיין מה יקרה כשהמחבלים יגיעו, והמשכתי לתרגל קור רוח. הכנתי את עצמי לפרטי פרטים כדי שאהיה מוכנה לפעולה אם משהו יקרה".
"רצתי למטבח ולקחתי את כל הסכינים הגדולות שלי. בעלי לא הבין מה אני עושה, אבל אמרתי לו שהכל טוב והסתרתי אותן. הייתה לי תחושה שמשהו אחר קורה"
טל, בן זוגה, גל, ארבעת ילדיהם והוריהם של טל העבירו למעלה מ-24 שעות נצורים בממ"ד. בבוקר למחרת הם קיבלו את האישור להתפנות באופן עצמאי מהקיבוץ, עם כלי הרכב שעמדו לרשותם, ואז התחיל מסע חדש: מסע השיקום המשפחתי והאישי שלהם.
"נכנסו לאוטו ונמלטנו, לא ידענו מה לשים בוויז. נסענו צפונה, רצינו להירגע רגע, לנשום, להתפרק, ואמרנו לעצמנו שאז נחליט", היא מספרת. כשיצאנו מאזור הסכנה בעלי אמר ׳זהו, אנחנו בטוחים׳, ואז כל הבכי יצא. הלב שלי כאב פיזית. הוא היה כל כך מכווץ, שהייתי חייבת איזה פורקן. ידענו שיש אנשים שעדיין לא יודעים מה איתם, נעדרים מהקיבוץ, וגם קיבלנו עדכונים על פצועים שנמצאים בבתי החולים. הגענו לבנימינה לגיסי וגיסתי. גל נסע להביא עוד אנשים מהקיבוץ, וכשהוא חזר נסענו לנתניה. חיכו לנו מלא משפחות, אנשים עם דגלי ישראל, שלטים וממתקים לילדים, וגם אז יצא בכי. פתאום לראות שאת לא לבד, זה היה מאוד מרגש".
להתמודד עם איתני הטבע
במהלך המסע פגשו בני המשפחה את עמותת "זיו נעורים", שמספקת בימים אלו תמיכה למאות המפונים הפזורים בכל רחבי הארץ בתמיכה, בין היתר, של קרן עזריאלי. זיו נעורים הוקמה לפני 24 שנים על ידי יוצאי שייטת 13 במטרה להשתמש בפלטפורמה הימית כדי מניעת נשירה ממערכת החינוך. "התחלנו עם שתי קבוצות, והיום יש כבר 11 מרכזים בכל רחבי הארץ, מגינוסר ועד אילת", מספר איל רולניצקי, מנכ"ל העמותה. "בכל שנה עוברים אצלנו 2,500 בני נוער, כשתוכנית הליבה היא מניעת נשירה ממערכת החינוך והיא נעה בין שנה ל-4 שנים. יש לנו למעלה מ-20 אלף בוגרים, ו-5-6 בוגרים שהתחילו מלהסתובב ברחובות, והיום הם מתמודדים על תפקידי ניהול בעמותה. זו התחושה הכי מרגשת בעולם כשמתקשר אליי בחור ואומר לי ׳איל, אני בשל להיות מנהל׳".
בימי שגרה עמותת זיו נערים שמה לה למטרה להציל בני נוער מנשירה ממערכת החינוך. התוכנית מבוססת על מחקרים אקדמיים, ושמה לה למטרה חמישה עקרונות מרכזיים: התמדה, התמודדות אישית, אחריות, חווית הצלחה וכושר גופני.
"רוב הפעילויות זו התמודדות אישית, אחריות, חווית הצלחה, וקבלת עזרה, אבל הייחודיות של פעילות העמותה לא מסתכמת בים", מבהיר איל. "אנחנו נפגשים פעם בשבוע בים, ולפחות עוד פעם נוספת במסגרות עם אותה הקבוצה. אחרי שהם התגברו על הקושי של הים, גם בחודשים ינואר ודצמבר, הילדים מקבלים עזרה לימודית. זה גם יוצר גאווה שגורמת להם לרצות להתמיד, וגם הים הוא כלי משמעותי: כשילד ילד שעושה ׳אבו עלי׳ והוא גיבור גדול בחצר בית הספר מתמודד עם איתני הטבע, הוא פתאום מבין שיש כוח יותר גדול ממנו. הוא צריך להתמודד עם פחד, עם קבלת עזרה, לחוות חווית הצלחה, וכל זה קורה בים".
"יש לנו עוד מנהל שהיה בבארי שהיה במסיבת רווקים בחוף אשדוד, ואשתו עם הבת בת תשעה חודשים הייתה בבארי. אחרי 14 שעות הוא הציל אותה, ומאז הוא איתנו"
ואז הגיע בוקר ה-7 באוקטובר. חברי העמותה, המדריכים ואנשי הסגל, כולם הבינו שהם "מצטרפים לאירוע", וכבר בימים הראשונים ללחימה נתנו מענה מידי למפונים. "ב-8 באוקטובר אמור היה להיפתח מרכז ימי באילת כחלק מפיילוט קטן עם העירייה. כבר באותם ימים אילת התמלאה במפונים, והיא הייתה עיר מקלט תרתי משמע, אז מיד התחלנו להוריד ציוד ולעבוד עם המפונים", מספר איל. "תחילת הפעילות עם המפונים של עלומים, שדרות ומקומות נוספים בדרום ובצפון, הייתה קודם כל הפוגתית: לאפשר מרחב של נשימה. הימים של אוקטובר-נובמבר היו נעימים ומזמינים, וזה היה ממש מקום לנשום. אחד המנהלים שלנו הוא תושב זיקים שפונה לשדות ים ופתחנו לו שם מרכז. יש לנו עוד מנהל שהיה בבארי שהיה במסיבת רווקים בחוף אשדוד, ואשתו עם הבת בת תשעה חודשים הייתה בבארי. אחרי 14 שעות הוא הציל אותה, ומאז הוא איתנו".
בדצמבר הקבוצות הפכו להיות קבוצות יותר תהליכיות, ואז התחילה העמותה לייצר קבוצות ייעודיות: יש קבוצה של נשים, קבוצה של משפחות וקבוצה של חיילים. "אחרי חצי שנה הדברים מתחילים להיפתח. בחודשיים האחרונים הבנו את המשמעות של פירוק מערכת החינוך בקרית שמונה, ואז חברנו לכמה ארגונים, כולל עזריאלי, וממש התחלנו לעבוד עם בתי ספר מסודרים עם אותה שכבת שווים, והתחילו לעשות עכשיו את הפעילויות. אלו ילדים ממש אבודים, שלא היו בסיכוון לפני, אבל זה בדיוק המקום שלנו כרגע - שיהיה להם מקום אחד להיפגש".
קמתי לגלוש בשש בבוקר
כוחו של הים בא לידי ביטוי גם בתהליכי הריפוי מהטראומה הנוראית של ה-7 באוקטובר, וזה עולה גם מדבריו של איל, וגם מדבריה של טל. "בימים הראשונים בנתניה היה מלא אנשים, אמנים, יוצרים, מתנדבים, שבאו והרעיפו מליבם ומטובם. זה היה מאוד אינטנסיבי ומרגש ומחבק, אבל היינו מאוד בהלם", נזכרת טל. "כשהתחילו להירגע הדברים ניסינו ליצור שגרה, עוגנים. אני לא הכרתי את נתניה מעבר ללבוא לבקר או להגיע סתם על הדרך, וגיליתי אנשים מדהימים ומאוד חובקנו. פתאום הייתה קרקע, שהייתה מאוד חסרה אחרי שהיא נשמטה לנו, וכשגיליתי את זיו נעורים זה הפך לעוגן מאוד משמעותי לי ולילדים שלי".
הפעילות של זיו נעורים בנתניה התחילה כמענה ראשוני לשכבת הגיל הצעירה. "גרנו מול הים, וקמנו בבוקר וישר ראינו את הים. לי זה היה מאוד מרפא. בשבוע הראשון הבת שלי אמרה לי שהיא מתגעגעת הביתה, אבל איזה מזל שיש לנו ים, כי זה מרגיע אותה", מספרת טל. "אני תמיד אהבתי את הים, אבל לא היה לי רקע בגלישה או בספורט כשהתחילו הפעילויות של זיו נעורים הגעתי בשביל הילדים, והם מיד התאהבו, אבל לאיט לאט נוצר גם לי מקום כמבוגרת. אני אדם מאוד ורבלי, ובימים הראשונים אחרי המלחמה נכנסתי לאלם ולהלם, נאבדו לי המילים. התכנסתי בתוך עצמי, ניסיתי לברוח מזה ולא לגעת בזה, והים שינה משהו".
"אני אדם מאוד ורבלי, ובימים הראשונים אחרי המלחמה נכנסתי לאלם ולהלם, נאבדו לי המילים. התכנסתי בתוך עצמי, ניסיתי לברוח מזה ולא לגעת בזה, והים שינה משהו"
טל נכנסה לתהליך מול הים ומול עצמה, והיום היא מעידה שהוא לא יורד בערכו מטיפול של ממש. "ההגעה לים בהתחלה הייתה מאוד טכנית. בים יש המון התמודדויות. הגענו באביב, אבל מהר מאוד נכנסנו לחורף, לסערות גדולות, ימים גשומים וים גבוה, אבל מפעם לפעם הרגשתי שאני מצליחה לעמוד מול הדבר הענק הזה. כאדם שלא עוסק בספורט היה יכול להיות לי מאוד קל להרים ידיים ולוותר, אבל משהו בים ובאווירה של החבר׳ה, האנרגיה, הפרגון והעידוד, כל הזמן להרים ולהראות את הטוב, להגיד לעצמנו דברים טובים בלי לשפוט ולבקר את עצמנו, זה היה מאוד מחזק. אף אחד לא שאל אותנו מה היה. זו הייתה קבלה מוחלטת, והכל היה בכזו אצילות, עדינות ואוירה טובה ומרימה. היה לי הכי קל להרים ידיים ולא להתמודד, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מקבלת כל כך הרבה כוח.
"עברתי תהליך מטורף, שאם אני מקבילה אותו למה שאני עברתי ועוברת מול עצמי, זה מדהים. קשה לי אפילו להסביר את זה במילים. זה נתן לי כוח לא לברוח מעצמי ומהדברים, אבל כן להתמודד ולהסתכל לדברים בעיניים, וגם לתת הזדמנות להירפא, להירגע, להתחזק בדברים אחרים ולקבל ביטחון דרך הים, ואני עדיין בזה. היום הלכתי לגלוש בשש בבוקר, והם ראו שיש כזה ביקוש של אנשים שהש"ש שיצאו לחופשה חזרו לנתניה כדי לפתוח לנו קבוצה. זה באמת מדהים".
"מה שהעיניים רואות בים מכניס עוצמה"
גם עבור לבונה ברגשטיין עמותת זיו נעורים הייתה עוגן של ממש. לבונה, שחיה בעלומים יחד עם בעלה ובתם בת השנה וחצי, הסתתרה בממ"ד במשך 26 שעות, וכשיצאה ממנו קיבלה את הבשורה המרה. "שחף אחי לא ענה לנו משעות הבוקר. חשבנו שסתם נפלה התקשורת, ובזה נאחזתי", היא אומרת. "לא ידענו מה עלה בגורלו של שחף, ניסינו לבדוק עם אנשי צבא אך לא היה קצה חוט. ביום שישי באותו שבוע הגיעו לבשר לנו. שחף נהרג בדירתו בממ"ד בכפר עזה".
לבונה ומשפחתה פונו אף הם לנתניה, והימים הראשונים היו מורכבים עבורה, בלשון המעטה. "בהתחלה כשהגענו למלון לא עניין אותי שום דבר, לא ים ולא כלום. תקופה נוראית והזויה", היא אומרת. "אחת החברות הציעה שנלך רק בנות ביום שישי לגלישה במסגרת פעילות זיו נעורים. שבוע אחרי זה גלשנו ואמרתי שאני פחות בקטע כי אני מפחדת ליפול, והיום אני יכולה לומר שהפעילות בזיו נעורים היא מתנה. זה ריפוי, רוגע, וצחוק אמיתי שמסיח את הדעת מהמחשבות הקשות. הגלישה מאפשרת לך גם להיות בשלך, לבד וגם את החלק הקולקטיבי והצחוקים והקשקשת. כשאתה בים, מה שהעיניים רואות כשאתה בתוך היום זה מכניס כל כך הרבה עוצמה. יש לי זמן לחשוב על שחף כשרואים ציפורי שחף עפות מעלינו. שחף אהב מאוד את הים, ופקד את חוף זיקים מתחילתו של הקיץ ועד כמה שאפשר".
עמותת זיו נעורים הוקמה בשנת 2000 לזכרו של זיו לוי ז"ל, לוחם קומנדו הימי שנפל בעת מילוי תפקידו בפברואר 1990 בהיותו בן 20 בלבד. העמותה הוקמה על ידי חבריו לצוות וליחידה שהחליטו להנציח אותו באמצעות פעילות חברתית, פעילות שהיום הפכה לאחד מאמצעי החוסן המשמעותיים עבור המפונות והמפונים בכל רחבי הארץ. מיד עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל קרן עזריאלי העניקה סיוע חירום בגובה של כ-40 מיליון שקל לעמותות ולארגונים שונים בישראל המעניקים סיוע למפונים, לחיילים, ולכלל אזרחי ישראל. חלק מתמיכות אלו הופנו לעמותות הפעילות בתחום הספורט ככלי לקידום חברתי, עם דגש על תכניות עבור מפונים כפי שעמותת זיו נעורים מקיימת.
"ה-7 באוקטובר היה חתיכת לימון חמוץ, בלשון המעטה, אבל אנחנו כמשפחה קיבלנו החלטה שנוסיף כמה שיותר סוכר ללימונדה", אומרת טל. "אנחנו רוצים להפוך את התקופה הזו, שהיא גם ככה קשה, בלי יציבות ובלי בית, לקצת יותר טובה. אנחנו מקווים שבסוף הילדים יזכרו יותר דברים טובים, וזיו נעורים זה משהו שהכניס לחיים שלנו עוד רובד חדש דרך הגלישה, אבל גם דרך תהליך של המון תחושת מסוגלות. זה הטיפול הכי טוב שעברתי בחיים".