הרבה לפני שקיבל צו ראשון, יונתן סביצקי ידע שהוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת. בגיל 15 הוא כבר התחיל להתכונן, ונרשם לחוג כושר קרבי. "הוא רצה לבנות את הגוף לקראת הגיוס", מספרת אמו של יונתן, בלה סביצקי, "ובגלל שהמסעות בחוג היו מאתגרים, הוא מצא לעצמו נוסחה ייחודית למוטיבציה – הוא היה מנגן לעצמו בראש שירים של להקת המטאל האהובה עליו במטרה להעלות את המורל. זה היה דוחף אותו קדימה".
כשהגיעה העת, יונתן התגייס לאגוז, יחידת קומנדו מובחרת, ועבר את תהליך ההכשרה המפרך. גם שם, במסעות האינסופיים, כשאין אפשרות להשתמש בנגן מוזיקה או בטלפון, הוא ניגן לעצמו בראש את השירים שאהב, שירים של להקת המטאל השוודית Sabaton.
"כששאלתי אותו בתקופת הטירונות והמסלול איך הוא מתמודד עם הקושי הפיזי והמנטלי, הוא סיפר לי על השירים שהוא מנגן בראש", נזכרת סביצקי. "הוא הכיר לי את סבטון, וסיפר לי שכל השירים שלהם עוסקים במלחמות, ובעצם כל שיר מוקדש לקרב היסטורי אחר".
יש שיר מסוים שהוא אהב?
"אחד השירים האהובים עליו היה the attack of dead men, שמספר על קרב בין גרמנים לרוסים במלחמת העולם הראשונה. הגרמנים פיזרו במוצב גז שגרם לרוסים לכוויות מאוד קשות. החיילים שהורעלו הצליחו לקום להגן על המוצב והדפו את הגרמנים, כשהם נראים כמעט כמו זומבים בגלל הגז. הם ניצחו בין היתר בזכות המראה המפחיד שלהם. זה שיר כל כך עוצמתי, שמיד התחלתי לשמוע אותו כמה פעמים בלופ. הכל שם מושלם, המילים, ההקשר ההיסטורי. יש שם כל כך הרבה ממה שאנחנו מחפשים באמנות. אמרתי לו שזו להקה אדירה והשיטה שלו פשוט גאונית ומיד מצאתי אותם והתחלתי להקשיב להם".
יונתן ובלה התחילו להאזין ביחד לסבטון, הוא היה שולח לה שירים חדשים, והם היו מדברים עליהם. "הוא הכיר לי שיר נוסף, שבו מסופר על חייל שבמהלך הלחימה רואה את החברים שלו נפצעים ומתים, ואדמה שיקרה לו נכבשת על ידי האויב, ובסוף מלאכים קוראים לו בשם, מה שאומר שהוא בעצם נהרג. יונתן שיחזר את העלילה של השיר הזה בעצמו".
כשסביצקי חגגה יומולדת, המתנה של יונתן הייתה חולצה של הלהקה. "סיכמנו שכשהוא ישתחרר ניסע יחד לאחד הקונצרטים שלהם איפשהו באירופה. זו הייתה התוכנית".
אבל התוכנית היפה הזו נגדעה בשבעה באוקטובר. ליונתן נותרו אז ארבעה חודשים בלבד עד השחרור. סביצקי כבר הורידה אפליקציית פז"ם וספרה את הימים עד לשחרור. "הייתי מסתכלת באפליקציה כל יום. נשארו לו 182 יום, כולל חופשת שחרור. הייתי עייפה כבר מהדאגה הזו", היא אומרת בעצב. "אחות של יונתן, לינה, הייתה בקרבי, מפקדת על מחלקת צלפים בקרקל. כשהיא השתחררה, יונתן התגייס. בשבעה באוקטובר הייתי כבר שש שנים בתוך הלחץ הזה".
"סיכמנו שכשהוא ישתחרר ניסע יחד לאחד הקונצרטים של Sabaton איפשהו באירופה. זו הייתה התוכנית"
בלה סביצקי
"יונתן היה אמור להיות בבית בסוף השבוע של שמחת תורה. בשישי, הוא הוקפץ עם היחידה לפעילות ביו"ש. הם היו כוח זמין, ובשבת בבוקר המפקד העיר אותם ואמר 'קומו למלחמה'. הם לא היו עם הנשקים המתקדמים שלהם, אלא עם נשק אישי בלבד, והתקבלה החלטה שהם לא ייסעו קודם לבסיס האם שלהם ליד עכו כדי להצטייד, אלא יירדו ישר לדרום. אם הם היו נוסעים קודם לעכו, לא היה כבר את מי להציל".
הצוות של יונתן נשלח לקיבוץ כיסופים, שם נמצא גם מוצב כיסופים. הם היו למעלה מעשרה לוחמים ומפקד. ביחד, נכנסו לקיבוץ ב-11 בבוקר, וניהלו קרב של שמונה שעות. "זה היה מאוד מסובך. היה צריך להציל את התצפיתניות שהסתתרו ולא היה ברור איפה הן", משחזרת סביצקי. בסופו של דבר, ארבעה חיילי אגוז, פרט ליונתן, נפלו בקרב הזה (רס"ל אביאל מלקמו, רס"ל אלעד ששון, רס"ל עמית פלד ורס"ל ויטלי סקיפקביץ), ובסופו, כל מי ששהה בחמ"ל שוחרר ללא שריטה – 32 תצפיתניות ו-14 חיילי גולני ועוד שלוש נשים שבאו לבקר את הבעלים שלהן וגם תינוק אחד. 50 בני אדם הועברו מהחמ"ל לאוטובוס וניצלו".
לקחו יומיים עד שנשמע בבית משפחת סביצקי במודיעין צלצול בדלת. יומיים עד להגעת הבשורה המרה. קבוצת ההורים של היחידה דממה אף היא ביומיים האלה. אף אחד לא ידע להגיד מה קורה. "היה בלגן במחנה שורה, היה צריך לזהות אותו מחדש. בתשעה באוקטובר ב-20:30 בערב צלצלו בדלת".
איך שורדים ככה יומיים בחוסר ידיעה?
"אני לא בדיוק זוכרת הרבה מאוד ממה שקרה ביומיים האלה, המוח שלי מחק הכל, אני לא זוכרת איך העברתי את הזמן. כשנשמע הצלצול ידעתי מי עומד שם מבלי לפתוח את הדלת. לא יכולתי לצאת מהחדר. הבנתי שזה רוביקון שצריך לחצות עכשיו, ואין דרך חזרה".
מטאל בפול ווליום על הקבר
נושא ההנצחה של יונתן עלה די מהר. "זה עבר לי בראש, ואז לינה הבת שלי ממש מיד חשבה על זה בעצמה", מספרת סביצקי. לא במקרה שתיהן חשבו על אותו דבר – על המוזיקה שיונתן כל כך אהב ושהייתה חלק בלתי נפרד מחייו, זו שהתנגנה בראשו ברגעים הקשים ודחפה אותו קדימה.
"לינה מאוד רצתה שסבטון תדע שמעריץ מאוד גדול שלהם נפל בקרב, ולא סתם קרב, אלא קרב גבורה היסטורי לא פחות חשוב מקרבות שהם שרים עליהם", אומרת סביצקי. לינה, שהיא המטאליסטית המקורית במשפחה, החליטה לפנות לאנשי מגזין המטאל הישראלי מטאליסט ולבקש את עזרתם. היא יצרה קשר עם ירון הורינג, עורך המשנה של המגזין, שיתפה איתו את הסיפור של יונתן וביקשה שינסה הוא לפנות לסבטון.
"עשרה ימים אחרי ה-7/10 קיבלנו את הפנייה מאחות של יונתן בעמוד הפייסבוק", מספר הורינג. "היא סיפרה לי בקצרה על אחיה, שהיה מטאליסט מושבע, וכמה הוא אהב את סבטון ואת שירי המלחמות שלהם. אני מניח שזה קל ונחמד לשיר על מלחמות כשאתה שוודי. הם עוסקים במלחמות היסטוריות, החל מתקופת הוויקינגים דרך ימי הביניים, ואפילו כתבו שיר על מלחמת ששת הימים ולכן חשבנו שאולי ירצו לכתוב שיר על סיפור הנפילה של יונתן".
הורינג העביר את הפנייה לעורך הראשי, אלון מיאסניקוב, שיצר קשר עם הלהקה. השוודים ענו די מהר, התנצלו ואמרו שהם לא מתעסקים באירועים עכשוויים, אלא רק בסיפורים היסטוריים. "הם שלחו תנחומים, ואמרו שיום אחד, כשזה יהיה היסטורי, אולי הם יכתבו על זה", אומר הורינג. כשהוא חזר ללינה עם התשובה של סבטון, היה לו ברור שלא ככה יסתיים הסיפור הזה. "יש לנו קשר עם כל להקות המטאל הישראליות, אני מרים קריאה וכולם עונים", הוא מסביר, "חשבנו שאולי נמצא להקה ישראלית שתרצה לעשות משהו כזה. הסגנון של סבטון פחות פופולרי במטאל בארץ, סגנון מאוד אירופאי, אירוויזיוני, מלודי, פומפוזי כזה, נגיש גם לכאלה שלא מאוהבי המטאל".
בשביל לא להעמיד את הלהקות במקום לא נוח, החליטו אנשי מגזין מטאליסט לא לשלוח פניות אישיות, אלא להוציא קול קורא. התגובות הפתיעו גם את הורינג. "זה לא פשוט לכתוב שיר, להקליט, לעבד, להפיק. הייתה התנפלות, היה המון רצון טוב", הוא מספר.
זה מרגש עד דמעות, שכולם נרתמו ככה.
"כן, זה מצמרר גם אותי. המשפחה צילמה לנו סרטון בעלייה לקבר של יונתן. בית עלמין צבאי, ניגנו שם בפול ווליום שיר של סבטון. ואמא שלו ואחותו שתיהן זרוקות על ערימות פרחים. אתה מבין פתאום את האפשרות לעשות טוב בתוך הדבר האיום הזה".
מגזין מטאליסט לקח על עצמו להפיק את הפרויקט, ובסופו של דבר, בערך שנה אחרי השבעה באוקטובר, נולדו חמישה שירים לזכרו של יונתן, אלבום קצר של חמישה הרכבים שונים (Shiran, D'arc Mother, Yadin Moyal, in Labyrinth, StormbounD, Yagon), כל שיר בסגנון אחר. "יש לנו להקה של איש אחד, אמנית ישראלית לשעבר שנמצאת בגרמניה, רק היא ופסנתר, ושלוש להקות", אומר הורינג. "הפרויקט כולו נעשה בהתנדבות, ונרתמו לו אנשים בעלי שם עולמי. המטרה היא להפיץ את הסיפור ואת האלבום. יש גם דוקו שנמצא בעריכה על הסיפור הזה. מעבר לעובדה שזה אלבום זיכרון, המטרה הייתה שייצא פה אלבום של מוזיקה טובה שאנשים ישמעו, לא סתם אנדרטה".
"אנחנו עדיין בטראומה, לא היה קל לשיר"
להקת המטאל הישראלית StormbounD, היא אחת מאלה שהגיבו לפנייה של המגזין. לפני כחצי שנה הקליטו את השיר שלהם, Guardians of light, שזוכה כבר להצלחה מעבר לים. "השבעה באוקטובר טילטל את כולנו, וזה גם השפיע על האמנות שלנו ועל המוזיקה שלנו", אומרת יעל הורוביץ, סולנית הלהקה.
איך זה לעבוד על שיר כזה? מתייחסים לזה אחרת?
יעל: "זה היה קשה, לי אישית היה קשה גם להקליט את זה, לשיר את המילים האלה. כולנו עדיין אפילו לא בפוסט טראומה אנחנו בטראומה, אנחנו עדיין חווים את זה. זה עדיין נוגע בנו וזה עדיין טרי אצל כולנו, וזה היה לא קל".
"לא רצינו לכתוב משהו מאוד עצוב, זה לא היה רוח הפרויקט", מסביר עופר פרידמן, שאחראי על המילים. "רצינו להתייחס גם לגבורה שלו, ואיזה ניסיון להשמיע גם את הקול שלו, כאילו הוא אומר 'אני אשלם את המחיר. אני הייתי במשמרת ואני משלם את המחיר'. אבל בישראל אנחנו לא באמת בוחרים, אנחנו פשוט עושים מה שצריך. וזו הטרגדיה הכי גדולה שלנו, לא בחרנו לחיות כאן, זה הבית שלנו ואלה החיים שלנו".
"יש איזושהי התייחסות אחרת כשזה חיילים שנהרגים, כאילו אם אלה אזרחים זה יותר טרגי. אבל במציאות, הילד הזה הוא ילד, שהיו לו חיים יפים מאוד לפניו, והוא לא פה כדי להיות גיבור"
עופר פרידמן
הרעיון המוזיקלי נולד כשהיו בחזרה. "לאולג הקלידן שלנו עלה הרעיון של הפתיחה עם המקהלה והחצוצרות", אומר פרידמן, "זה כן משהו שהוא בשכונה שלנו, אבל הנושא של גבורה זה לא משהו שאנחנו בדרך כלל כותבים עליו". "זה גם הסגנון שיונתן אהב, רצינו לעשות משהו בסגנון שלו", ממשיכה הורוביץ. אחרי שהחלו לגלגל את הרעיון של הפתיחה הגרנדיוזית, הם הבינו שזה שיר שיכול להתאים לפרויקט. "תוך 10 דקות היה לנו את הפזמון", אומר פרידמן, וכמה חודשים לאחר מכן היה שיר".
כבר יש תגובות מהמעריצים שלכם בעולם?
פרידמן: "לפי ספוטיפיי, הפולואינג הבינלאומי שמקשיב לנו בדרך כלל מאוד אוהבים את השיר. יש המון האזנות ואנחנו מקבלים פידבקים חיובים. אם יקום איזה פלצן מפינה נידחת בסקנדינביה ויכתוב לנו איזה קומנט שמלמד אותנו על המציאות שלנו כאן, אז הוא יכול, איך אני בעדינות, לקפוץ לי. מה יש לי להתייחס לזה בכלל?".
הם מאוד מתרגשים, גאים שניתנה להם הזכות להנציח את יונתן. "לפני כמה שבועות בלה שלחה סרטון מהקבר של יונתן, שהם משמיעים את השיר", אומרת הורוביץ, "אני בכיתי כמו תינוקת כשראיתי את זה. הלוואי ולא היינו צריכים לכתוב את השיר הזה, אבל אם יונתן איכשהו שומע אני מקווה שהוא שאוהב אותו".
"יש איזושהי התייחסות אחרת כשזה חיילים שנהרגים, כאילו אם אלה אזרחים זה יותר טרגי. אבל במציאות, הילד הזה הוא ילד, שהיו לו חיים יפים מאוד לפניו, עם משפחה מקסימה שבשבילם הוא הילד שלהם, והוא לא פה כדי להיות גיבור", אומר פרידמן. "הכאב שלהם הוא אותו כאב וזה קול שצריך להשמיע אותו".
"הוא היה אומר לגמרי הגזמתם. הוא היה אומר אמא את גנובה, לינה את גנובה. הוא היה כל כך צנוע. אני שומעת את הקול שלו בראש"
בלה סביצקי
סביצקי אסירת תודה. "מתישהו מצאנו את עצמנו במופע של סטורמבאונד, והרמה שלהם כל כך גבוהה, אני חייבת להגיד שהם לא פחות טובים מסבטון", היא אומרת. "הם מדברים בשיר על הסיטואציה שתיארו התצפיתניות של כיסופים, שידעו כבר מה עומד לבוא. הן ראו את הפריצות לגדר ואיך צבא הרשע נשפך לשם דרך הגבול שלנו. החיילות כבר התקשרו להורים להיפרד, וחזו בקרב הקשה שבו נהרגו 30 חיילי גולני, עד שאגוז הגיעו לחמ"ל, וזה היה נראה כאילו צבא אלוהים נכנס לשם. זה על יונתן, אבל בעצם על כל חייל שבשבעה באוקטובר קם להגנת החפים מפשע מבלי לחשוב פעמיים".
מה יונתן היה אומר אם הוא היה שומע על הפרויקט הזה?
"הוא היה אומר לגמרי הגזמתם. הוא היה אומר אמא את גנובה, לינה את גנובה. הוא היה כל כך צנוע. אני שומעת את הקול שלו בראש. כשהייתי באולפן ההקלטות ממש הייתה לי תחושה שהוא לידי. ברור לי שהמוח שלי משכנע אותי בזה, אבל ככה הרגשתי. זה לא רק סיפור שלו, זה סיפור של הרבה מאוד ילדים. אני אומרת ילדים, כי זה שנותנים להם כותרת של חייל אולי מצדיק את זה שהם מתו, אבל זה לא פייר. זה לא הייעוד שהם רצו לעצמם, ובארץ שלנו לא הייתה להם ברירה. יונתן תכנן להשתחרר, לצאת לטייל, להתחתן עם בת הזוג שלו, לקנות בית בכפר לאמץ כלב, ללמוד תכנות. הוא היה מתכנת מוכשר. אבל הוא גם חלם על שירות צבאי משמעותי. הוא היה לוחם וג'נטלמן. אדם מדהים, חבר טוב, אח מסור ודואג, בן זוג, ונכד שתמיד בא לבקר ועוזר לסבים שלו. כל מי שהכיר אותו אמר את זה. הוא היה מלאך. רק נהניתי ממנו 21 שנה, מכל יום שהוא היה איתי".