כשהודיעו שנגמרה המלחמה התרגשתי כמו שאני מתרגש כשהילדים שלי מבטיחים שיותר הם לא יישבו עליי ויפליצו. הם מכורים ללהפליץ עליי, והמדינה הזו מכורה למלחמות. היו לנו מצרים וירדן, סוריה ועיראק – זוכרים עיראק? – ועזה ושוב עזה, ועכשיו איראן. כל מי שמורידים חוזר אחרי כמה שנים. בטח עובדים עכשיו על הקאמבק של לוב.
עם ההודעה על הפסקת האש אמרו גם שאפשר לחזור לשגרה מלאה. "היי, זוכרים שהבוקר ישבתם שעתיים וחצי במקלט וארבעה אנשים נהרגו? אז בום, מחר אתם יכולים ללכת ללונה פארק עם הילדים!". וזה משוגע, משוגע פעמיים, גם כי לך תחזור וגם כי בואו – מה שגרה? אני מורה בחטיבת ביניים, רואה כל יום ילדים שב-2020 היו בכיתה ב'. כמה הם הצליחו ללמוד בין פרוץ המגפה לפרוץ המלחמה? איך העולם הזה נראה להם? מצב חירום, זה כל מה שהם מכירים. האיום הנגיפי, האיום האיראני. חמש שנים של מלחמה, שנתיים מהסוג עם האזעקות, ובאמצע דיבורים על מלחמת אזרחים.
כל בוקר, בכל מלחמה, אחרי אולי שלוש שעות שינה, רואים בחדשות איזו מומחית או אלוף בצה"ל שמסבירים כמה חשוב ליצור שגרה לילדים. אלוהים אדירים, כמה אטומים הם. הילדים בשגרה שאינה שגרה מאז אותו וירוס ארור. עשינו להם שיעורים בזום, שיחקנו טאקי, המצאנו שירים כדי להפוך את המקלט למשחק. זה אפילו עובד, האמת. אבל מה קורה להם בתוך המסגרת המומצאת הזאת?
אני רוצה שהבן שלי יתעסק בבית ספר, בבנות, בכדורגל. לא שיספר בדיחות גזעניות וישאל אם כל הערבים רעים ואם פצצת אטום יכולה לחדור למקלט. ומה עונים לו על זה, לא? כן?
שלושה ימים מתחילת האירוע ביקשו מאיתנו, המורים, שנתקשר לתלמידים ונבדוק איך הם. דיברתי עם שבעה, ורק אחד מהם אמר לי שהוא פוחד. לא לעצמו, אלא למשפחה שלו. כל השאר אמרו ששטויות, כולה טילים, וסיפרו לי על הדמויות החדשות שהם משחקים ב"פורטנייט". כשאני הייתי בן 14 הייתה מלחמת המפרץ, ובני דורי אוהבים להשתמש בה כסיפור לילדים על משהו שאמור להיות דומה למצבם היום, אבל הם לא מבינים כמה אז לא היה מפחיד לעומת עכשיו. גיחי גיחי, שמנו סמרטוט עם סודה לשתייה מתחת לדלת כי חשבנו שיבוא טיל כימי שיכול לגרום לעור הפנים שלנו להישרף. צחוקים. אני זוכר את עצמי שומע אזעקה אצל חבר שגר שלוש דקות ממני, ורץ בגשם הביתה כי היה לי חשוב להיות במרחב המוגן שהכרתי.
זה טוב שפחדתי, ילד אמור לפחד מטילים. זה דבר שצריך להסביר כדי לתת לילדים תחושת ביטחון ולעשות הכל כדי שזה לא יהיה אירוע רגיל בחייהם. ובכל זאת, לפעמים אני מסביר להורים שצריך לתווך את המצב לילדים, והם אומרים שאין מה לתווך. יש רעים, הם רוצים להשמיד אותנו, אנחנו בטוחים פה במקלט וביחד ננצח. סבבה, אז אחרי שביחד ננצח, ביחד נשלח את הילדים שלנו לטיפול כדי להתמודד עם הדיכאון שהם לא מבינים מה המקור שלו. כי גם זה דבר שקורה באזורי מלחמה: אצל ילדים שגדלו בשדרות, למשל, התפתחו חרדות עמוקות. רבים מהם דיווחו שהם לא פוחדים, אבל התסמינים הראו אחרת.
כולם מקבלים כנתון שבישראל קשה. בסביבה שלי יש אנשים שבאוטומט אומרים, "מי שקשה לו, שיעזוב". אני מקווה שאתם אמפתיים יותר כשמישהו מספר לכם שקשה לו בעבודה, בזוגיות, עם הילדים. קל לומר "תעזוב את העבודה, את האישה, תגרוס את הילדים". אבל לעזוב זה קשה. אני מחובר לכאן – לנופים, לשפה העברית שאני כל כך אוהב, לאנשים שאת רובם המוחלט אני גם אוהב. אפילו את אלה שאומרים למי שקשה להם שיעזבו, למרות שאני לא מבין את זה. למה אתם לוקחים את זה אישית כשמישהו פשוט מותש, מותש מלחיות כל יום בתחושה שמחר תיגמר הפסקת האש ותוחלף בעוד אש?
3:40 לפנות בוקר, האזעקה השלישית לאותו יום. אשתי קמה לפניי, מיד רצה לארוז את שני החתולים שלנו, העירה את הבן גדול וביקשה שאקח את הקטן, בן 5 וחצי. כבר ב-1 בלילה, באזעקה הקודמת, היה ברור שאי אפשר ממש להעיר אותו. כשניסינו הוא נעמד במיטה, עשה סיבוב כמו כלב שמנסה להתמקם במושב האחורי של האוטו, וחזר לשכב. אז עכשיו היא מבקשת שארים אותו ואקח אותו על הידיים למזרן שמחכה לנו במקלט, חמש קומות למטה. ברור לי שזה הדבר הנכון. יש מצב שלפני שעתיים וחצי אפילו הצעתי את זה, אבל עכשיו אני ממורמר.
שלושה ימים מתחילת האירוע דיברתי עם שבעה תלמידים, ורק אחד מהם אמר לי שהוא פוחד. גם ילדים רבים שגדלו בשדרות דיווחו שהם לא פוחדים, אבל התסמינים שלהם הראו אחרת
לא ברור למה, אבל השיניים שלי נחשקות. אני לא אומר כלום, אבל כל הגוף שלי צועק כוסאומו. כוסאומו המלחמה הזו, כוסאומו האיראנים, כוסאומו הממשלה. כוסאומו אשתי, למה את לא יכולה להרים ילד? וכוסאומו גם הילד. יאללה, אתה בן 5, יש לך רגליים. תנו לי לגרור את עצמי לבד בחמש הקומות האלה, ותעזבו אותי. זה מה שאני חושב, אבל לא אומר. אני אבא. אני חזק.
אני מרים את הילד על הידיים, הוא מניח את הראש הקטן שלו על הכתף שלי, וזה בשנייה מעיף את כל החרא וממלא אותי אוקסיטוצין מתוק שמחזיק אותי עד שמגיעים למעלית. הורמון האהבה, אשכרה.
המעלית נעצרת, והיא מלאה באנשים. שכנה עם כלב, זוג מבוגר ממש. אני חוזר לכעוס. למה הם? למה לא אני? האישה אומרת שתכף תבוא עוד מעלית, אבל אני, באטימות מטומטמת גברית אופיינית, אומר שאין צורך, הכל בסדר, נרד במדרגות.
אשתי נשארת למעלה, כי אין מצב שהיא תרד חמש קומות עם שני כלובי חתולים. גם הגדול נשאר איתה, ואני נכנס למדרגות בדיוק כשאני שומע את המעלית מגיעה ואותם נכנסים. מטומטם שאני.
הילד בידיים, כבר מתחיל להיות כבד. הוא לא תינוק, יש עליו כבר איזה 22 קילו. הפעם האחרונה שהרמתי משקולות בגודל כזה הייתה בחטיבה, כשרציתי להרשים את נטע עין-גיל. זה לא עזר, ועכשיו אני חלשלוש במסווה של אבא.
אני זוכר את השרירים של אבא שלי כשהוא היה מנסר חתיכות עץ לבד בחצר כדי לבנות לנו ארונות מטבח, ותוהה אם אכן היו לו כאלה שרירים רציניים או שפשוט הייתי ילד. הרי גם בן ה-5 שלי חושב שאני ממש חזק. הוא טועה. בקומה 4 אני כבר כמעט מפיל אותו.
יש הורים שאומרים, אין מה לתווך לילדים. אנחנו בטוחים במקלט וביחד ננצח. אז אחרי שביחד ננצח, ביחד נשלח את הילדים לטיפול כדי להתמודד עם הדיכאון שהם לא מבינים מה המקור שלו
אני לא היחיד במדרגות. איש קשיש מאוד שהחליט משום מה לרדת בהן עושה את זה ממש לאט, ואני לא יכול לעשות כלום כדי להאיץ את המצב. הרי אני לא אעקוף אותו בתואנה שאני סוחב משקל חריג. אז אני ממתין, והילד משנה תנוחה, ושום אוקסיטוצין כבר לא יוצא. אני מזיע, רוצה לבעוט בכולם, מת לישון, השיניים טוחנות אחת את השנייה.
קומה 3, קומה 2, הגענו. אני מניח את הילד על המזרן והוא ממשיך לישון. האישה מלטפת לי את הזרוע. היא נהדרת.
הילד שאני נשכב לידו מניח עליי יד ואני מכניס את הראש לתוך המזרן. לא רוצה שיראו את הדמעות.
אני מרוט. לא יכול לחשוב על מילה טובה יותר לתאר את עצמי בסיומה של המלחמה הזו, האחרונה מרבות. אנשים מדברים על "מאז 7 באוקטובר", וזה נכון, אבל גם זה בא אחרי שנים של חרא. וזאת לא רק הקורונה, לא רק הזמנים שיצאנו לכסח אחד את השני בהפגנות. זה גם שלושה מבצעים צבאיים בשנה. עאלק "עם כלביא", למי יש כוח להיות לביא כל כך הרבה זמן? אי אפשר כמה שנים להיות חתלתול? לשכב בפינה, להתכרבל, שמישהו ילטף אותי בבטן?
אלוהים אדירים, כמה הכל נהיה קשה יותר מאז שיש ילדים. אצלי הם הגיעו מאוחר, כשהייתי בן 38, שזה לפני עשר שנים. השני כבר נולד חמישה חודשים לפני הקורונה. כשהגדול נולד לא הייתה שום קטסטרופה גדולה, אבל חודשיים לפני שהוא בא לעולם וספציפית לארץ, באוגוסט 2015, נורה לראשונה מאז 1973 מטח של רקטות מסוריה לעבר הצפון. שתי נפילות היו באצבע הגליל, שתיים ברמת הגולן. בשעות הערב החל צה"ל בתקיפות מסיביות, מהאוויר ומהיבשה, של עמדות צבא סוריה ברמת הגולן. זאת הייתה התקיפה הישראלית הנרחבת ביותר בגולן הסורי מאז מלחמת יום הכיפורים, ואין מצב שזכרתם שזה קרה ב-2015. גם אני הוצאתי את זה עכשיו מוויקיפדיה. מטורף איך אפשר לשכוח שדברים ששרטו לנו את הנפש בכלל קרו.
הגדול רק נולד בשנה ההיא, אז הוא לא הרגיש את זה, אבל כשהוא היה בן 5 וחצי – הגיל של אחיו עכשיו – היה "שומר החומות" וגרנו בבית במושב בלי ממ"ד ובלי מקלט, אז נסענו לישון אצל הדודים של אשתי בחיפה ואחר כך שכרנו לכמה ימים בית בטבריה, אבל קצת חששנו להסתובב בעיר כי היו גם מהומות של ערביי ישראל באותה תקופה. זוכרים את המהומות? אחח, הילדות המתוקה.
בערב אחד של המלחמה שיחקנו מונופול. הגדול צרח על הקטן, והבנתי שאין לי מה לומר. אמרתי רק "די, אין משחק", והגדול אמר שכרגיל אני צועק. צעקתי עליו שזה לא נכון, אבל זה נכון
שנה לפני שנולד הגדול לא היו לי ילדים, והיה מבצע "צוק איתן" ואלפי רקטות נורו על ישראל. כל כך לא חששתי לחיי שלפחות באזעקה אחת הסתתרתי בתחנת אוטובוס.
הילדים לכאורה מסתגלים. הקטן חייכן, מתייחס לכל דבר כאל הרפתקה, אבל כל כך ברור לי שפתאום בגיל 16 איזו מכה בברך תגרום לו לבכות כל כך הרבה והוא לא יידע למה. הגדול כבר הודה בימים של האזעקות שהוא פוחד. קיבל את המצב, שיחק עם חברים, אבל שאל כל כך הרבה שאלות. ובערב, לפני שהוא נכנס למיטה, כל צליל הקפיץ אותו.
בשבוע השני של העניין עם איראן, כשאשתי ואני הכנסנו את החתולים לחדר הקטן, הוא התיישב במיטה ושאל על מה דיברנו. בקוליות עניתי לו, "אמרנו שככה יהיה קל למצוא אותם ולקחת אותם למקלט כשתהיה אזעקה". הוא שאל אם אמרו שתהיה אזעקה, ואני אמרתי לו שלא אמרו כלום, אבל בזמן האחרון תמיד יש בתשע וחצי, שזה בעוד שעה. אז תתכונן ויאללה לילה טוב, חמודי.
רק כשיצאתי מהחדר קלטתי כמה זה דפוק להגיד בקוליות דברים שבכלל לא אמורים להיאמר לילד. מקלט, אזעקה. למה ילד בן 10 צריך להבין מה זו התרעה? הוא שידר פחד, ואני הייתי חייב להתנהג כאילו הכל הגיוני כדי שהוא לא יפחד מדי. יש כריש במים, אז תשחה מסביב. סבבה?
לא פעם הגדול אומר, בואו נעבור לארץ אחרת. אני יודע שיש אנשים שמסבירים לילדים שזו המדינה ושעלינו להילחם עליה, ואני חושב, כיף להם. כיף לאנשים שיש להם תשובה ומשהו נותן להם כוח להמשיך. אין לי שום ויכוח איתם, אבל גם אין לי כוח יותר. כבר עשור שכל שלושה חודשים יש פה איזה טירוף, כבר שנה ותשעה חודשים יש תמונות של חטופים בכל מקום והבן שלי מספר בדיחות גזעניות ושואל ברצינות אם כל הערבים רעים. אני לא רוצה שהוא יחיה ככה, אני לא רוצה שהוא יחשוב ככה. אני רוצה שהוא יתעסק בבית ספר, בבנות, בכדורגל. לא שישאל אם פצצת אטום יכולה לחדור למקלט. ומה עונים לו על זה, לא? כן? אין להם פצצת אטום? בסוף כמובן שעניתי לו, "תראה, הילדה ההיא משחקת בטלפון במשחק ההוא שאתה אוהב, קח את הטלפון שלי ושחק גם".
זאת הייתה הגישה שלי הפעם, כמו ההוא שעולה לאוטובוס בחלוק אמבטיה וחולצה מלוכלכת: תנו לי לעשות מה שבא לי ואל תגידו כלום. הילדים במסכים, אני בפלייסטיישן. אבל הראש הציק כל הזמן שזה לא טוב, שהילדים צריכים קצת זמן ביחד. כל ההדרכות ההוריות שנרשמתי אליהן אי-פעם המליצו על זה, ואני הרי אבא מודרני, לא כמו ההורים שלי. מתעניין במה שעובר על הילדים, משתדל כל ערב לפנות לפחות שעה וחצי כדי להיות איתם ממש. אנחנו עושים ארוחות משפחתיות, וכל אחד מספר משהו טוב ופחות טוב שקרה לו השבוע. אם אבא שלי היה שואל איך היה בבית ספר, זה היה יום של התעניינות אדירה מצדו.
בערב אחד של המלחמה שיחקנו קצת מונופול, וכשהגדול צרח על הקטן הבנתי שאין לי מה לומר. שאני לא מסוגל להיות קשוב לצרכים שלהם, וכל הדברים האלה שנכנסו לי תחת הכותרת "חרא". אז אמרתי רק די, אין משחק, והגדול אמר שכרגיל אני צועק. צעקתי עליו שזה לא נכון, אבל זה נכון.
כל בוקר, בכל מלחמה, רואים בחדשות איזו מומחית או אלוף בצה"ל שמסבירים כמה חשוב ליצור שגרה לילדים. אלוהים, כמה אטומים הם. הילדים בשגרה שאינה שגרה מאז הקורונה
כעס תמיד היה עניין אצלי. היו רגעים שחשבתי שזה אפילו מגניב. אני גבר, אני אמור לזעום. הסטנדאפיסט ביל בר אמר בספיישל האחרון שלו שלגברים יש שני מצבים, זעם ו"אני בסדר". אני לא ביל בר – הנה, אני בוכה ליד אשתי – אבל בלב, בבסיס, אני כן הוא. ובגלל כל ההדרכות האלו, אני אוכל את עצמי שעות על כל מילה שאמרתי לא במקום. ובשבועיים האחרונים רציתי כל כך להיות לפחות לרגע כמו ההורים שלנו, שדאגו שנישאר בחיים וזה די הספיק.
אחרי המונופול לקחתי רגיעון, השני שלי לאותו יום. לפי מה שכתוב מותר לקחת שלושה, כי אם לוקחים יותר אז זה עלול לגרום לחרדה. איזו אירוניה יפהפייה.
נכנסתי לאינטרנט, כי בטח יש עוד גברים במצבי. אבל כשחיפשתי פוסטים בפייסבוק על התמודדות של אבות, לא מצאתי כלום. היו רק כמה מלפני שנתיים, וכולם דיברו על הקסם שבאבהות. "להיות אבא זה לעשות הכל בשביל הילדים שלך". בטח אבא לילדה בת שנתיים כתב את זה, לא אחד שהילד בן ה-10 שלו צועק לו "אני שונא אותך".
חיפשתי "להיות אבא במלחמה". התשובה הראשונה הייתה של ג'מיני, ה-AI של גוגל, ואחריה עוד המון מאמרים שכולם מדברים על אותו דבר: הקושי לשלב בין היותך חייל להיותך אבא. כי אבא זה גבר, וגבר יוצא למלחמה.
אני הייתי מש"ק תחזוקה בקריה, ובגיל 34 הפסיקו לקרוא לי למילואים האידיוטיים שעשיתי (פעם העברתי שלושה שבועות בלהרכיב מדפים לאיזה מחסן. כל מי שחושב שצה"ל יעיל צריך להיות ג'ובניק לתקופה). האמת, לא פעם בשנתיים האחרונות היו לי רגעים של קנאה בחיילי מילואים. ברור לי שהם בחרא הרבה יותר עצום ממני - חרא של געגוע, של מלחמה, של כל הדברים האלה שעושים את המדינה שלנו כולה בפוסט טראומה, גם את ההכי גבר-גבר שחושב שהוא יודע להתמודד. ובכל זאת, כשהם שם, הם יודעים מה הם אמורים לעשות. איך הם אמורים להגיב. איך אני אמור להגיב כשהילד שואל מה עושים לחטופים, כשהוא מתעורר באמצע הלילה בפחד כי הוא חלם שחטפו גם אותו?
ניסיתי לדייק את השאלה שלי בגוגל, "מה עושים כשאבא בבית בזמן מלחמה". התשובות סטנדרטיות: לדאוג שיהיה עניין, לדבר, למצוא תעסוקה. אבל אף אחד לא אומר מה עושים עם עצמנו. מה עושים כשהגוף מתוח ככה שבא לך לשבור כוסות על הרצפה ואז לדרוך עליהן כדי להרגיש כאב ואולי גם לקבל איזה שלושה גימ"לים מהחיים. מה עושים כשלבכות לא משחרר יותר את הכאב.
אני כבר לא מחזיק בפנים את התחושות שלי. לא צובר צער עד שהגוש הופך לשבץ במוח, כמו שתיאר את זה בר באותו ספיישל. אני מתקשר לחברים, מספר להם מה אני מרגיש. יש לי חברים טובים, ובשנים האחרונות למדתי לפתוח הכל. זה עדיין קשה לי, אני עדיין מרגיש שאני לא גבר כי אני מספר שקשה לי, ואני תמיד נרגע קצת שהם אומרים שזה הכי מובן וחולקים משלהם. אבל זה נגמר שם. אין לנו באמת יכולת לדבר ממש לעומק, לבכות אחד לשני. זה לא אמור להיות ככה, אבל זה ככה. אולי זו המדינה שלנו שחינכה אותנו לזה. אולי זה אבא שלי שהיה מסתכל עליי במבט מזלזל כשהייתי בוכה.
חיפשתי "להיות אבא במלחמה", ומצאתי מאמרים על השילוב בין חייל לאבא. כי אבא זה גבר, וגבר יוצא למלחמה. אני הייתי מש"ק תחזוקה, ובגיל 34 הפסיקו לקרוא לי למילואים האידיוטיים שעשיתי
שבוע לפני סוף המלחמה הרגשתי כזה צורך לשחרר, שכתבתי פוסט בפייסבוק על התחושות שלי. סיפרתי שאני שבור, שאני כבר לא יודע איך להתמודד, שאין לי כוחות יותר. לא מעט גברים ענו שאני לא לבד, לצד כמה תגובות שהביעו הלם מהשיתוף. כולן היו של נשים.
במפגש של העבודה בזום שאלו איך מרגישים. חלקתי הכל, ונהיה שקט. ברור לי שאם אישה הייתה חולקת ככה, היו תגובות מכילות יותר. למחרת מישהי אמרה דברים דומים מהצד שלה, ובאמת היו הרבה יותר "מאמי" ועצות.
אחרי הזום הלכתי לבן ה-5. "תגיד", שאלתי אותו, "מה ההבדל ביני לבין אמא?". הוא ענה, "שאתה מורה ואמא עיתונאית".
אמרתי, "או-קיי, ומה ההבדלים בינינו בבית?".
"אתה יותר חזק", הוא אמר ואני שמחתי.
"ואם אתה צריך חיבוק", שאלתי שאלה סופית, "החיבוקים שלי טובים?".
"הכי טובים", הוא אמר.
הרגשתי שעולות לי דמעות וחיבקתי אותו חזק. הוא אמר שיש לי דמעות, ואני אמרתי, נכון.