לפני כמה חודשים קיבלה אמה (שם בדוי) ובני משפחתה את הבשורה הקשה מהמלחמה בעזה, אחיה הצעיר נפל בקרב. לצד הכאב הגדול, אמה מספרת שהדרך שלה ושל משפחתה להתחבר לאחיה שנפל היא דרך ההומור: "הוא אחי הקטן, גידלתי אותו ממש. היינו חברים ממש טובים והיינו מדברים המון למרות הפרשי הגילים בינינו", היא אומרת בשיחה עם mako. "אחד הדברים שהכי מאפיינים אותי הוא שאני צוחקת כל הזמן, גם כשעצוב לי מאוד. יש לי אלפי 'מימז' שעשיתי אחרי שהוא מת. חלק שלחתי למשפחה כדי להצחיק אותם ולחברים שלו".
"ההומור ישר נכנס לתמונה", היא אומרת' "אנחנו משפחה שהומור זה חלק גדול מהחיים. אח שלי היה מאוד ציני, אז אני יודעת שהוא גאה בי/ כשאני בוכה הוא בטח כועס עליי וכשאני צוחקת עליו הוא בטוח מבסוט". כבר בדרך להלוויה, היא אומרת, בשיירה שהובילה את המשפחה באוטובוס לבית העלמין, הם לא הפסיקו לצחוק. "קרו אירועים מצחיקים בדרך ופשוט נמרחנו מצחוק, בשיירה היו אופנועים של מד"א וניידת משטרה, והיה שליח של וולט שניסה לעקוף אותנו ולא הצליח אז הוא הצטרף לשיירה ונסע איתנו עד בית הקברות ונקרענו מצחוק. כשאת חושבת על משפחות שכולות תמיד מציירים דמעות ועצב ואנשים שבורים, ואני ראיתי את ההורים שלי מחייכים וצוחקים, אנחנו משפחה מאוד שמחה".
"אנחנו דוגמני שכול"
אמה מספרת כי המעמד החדש שלה בתור אחות שכולה העיב עליה, בעיקר כי במסגרתו צורפה לקבוצות התמודדות שונות של אחים שכולים. "הייתי בכמה ריטריטים של משפחה אחת, ושל יד לבנים, כולם שם נורא מבואסים, קשה להם לישון ורע להם והם כל היום בוכים, אני מאוד מעריכה את הפעילות שלהם שהיא טיפולית, אבל זה לא עובד עליי ואני לא רוצה להיות חלק מזה. כמובן שגם לי רע אבל אני בוחרת להתמודד עם זה לא בדרך של בכי אלא מרימה את עצמי וממשיכה לחיות לצד זה, ושומרת על רוח חיובית".
לדברי אמה, כאחות שכולה, הסביבה מסתכלת עליה במבטים מרחמים ומדברת אליה בטון אחר, כאילו היא חצי בנאדם. "לא נהפכתי לסתומה בגלל השכול. פתאום אנחנו משפחת רווחה עם עו"סית, מבטים עצובים, רחמים, טפיחה על השכם, אחי הבכור אומר שעכשיו אנחנו דוגמני שכול. זה מצחיק אותנו כי אנחנו הכי משפחה בורגנית מהצפון, מה זה קשור אלינו? ההורים שלי קצת יותר בדמות, כי בסוף הורים שכולים זה אחרת, הם איבדו את הבן שלהם, ואני מעריצה את ההורים שלי שצוחקים כל הזמן, חזקים וממשיכים לחייך, הם עושים את מה שהם יכולים".
חודש אחרי נפילתו של אחיה, אמה חיפשה אנשים כמוה שאפשר לצחוק איתם על הכאב הכי גדול, ופתחה קבוצת וואטסאפ בשם: "שכולים ונהנים", בהמשך פתחה עמוד באינסטגרם בשם: "דארק שכול", שלו 285 עוקבים, ושבו היא מעלה תוכן רלוונטי שמצחיק אותה וגם אנשים אחרים. "יש שם חוויות, בעיקר של אחים שכולים, על כל מה שעברנו באבולוציה של תהליך האבל: מהשבעה, ה-30, חשיפת מצבה, והכול במימז. עם הזמן אנשים התחילו לעקוב ושלחו לי דברים שעשו בתקופות אחרות בכל מיני שלבים של אבל, וזה נעשה לבית של משפחות שכולות שנותן להם אוויר לנשימה ומקום שהם יכולים לצחוק בו".
הדארק שכול יצר לדברי אמה שפה משותפת בין בנות זוג, יתומים, ואחים שכולים. "המון אנשים מדברים איתי בהודעות כאילו אני פסיכולוגית שלהם, כל מי שבקבוצה הוא בראש שלי. המוטו שלי הוא: "מי שנעלב - שלא ייעלב", כל אחד בוחר איך להתמודד, אין אף ביקורת על אף דרך ושכל אחד ימצא את מה שעושה לו טוב, זו טרגדיה מטורפת וכל אחד שבוחר להתמודד איתה - אני שם בשבילו ועושה את זה בהומור, ומי שמתאים לו מוזמן להצטרף למשפחה, וזו משפחה שכן בוחרים - לעומת משפחת השכול".
בחיי היומיום שלה, אמה עובדת בגוף תקשורת מוביל, ומתחילת המלחמה היא שירתה במילואים, לשם חזרה גם אחרי שאיבדה את אחיה. "חתמתי על התנדבות, וזה מה שהציל אותי בהתחלה, לחזור למסגרת שהכרתי. אחרי משהו כזה את רוצה להיות חלק מהמערך הצבאי ולהרגיש שאת תורמת ושיש לך חשיבות, הייתי שלושה חודשים במילואים לפני שהוא נהרג ולחזור אחרי השבעה הביתה היה פתאום לחזור למציאות שאני לא מכירה, למציאות של הבית וגם למציאות שאין לי אח. כשחזרתי למילואים זה נתן לי ערך וחיבוק מהחברים, וגם הפסקה לפני שאני חוזרת הביתה ומתמודדת עם מה שקרה".
"דווקא עם אחים שכולים אני יכולה לשמוח"
בתום השבוע של יום הזיכרון, אמה הפיקה מסיבה למשפחות שכולות בכולי עלמא, הנושאת את השם: "שכול ואלכוהול", במסגרת ההזמנה למסיבה נכתב בין היתר: "אחים, אחיות, יתומים, יתומות, בנות זוג ובני זוג שכולים ושבורים: השנה, אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות, נתאסף כולנו למסיבת שכול ומלא אלכוהול, מסיבה שבה לבאסה אין מקום (סתם נו תמיד יש אבל תלכו הצידה באמא שלכם חבל על המקום ברחבה)".
"אחרי כזו תקופה חייבים להתפרק עם אנשים כמוני וזה נתן לי למה לחכות", מספרת אמה, "אנשים הגיעו עם הלשון בחוץ והרימו, ישר הלכו לרחבה. הגיעו 150 שכולים בגילי 18-45, היו שם משפחות שכולות ממלחמת לבנון השנייה. אנשים ששכלו לפני המון שנים אמרו שהלוואי שהיה להם את זה. חרבות ברזל היא מלחמה גדולה והמון משפחות נכנסו בבת אחת למשפחת השכול, יש מעטפת של הבנה והכלה ויש הזדמנויות שפעם לא היו, זה לא אותו עולם מאז ואשריי שזכיתי. רציתי לתת מקום לכל מי שצריך ורוצה לצחוק ולנשום ולא להרגיש מסכן ואומלל אלא בנאדם רגיל שקרה לו משהו עצוב והוא עדיין רוצה לחיות".
הרעיון להרים מסיבה הגיע כאשר הייתה בפעילות לאחים שכולים של אחת העמותות. אחרי שכולם הלכו נשארה קבוצה קטנה, נוצרה התארגנות ספונטנית, והחבר'ה שתו ורקדו ביחד. "היה מדהים, מטורף. עם חברים שלי אני מרגישה צורך להנכיח את השכול שלי כי הם נורמליים, ודווקא כשאני עם אחים שכולים שעוברים את מה שאני עוברת, קל לי לשמוח איתם ולהם איתי כי אנחנו חווים את אותה באסה. ברגעים האלה הרגשתי שמחה כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, ואז אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות מסיבה ולהזמין את כל מי שרוצה, מכל קצוות השכול: בן דוד, אח, בת זוג, יתום, כל מי שמתגעגע למישהו, יכול לבוא ולרקוד ביחד ובלי שום פעילות של דיבורים, רק לזרום".
מסיבת שכול ואלכוהול תהפוך להיות מסורת במוצאי יום העצמאות?
"ברור. תהיה מסיבה של דארק שכול וכל מי שירצה יוכל לבוא, אני הבנתי שזה ייעודי ואני עושה מסיבות לשכולים בלי כל הדיבורים, רק לשתות וליהנות".
מה אחיך הקטן היה חושב על המסיבה?
"הוא לא היה מפיק אותה כי הוא היה ביישן ולא היה שותה אלכוהול כי היה בחור בריא כזה, אבל הוא היה בא ואומר: 'מה אתם בוכים? בשביל זה יש חיילים'. הוא ידע מה מחכה לו והלך לזה. מה שנאמר, ילד חרא. הלך לנו גיבור".