ליאורה בן צור, אם לאבישי (בן 5.5) ומטר (בת 3.5), ילדה את בתה השלישית, אסיף, לפני חג שמחת תורה, וביקשה מאימה, מרסל, שמתגוררת בחווה המשפחתית בדרום הר חברון, להגיע לקיבוץ עין השלושה כדי לשמור על ילדיה ולעזור לדור בעלה, בזמן שהיא היתה במחלקת יולדות. "ביום שישי, ה-6 לאוקטובר, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ראתה את אסיף, הבת שלי. צילמתי אותן ביחד בתמונה שתהפוך להיות האחרונה של אימי בחיים".
מרסל לנה בדירת אירוח בקיבוץ, במרחק של 200 מטרים מביתה של ליאורה. בשעה 7:20 כשליאורה הבינה שאימה לא הגיעה לביתם, היא ניסתה ללא הצלחה ליצור איתה קשר. "התחלתי לקבל דיווחים מחברים שפלשו לקיבוץ 50 מחבלים שבוזזים ורוצחים, הוואצאפ שלי היה מלא, ובגלל שהיה מיסוך של חמאס לא היתה יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון למעט הוואצאפ, לכן פנו אליי לבקש סיוע. עבדתי בעבר בתקשורת ופניתי לכל בעלי התפקידים שהכרתי בצבא וביקשתי שיבואו להציל אותם. כשהתקשרתי למוקדנית המשטרה לברר מה קורה עם הסיוע, היא סיפרה ששלחו כוחות וכל כוח נהרג בדרך, היא אמרה לי: "אתם לבד תחזיקו את הדלת של הממ"ד".
"הבנתי שאנחנו הבאים בתור"
ליאורה יצרה קשר עם שני אחיה, בצלאל וידידיה, שגרים גם הם בחווה המשפחתית בדרום הר חברון, כדי שיבואו לחלץ את בני המשפחה. "אחים שלי שירתו בקרבי, הם רבש"צים בחווה ושניהם חמושים, אך באיזשהו שלב הבנתי שגם הם יהיו בסכנה וביקשתי מהם לחזור, הם התעקשו שהם נוסעים לחלץ את המשפחה. קלטתי שיש מצב שאני הולכת לשבת שבעה על כולם, ואמרתי לאסיף: "יכול להיות שנישאר בסוף רק אני ואת".
כשליאורה הבינה שאחיה לא מתכוונים לסגת היא ניסתה לסייע להם מבית החולים למפות את השטח באמצעות הטלגרם. "קיבלתי הרבה אינדיקציות, הבנתי איפה כל המחבלים נמצאים, ועדכנתי את האחים שלי". בצלאל וידידיה הצליחו להגיע לניר עוז, השאירו שם את הרכב והתקדמו רגלית במטעים לעבר קיבוץ עין השלושה. "עדכנתי את כיתת הכוננות של הקיבוץ שהם מגיעים, והם היו מאושרים שבאים להציל אותם. לא היתה מספיק תחמושת. צה"ל לקח חודש לפני האירוע מכיתת הכוננות נשקים ארוכים, בטענה שיש גניבת נשקים מבסיסים סמוכים ולא רוצים להשאיר פרצה לגניבות נוספות".
בינתיים ליאורה קיבלה דיווחים על המתרחש בקיבוץ. חברה שלחה לה הודעה שמחבלים פורצים לביתה, שהיא בהיריון עם תינוקת ומבקשת שיחלצו אותה. "היא גרה בסמוך אלינו ואני הבנתי שאנחנו הבאים בתור".
בצלאל וידידיה, שהצליחו להיכנס לקיבוץ, רצו לעבר ביתם של ליאורה ודור, בדקו שכולם בסדר והעבירו לדור אקדח אישי, ומשם התקדמו לעבר דירת האירוח שבה התארחה אימם. "הם מצאו אותה מוטלת על הקרקע בשביל ומחוררת בכ-50 כדורים בתוך שלולית דם ענקית. היא היתה בדרך אלינו, כשהרימו אותה ראו שהחזיקה ביד שקית ממתקים לילדים שלי".
אף שבדירת האירוח היה לה ממ"ד, האם, שלא ידעה על חדירת מחבלים לקיבוץ, יצאה לעבר בית נכדיה כדי להיות איתם ולהרגיע אותם בזמן האזעקות. "הרבש"ץ עדכן שיש מחבלים בכרם שלום וביקש מכיתת הכוננות להיפגש, הוא הראשון שנהרג ואחריו אמא שלי, כך שמי שהיה אמור לתת אינדיקציה כבר לא היה בחיים".
בצלאל וידידיה גלגלו את גופת האם במחצלת והסתירו אותה בצל כדי שלא יחטפו את הגופה, וחברו לאנשי כיתת הכוננות, שאיתם עברו בין כל בתי הקיבוץ כדי לבדוק את מצב התושבים. לאחר כמה שעות דור התקשר לליאורה לבשר לה על רצח אימה. "אני זוכרת שהזעקה שלי היתה יותר חזקה מזו של היולדות בבית החולים. לא האמנתי שבגיל 29 איבדתי את שני ההורים שלי. אבא שלי נהרג לפני כמה שנים מתאונת טרקטור".
למחרת ליאורה השתחררה מבית החולים עם בתה התינוקת, היישר ללוויית אימה. "אמא שלי היתה הראשונה שנקברה ממלחמת חרבות ברזל, ביקשתי מראש המועצה של הר חברון שנסע ברכב ממוגן להביא גופות של תושבים מדרום הר חברון שיאסוף גם את גופתה של אימי כדי שתגיע לקבורה בהקדם".
כבר במהלך השבעה ידעה ליאורה שהיא רוצה לחזור לעוטף ולשקם אותו. במהלך השבועות שלאחר מכן היא הקימה, עם חברי קיבוץ נוספים באזור, את תנועת "עתיד לעוטף". לפני כחודשיים קיבלו פנייה לקבלת ייצוג מ-45 יתומים בגירים מהעוטף שאינם זכאים לסיוע מהמדינה משום ש"רק" הורה אחד נרצח ב-7.10. "יתומים מעל גיל 25 ששני הוריהם נפגעי פעולות איבה זכאים לקצבה חודשית עד סוף חייהם ותמיכה נפשית רחבה. גם אנחנו איבדנו שני הורים, שאחד מהם נפטר או נהרג לפני ה-7.10. בגיל 29 מצאתי את עצמי לבד עם שלושה ילדים קטנים, בלי אמא שלי וללא גב כלכלי. קיבלתי טיפולים נפשיים לכמה שנים אך לא סיוע כלכלי. ההיגיון אומר שלפחות ישלמו מחצית מהתשלום כי רק הורה אחד נרצח אבל גם את זה לא קיבלנו. גם הגיל כאן הוא לא פקטור אחרת גם הורים שהבן שלהם נהרג לא היו אמורים לקבל קצבה".
בימים אלה מצטרפים לקבוצה עוד ועוד יתומים בגירים, בהם דניאל כהן שאיבדה באותה שבת את אימה, אחיה ואחייניתה בת העשרה חודשים; ויתומה נוספת שנולדה מתרומת זרע, ואיבדה את אימה, "מבחינת המדינה היא צריכה לאבד שני הורים כדי להיות זכאית, ואם אין לה אב מלכתחילה, היא לא זכאית לשום דבר".
ליאורה וקבוצת יתומי ה-7.10, המונה כיום יותר מ-60 אנשים, פנו לכנסת וחברו לח"כ ממפלגת ש"ס ינון אזולאי, כדי שיסייע להם לקדם את התיקון לחוק. נכון להיום, התיקון עבר קריאה טרומית. "אנחנו צריכים גב מהמדינה, שיכירו בנו. היום מכירים בכל אדם שהוא נפגע פעולות איבה ואנחנו היחידים שלא מכירים בהם, אז אנחנו נלחמים על זה וגם על פיצוי שמגיע לנו על המחדל האיום שקרה לנו", מוסיפה ליאורה.