ליאת (57) עברה עם בן זוגה לניו יורק בתחילת שנות ה-2000 עם שני הבנים שלהם, לאחר שקיבל הצעה לעבודה בקונסוליה הישראלית. הבעיות בזוגיות שלהם ניכרו עוד לפני הרילוקיישן הגדול, אבל היא קיוותה שהמעבר יפתור את הכל. "חשבנו שזאת הזדמנות של פעם בחיים וששינוי מקום יובילו גם לשינוי מזל", היא מתארת. "מסתבר שהייתה לו שם מישהי עוד לפני שבכלל הגענו, ולאחר מכן היא נכנסה ממנו להיריון והם חזרו לישראל".
הגירושים שעברו השניים בניו יורק היו קשים והובילו לבעיות כלכליות ובעיות אמון קשות אצל ליאת. "היינו יחד 28 שנים וכל מה שנשאר מהן היו חובות ותחושת בגידה בי ובילדים. ננטשנו במדינה זרה, בלי גרוש, ואני נאלצתי להגיע כל חודשיים לארץ כי הוא תבע אותי כל הזמן. כל זה כשהילדים עדיין בארה"ב ולומדים במסגרות". הוריה של ליאת החזיקו אותה כלכלית בתקופה שבה כמעט והפסיקה לתפקד. הסכסוך בין השניים נמשך תקופה ארוכה, עד שבית המשפט בישראל חייב את הגרוש לשלם את חובותיו בהתאם לחוק המזונות האמריקאי, בתמורה לגט.
בראייה לאחור ועל אף הפגיעה קשה, ליאת הקפידה להשאיר את הילדים בקשר עם אביהם. "הם מאוד נפגעו ממנו והוא אדם מאוד קר, אבל הוא בכל זאת אבא שלהם", היא מסבירה. כיום, הילדים הם כבר בוגרים בעצמו (בני 28 ו-31 בהתאמה) ומנהלים קשרים עם אביהם. היא עצמה לא מחליפה איתו מילה. "כשהבנים התארסו, אשתו של הגרוש ניסתה ליצור איתי קשר, אבל הבנתי שבעיניה אני האשמה. אני מקווה שיום יבוא ונצליח לייצר קשר תקין בין גרושים".
למערכת המשפט הישראלית אין סמכות
גירושים הם תמיד עניין מסובך ופוטנציאל למשבר גדול וחוצה משפחות, גם כשהתהליך נעשה ברוח טובה ובהסכמה. אנשי מקצוע מתארים אותו כאובדן לכל דבר, שמטלטל את המציאות המוכרת, מזעזע את הקרקע הבטוחה, מציף ומחריף בעיות כלכליות, ושההתמודדות איתו כוללת את כל שלבי האבל.
עיקר הקושי נוגע לסוגיות הגדולות: חלוקת רכוש, מזונות ומשמורת ילדים. אי הסכמות עלולות להוביל למלחמות התשה עם מעגלי פגיעה נרחבים. כל אלה מועצמים עוד הרבה יותר כשבני הזוג חיים בחו"ל או נמצאים ברילוקיישן, ואחד מהם מעוניין לחזור לישראל עם הילדים אחרי הגירושים, בעוד האחר מעוניין להמשיך ולהתגורר בחו"ל.
למערכת המשפט הישראלית אין סמכות לטפל בתביעות משמורת על קטינים המתגוררים בחו"ל, אבל היא יכולה להכריע במקרים שבהם חלק מהסכסוך נוגע לשהותם בישראל. בנוסף, ישראל חתומה על אמנת האג, שאוסרת על העברת ילדים ממדינה למדינה במקרה של גירושים, ללא הסכמת שני ההורים. הסוגיות האלה חוזרות שוב ושוב בקרב זוגות שיוצאים, בדרך כלל בשליחות העבודה, לתקופה של מספר שנות שהות בחו"ל, שלאחריה הם אמורים לשוב ולהתגורר בישראל.
"היה ברור לי שאני לא חוזרת לאוסטין"
הנסיעה של מירי (51) ומשפחה לאוסטין, טקסס, הייתה אמורה לארוך שלוש שנים, כחלק מעבודתו של בעלה. "שנים לפני שנסענו כבר התחיל לחץ לעבור", היא מספרת, "בהתחלה התנגדתי. בין היתר, כי פחדתי שהזוגיות שלנו לא תשרוד את הנסיעה הזו, אבל אז הילדים הגיעו לגיל של 'זה עכשיו או לעולם לא', אז החלטנו ללכת על זה".
ההתחלה דווקא הפתיעה לטובה. מירי התנדבה בבית הספר היהודי ולאחר כן החלה לעבוד בו כמורה מן המניין, הילדים השתלבו ולמדו בבית ספר ציבורי והמשפחה צברה מעגל חברים חדש, ויצאה לטיולים רבים. אלא שבמשך כל הזמן הזה, החששות לגבי הזוגיות הוכחו כנכונות. "היה לנו משבר אמון גדול כבר בארץ, שלכאורה התגברנו עליו אבל המשיך להכביד על היחסים שלנו. הדחקנו וניסינו להמשיך, כשבן הזוג שלי קיווה שאסתנוור מהחיים הטובים והמפנקים בארה"ב".
"בן הזוג שלי קיווה שאסתנוור מהחיים הטובים והמפנקים בארה"ב"
המשבר הלך והחריף ככל שתקופת שלוש השנים התקרבה לסיומה. מירי חזרה והתריעה שהיא מתכוונת לשוב לישראל, אף שבן זוגה החל להשמיע גישה הפוכה. "הגדול שלנו סיים תיכון והתלבט בין קולג' לצבא, הוא החליט לחזור ולהתגייס לגבעתי ואני חזרתי להיות איתו. השיח עם בן הזוג היה שיישאר לעוד שנה ואז יחזור לארץ". ההחלטה התקבלה בסמוך לתקופה בה התפרצה מגפת הקורונה, שהקשתה מאוד על בן הזוג לחזור לישראל ולבקר את משפחתו.
כשהצליח לבסוף להגיע לביקור, הוא הודיע לה שהוא מתכוון להמשיך ולהתגורר באוסטין. "כעסתי, כי זה לא היה הסיכום ולי היה ברור שאני לא חוזרת לשם". השניים החליטו להיפרד. כיום מירי מתגוררת ברעננה עם שלושת ילדיה ונמצאת בזוגיות חדשה. תהליך הפרידה היה מורכב טכנית, מכיוון שנערך בזום דרך מגשרת, אבל בכל הקשור להסכמות הוא עבר חלק. בין היתר נקבע בו שהילדים מתראים עם אביהם פעמיים בשנה.
"אין לו בעיה עם זה שהוא לא גר לידם, הוא עשה את הבחירה שלו לגור בחו"ל והוא כיבד את רצוני להישאר בארץ. הילדים בטוב, כי התגרשנו יפה ואנחנו בקשר מעולה. יש לו המון הערכה אליי, הוא סומך עליי, על שיקול דעתי ומשלם מזונות באופן עקבי. אני רק יכולה להצטער על הבחירה שלו בעבור הילדים".
"הניסיון לשמור על הזוגיות עלה לי בבריאות נפשית"
ההצפה האדירה של מערכת המשפט משפיעה כמובן גם על תיקי גירושים. אסנת גולדשמיט-לבנטל (50), בעלת משרד עו"ד ומי שעוסקת בתחום ענייני המשפחה מעל 20 שנה, מכירה את הקשיים ממקור ראשון. "הגעתי לתחום כי הוריי התגרשו רע מאוד ורציתי לעשות תיקון. לכן, מבחינתי אם ניתן להגיע להסכמות מחוץ לבית המשפט זה עדיף". לדבריה, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע שעל ההורים לקבל החלטה מוסכמת בעניין ילדיהם, ורק אם אין כזו – העניין יובא בפני בית המשפט.
"בפועל, הסוגייה הזאת נותרה פתוחה עם השנים, ותלויה בפרשנות של השופטים ובתקשורת בין בני הזוג", מסבירה גולדשמיט-לבנטל. היא מעידה שנתקלה שוב ושוב בתיקים שנגררו לאורך שנים, תוך כדי גרימת סבל לכל הצדדים המעורבים. "אני אומרת ללקוחות שלי תמיד: 'אם יש עם מי לדבר, תחתרו לשיח. אם אפשר לסיים בהסכמות – עדיף'".
האופציה הזאת לא עמדה לרשותה של עלמה (51), שנולדה בישראל אבל גדלה מאז גיל 11 במיאמי. שם היא גם פגשה את בעלה לשעבר, אף הוא ישראלי, והשניים נישאו ב-2011 והביאו יחד ארבעה ילדים. במהלך החיים המשותפים הם ניסו לחזור ולהתגורר בישראל, אבל שיקולי פרנסה הובילו אותם לשוב לארה"ב.
"המשבר הגיע דקה אחרי החופה", מספרת עלמה. "הייתי בת 29, רווקה מבוקשת ותרגמתי את הקשיחות שלו כגבר חזק, שיוכל להגן ולשמור עלי. מהר מאוד הבנתי שאני זאת שצריכה להגן על עצמי מפניו". השנים הראשונות לנישואיהם התבטאו בריבים, פרידות וחזרות. לדבריה, לקחו מספר שנים עד שהבינה שהוא משתייך לעולם הפשע. ההתנהלות האגרסיבית, השתלטנית וריבוי האיומים כלפיה, והבילה אותה לחפש את דרכה החוצה מהזוגיות.
"תרגמתי את הקשיחות שלו כגבר חזק, שיוכל להגן ולשמור עלי. מהר מאוד הבנתי שאני זאת שצריכה להגן על עצמי מפניו"
"הייתי בהריונות ולקח לי המון זמן ואומץ כדי לצאת משם. רציתי להתגרש תוך כדי מזעור נזקים. בהתחלה עוד ניסיתי לגרום לזוגיות הזאת לעבוד, אבל זה עלה לי בצרכים ובבריאות הנפשית שלי". היא מתארת התנהלות אלימה והליכה על ביצים כדי להימנע מעימותים. בעלה לשער איים שלא יאפשר לאף אחד להתקרב אליה ושייקח ממנה את הילדים. מרוב המתח ששרר בחייה באותה תקופה היא חלתה: "הגוף התחיל למרוד בי, והחלטתי להבריא, לצאת לחופשי ולהשקיע את אנרגיה במצבי הנפשי. הבנתי שאם אשאר איתו אמות, ובחרתי בחיים".
כדי להצליח לחזור לארץ עם ילדיה, היא שכנעה אותו לחזור ולגור בישראל. שמונה חודשים לאחר שובם, היא ביקשה גט. היא מתארת גירושים קשים וחווית נטישה. "הוא עבר להתגורר בצפון הארץ ונעלם. זה יצר מתח. הילדים היו נכנסים להתקפי חרדה כשהיה מגיע, למרות שהיום הם בקשר איתו. היום אני מבינה שכל זה היה לטובה ואני שמחה שהוא מחוץ לחיים שלנו. היה לי מאוד חשוב להתגרש בארץ ולא להשאיר את הילדים בארה"ב".
דבר טראומטי מאוד
עו"ד גולדשמידט-לבנטל אומרת שכשמדובר בישראלים שחיים שנים בחו"ל, או זוגות מעורבים שמקום מושבם בארץ אחרת, חשוב להבין היכן ובאיזה פורום לנהל את התיק. השאלה המרכזית נוגעת למקום מושבם ומרכז חייהם של הילדים בשנים האחרונות. למשל, אם הילדים נולדו במדינה אחרת ומתגוררים בה – היא מוגדרת כמרכז חייהם, ולכן סביר שהדיונים בעניינים יתנהל בבית משפט של אותה מדינה. העניינים מסתבכים כשאחד מבני הזוג לוקח עמו את הילדים וחוזר ארצה. על פי אמנת האג, מדובר בחטיפת ילדים לכל דבר ועניין.
העניינים מסתבכים כשאחד מבני הזוג לוקח עמו את הילדים וחוזר ארצה. על פי אמנת האג, מדובר בחטיפת ילדים לכל דבר ועניין
"ראיתי מקרים שגם בית המשפט בישראל נאלץ להורות על החזרת ילדים לארץ אחרת, וזה דבר טראומתי מאוד, עבור ההורים ובעיקר עבור הילדים. זכור לי במיוחד מקרה שבו אישה יפנית התחתנה עם ישראלי ורצתה לחזור ליפן. הוא ניהל מולה מו"מ מאוד כוחני שגרם לה לנסות להתאבד. היא התחייבה לוותר על כל רכושה וגם להגיע עם הילדים לביקורים סדורים בארץ".
נושא חשוב נוסף בהקשר הזה הוא העול הכספי. שכר טרחה של עורך דין הוא גבוה, בוודאי במקומות כמו ניו יורק, בה מתרגשים לא מעט זוגות ישראלים. נשים שאין ביכולתן לממן את ההוצאה, עלולות למצוא את עצמן במצב שבו אינן יכולות לשוב ארצה. היא מסכמת ואומרת שחייבת להיות מודעות למשמעות של מעבר למדינה אחרת עם ילדים. מראש יש לקחת החלטות מושכלות, להעלות דברים על הכתב, ולחשב צעדים קדימה. אם זה לא קרה, יש לשאוף ככל הניתן להדברות, גישור והסכמים שטובים עבור הילדים. עדיף לשמור את הכסף לחופשות איכותיות עם הילדים בחו"ל מאשר על מלחמות ובתי משפט".