"חשוב לי יותר מהכל שיזכרו אותן דרך השיר"

הודיה (26) ותאיר (23) היו האחיות הצעירות במשפחת דוד. בזכות הפרשי הגילים הקטנים שתיהן גדלו יחד, כשבשנים האחרונות היחסים ביניהן עוד יותר התהדקו והן הפכו לחברות טובות. "הודיה כבר מכיתה ו' אהבה להתעסק בסטיילינג, תאיר הייתה בצופים. בגיל ההתבגרות הו היו די שונות, אבל לאט לאט התקרבו. שתיהן גרו עדיין עם ההורים בבית דגן", מספרת אחותן ליזה פז דוד, בשיחה עם mako.  

בשנה האחרונה הודיה למדה קורס בפילאטיס מכשירים והחלה לאמן. "אחרי שנים שהיא חיפשה את עצמה, היא מצאה והייתה באורות וממש גאה בעצמה, זו הייתה תקופה של פריחה מדהימה בחייה, והרגיש שזו רק ההתחלה. רצינו לראות עוד מזה. היא חלמה לפתוח מקום שנקרא 'אנג'ל אנרג'י' (אנרגיית מלאכים). תאיר עבדה במוקד ובמקביל סיימה קורס של עיצוב גבות, והתכוונה להמשיך ולהעמיק את הידע שלה בתחום הטיפוח".

ב-2022 תאיר נסעה לטיול של אחרי צבא במרכז אמריקה והודיה הצטרפה אליה לקראת הסוף, שתיהן גם הגיעו לביתו של האח עדן שמתגורר בקוסטה ריקה, וליזה ומשפחתה הצטרפו אליהם. מסיבות טראנס היו חלק מעולמה של תאיר, ולעתים הודיה הצטרפה אליה ולחבריה, וזה היה טבעי שהן יגיעו גם לנובה.

"לפני שיצאה למסיבה, לתאיר היה חלום מבשר רעות"

ביום שישי אחה"צ, מספרת ליזה, תאיר חלמה חלום בלהות. "כשהתעוררה אמרה שממש לא בא לה ללכת למסיבה ולרקוד אף שהן חיכו למסיבה הזו, הייתה לה תחושה שמשהו לא בסדר, אני ממש מתבאסת שהיא הלכה נגד התחושות שלה". בערב החג, כשהן התארגנו ועמדו לצאת למסיבה הן קיבלו הודעה שהמסיבה מתקיימת בעוטף עזה. "אמא שלי התנגדה שהן ילכו, היא מאוד דאגה להן כל הזמן, ואמרה 'מתי תתנו לי לישון בשקט', לכן הן תמיד דאגו להתקשר אליה מכל מקום שהן נמצאות. בסוף הן החליטו ללכת. לשתיהן היה יומן חדש שהן קנו לכבוד השנה החדשה, והדבר היחידי שרשום ביומן הוא: מסיבת נובה".

תאיר והודיה הגיעו לנובה בשתיים לפנות בוקר עם עוד תשעה חברים, בהסעה פרטית שהביאה אותם לשם. "הן לא היו במצב הרוח הרגיל שלהן, הודיה הייתה ממש עייפה, לתאיר לא היה חשק להיות שם, הן חיכו לזריחה, ואז הגיעה הזריחה ואיתה הסיוט".  

כשהחלו האזעקות, תאיר והודיה התקשרו לנהג ההסעה שיגיע למקום לאסוף ולהסיע אותן הביתה, הוא יצא מחולון, והן בינתיים ישבו מתחת לעץ וחיכו. "בשבע התקשרתי לתאיר, תמיד לאחת מהן היה טלפון זמין, זה היה ההסכם שלהן עם ההורים שלי. הייתי בתחושה לא טובה, התחילו להופיע תמונות של טנדרים בשדרות בטלוויזיה. תאיר אמרה שיש רק אזעקות וביקשה שלא אלחיץ אותה. שאלתי אותה אם לבוא לקחת אותה. הילדים שלי נשארו לישון אצל הוריי והייתה לי תחושה שאני צריכה לקחת אותן, אם הייתה אומרת כן הייתי הולכת. היא אמרה לי: 'לא, אל תלחיצי, הכול בסדר'".

תאיר והודיה נשארו באזור המסיבה עד שמונה, אז התקשר נהג ההסעה ועדכן שהוא הגיע עד לצומת יד מרדכי ולא נותנים לו לעבור, הוא אמר להן שהן נמצאות בשטח צבאי סגור, ושיש שם מחבלים והוא ממליץ להן לנסות לברוח. 

"תסתכלו אחת על השנייה ותדברו רק עם העיניים"

לדברי ליזה, תאיר והודיה ניסו למצוא דרך לצאת משם. תאיר פגשה את תומר סטרוסטה ז"ל ששירת איתה בצבא ופגש אותה בטיול בדרום אמריקה. השתיים החליטו לעלות איתו לרכב יחד עם אלמוג מאיר ג'אן, שנחטף לעזה ושוחרר לפני מספר שבועות. בזמן שהרכב התקרב לכביש הדמים, כביש 232, הודיה הייתה על הקו עם ההורים, זו הייתה השיחה האחרונה שלהם שארכה כחצי שעה.

"ככל הנראה ירו אר.פי.ג'י. לרכב מאחוריהם, הודיה צעקה שיורים להם בגלגלים, והם נמלטו מהרכב. הודיה היתה לחוצה ותאיר לקחה ממנה את הטלפון ודיברה עם הוריי תוך כדי הבריחה שלהן. הן עברו לצד השני של הכביש, בינתיים אמא שלי התקשרה אליי וביקשה שנזעיק כוחות, היא סיפרה לי שתאיר אמרה שהם ליד שוטרים ושנגמרה להם התחמושת. כשאבי שאל עם מי הן נמצאות הן ענו שהן לא רואות אף אחד ולא ידעו לאן תומר ואלמוג ברחו".  

לפי הנ.צ. שתאיר שלחה לאביה, אורי דוד, הן היו בשטח חקלאי בכניסה לחניון רעים. "אבא שלי אמר להן להסתתר והן אמרו שאין מקום להסתתר, הוא ביקש מהן לשכב על הרצפה, לא לזוז ולא לדבר, להסתכל אחת על השנייה ולדבר רק עם העיניים. תאיר המשיכה לדבר איתו מעט ובלחש, תוך כדי התכתבה עם החברים שירדו מהרכבים ורצו במשך שעות".

"אבא אני שומעת שמדברים בערבית", אלו היו מילותיה האחרונות של תאיר. לדברי ליזה, אביה סיפר להם שהקול שלה נשמע מפוחד, אך היא לא ציינה בשיחה שהיא רואה מחבלים. הוא המשיך לשמוע נשימות כבדות, וברקע יריות, אך תאיר כבר לא דיברה. כעבור 20 דקות השיחה נותקה. "אני רוצה להאמין שהמחבלים הגיעו מאחורה ושהן לא הספיקו לראות אותם".  

השעות חלפו ולא היה אות חיים מתאיר והודיה. בני משפחה והחברים החלו להגיע לבית ההורים. "היה רגע שהסתכלתי לאימא שלי בעיניים ואמרתי לה: 'החושך יורד, איפה הן? הן אכלו?'". בימים שאחרי הם האמינו שהן כנראה נחטפו. אביהן, אורי דוד, היה אחד מנציגי המשפחות שהובילו להקמת מטה המשפחות להחזרת השבויים והנעדרים. הם נשאו תפילות, עשו הפרשות חלה, כל מה שאפשר כדי שיחזרו הביתה. "ביום שישי היינו בכנס של מטה החטופים והנעדרים, זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו מבית דגן אחרי ה-7 באוקטובר. ואז השכנים התקשרו אלינו שנגיע הביתה כי מחכים ליד הבית קצינים".

בשורת האיוב הראשונה הייתה לגבי הודיה, שגופתה זוהתה. "שאלנו מה עם תאיר, ולא היו תשובות. אבא שלי דרש תשובות, כנראה שמישהו ריחם עליו ואמרו לו שגם תאיר זוהתה". הודיה ותאיר נקברו יחד במוצאי שבת. "הגיעו המון אנשים להלוויות, אני בטוחה שבחיים שלהן הן נגעו בהמון אנשים. עכשיו זו המשימה שלי לספר עליהן ולהמשיך להנציח אותן". 

בקרוב ימלאו תשעה חודשים לשבת השחורה. ליזה מספרת שהמשפחה עדיין מתקשה לעכל את גודל האסון שפקד אותה. "נשארנו שבורי לב. הן היו השמחה, האור והרוח הצעירה של המשפחה. הן עדיין אור והן חסרות בכל נשימה",

האובדן הקשה הושיב את ליזה לכתוב המון שירים, היא בחרה אחד מהם, חברה למוסיקאי אייל שחר (חבר להקת היי פייב לשעבר) שהלחין ושר אותו. עוד אנשים התנדבו לערוך, לעשות מיקס ולפני יום הזיכרון השיר יצא ואותו היא מקדישה לזכרן. "הן ממש אהבו מוזיקה ורק רצו לרקוד. לשיר יש חיים משלו, והם יותר ארוכים משל בני האדם, והוא יישאר פה לנצח, לכן עבורי זו הדרך להנציח אותן. כשכתבתי את השיר חשבתי על קוסטה ריקה, ועל כך שגם בקצה העולם אחפש אותן. כדי להחזיק את עצמי שפויה אני מדמיינת שהן נמצאות שם, אולי בממד אחר. הן אהבו לראות שקיעות ואבא שלי אמר להן שידברו עם העיניים, אלו דברים שנכנסו לשיר. בעמוד האינסטגרם יצרנו קולקציה של חולצות, קפוצ'ונים וצמידים כדי להנציח אותן, אבל חשוב לי יותר מהכל שיזכרו אותן דרך השיר".