בין ייאוש לתקווה: 129 ימים היה לואיס הר בשבי חמאס. הוא ופרננדו מרמן היו כלואים בדירה קטנה ברפיח – מפוחדים ושבורים. הם ראו את בנות משפחתם משתחררות, האמינו שבהמשך ישוחררו גם הם – ואז התקווה התנפצה. ואז הגיע מבצע החילוץ - כפי שלא היו יכולים אפילו לדמיין. אמש (שלישי) סיפר לואיס ב"מהדורה המרכזית" על רגעי המשבר, על החילוץ שהרגיש לו כמו חלום או סרט הוליוודי – ועל הקושי להתרגל לחיים החדשים.
"אמרתי לחייל: אתה בטוח שזה לא סרט"
שעת לפנות בוקר. הכוחות המיוחדים פורצים לדירת המסתור ברפיח, בפיצוץ שמרעיד את המבנה. "הדבר הראשון שחשבנו זה שיש פיצוץ של הבניין על ידי צה"ל", סיפר. "התגלגלתי מהמזרן, דווקא לכיוון שבו היו המחבלים. פתאום צעקו: 'לואיס, לפה'. תפסו לי את הרגל ואמרו 'צה"ל, באנו להחזיר אתכם הביתה'".
"הורידו לנו את הראש ושכבו עלינו. זה היה טירוף", המשיך. "אפילו בסרטים לא ראיתי דברים כאלה. אמרתי לחייל שישב לידי: 'תגיד, אתה בטוח שאנחנו לא בסרט?', הייתי צריך לצבוט את עצמי, לראות שאני ער. שזה לא עוד אחד מהחלומות שלי".
הם היו חמישה שנחטפו מבית אחד בקיבוץ ניר יצחק. קלרה, שאצלה כולם התארחו, בן זוגה לואיס הר, אחיה פרננדו, אחותה גבריאלה ליימברג ובתה של גבריאלה, מיאה, שנחטפה עם הכלבה בלה. הם הובלו בטנדר לבן לרפיח, חמש שעות במנהרה. הבנות שוחררו אחרי 53 ימים בשבי. לואיס ופרננדו נותרו מאחור.
החלום ושברו
"אמרו לנו שעוד למוחרת או מקסימום יומיים אנחנו יוצאים", נזכר. "עוד מעט מסיימים עם הילדים והנשים וזהו, מתחילים עם הגברים". באותו יום שהיו אמורים להשתחרר, בשבע בבוקר התחילו הפגזות של צה"ל. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: 'זהו, לא יוצאים'".
הימים עברו לאט, הוא מספר. כל יום קמו וניסו להבין באיזה יום הם וכמה זמן עבר מאז שהבנות עזבו. הם נעזרו באור השמש הקטן שנכנס מהחלון. "העברנו את היום בסיפורים", סיפר. "אני מכיר את ננו (פרננדו) יותר מכל בן-אדם אחר. לא הייתי עם אף אחד כל כך הרבה זמן. או שהתווכחנו סתם, צחקנו על עצמנו אפילו. אין טלוויזיה או רדיו, אז האחד דאג שהשני לא יישבר.
ארבעת הילדים של לואיס נלחמו כמעט ארבעה חודשים. לא זזו מהכיכר, אך הוא, בשבי, לא תמיד האמין בכך: "חשבתי שאנשים עסוקים במלחמה, בעצמם. שכל העם לחוץ מכל מה שקורה מסביב. התווכחתי עם פרננדו על זה. הוא אומר לי: "בטח יש ארגון כזה, שמראה להם מה לעשות ולמי לפנות". במקביל, חמאס המשיך במלחמה הפסיכולוגית. הם דאגו לספר להם את על שלושת החטופים שנהרגו מאש כוחותינו וזרעו בהם פחד: "הזהירו אותנו שמזל"ט יתפוס שאנחנו שם ונתניהו ישלח מטוס להפציץ אותנו. כאילו מה שהוא רוצה זה להרוג את כל בני הערובה כדי שלא לעשות עסקה".
"לא חזרתי להיות אותו אדם"
לואיס ופרננדו לא ידעו דבר על מה שקרה מאז 7 באוקטובר, והתמונה הנוראה מתבהרת להם מיום-ליום: "אני מוצא כל פעם עוד חבר שלי שנרצח, או סיטואציות שלא ידעתי עליהן", בהמשך סיפר בדמעות על רגע ששבר אותו: "היה קטע בעצרת שבא ילדון עם קפוצ'ון חיבק את הבת שלי, נטלי, כאילו הוא הכיר אותה. הוא פנה אליי ואמר: 'יופי שאתה פה. בן דוד שלי היה בצוות שחילץ אותך". שמחתי ואמרתי לו: 'אה יופי, תגיד לו'... הוא עצר אותי ואמר: 'הוא נהרג לפני שבוע'. זה שבר אותי לגמרי".
היום לואיס חוגג יום-הולדת 71, ולצידו מעין לידה מחדש. בחיים שלפני המלחמה לואיס היה מנהל חשבונות במשרה מלאה, רקדן ואופה פיצות. לריקוד הוא חזר, אבל דווקא באפייה הוא עוד לא להמשיך: "אחרי חוויה כזאת אנחנו לא חוזרים להיות אותו בן-אדם. סדר היום שהיה לי לא יחזור. אני לא יכול לחזור לעצמי". בין בדיקות לטיפולים הוא הצטרף למאבק למען החזרת החטופים. הוא יודע, אולי יותר מכולם, כמה קריטית כל שנייה בשבי.
