יותר מִשמונה חודשים שהצפון נטוש: הגנים ובתי הספר בקיבוצים ובקריית שמונַה ריקים מילדים, במטעים – הפירות השרופים ואחרוני החקלאים נאבקים בשרפות בגפם. ומי שכן נשארו – כואבים את המחיר הכבד של המלחמה בכל יום. בבתי העלמין של קיבוץ יפתח, למשל, יושבת אימא אחת ששומרת על קבר בנה שנפל בעזה. אמש (ראשון) הבאנו את קולם ב"מהדורה המרכזית". מהקיבוצים, דרך הערים הנטושות ועד מלונות המפונים.
"הוא רצה להילחם בעזה עד יומו האחרון", מספרת רחלי הרשקו, אימו של סמ"ר גל הרשקו ז"ל. "הוא לא התחרט על זה לשנייה". "ואת?", שאלנו. "שאלה טובה. ביקשתי ממנו לא להיכנס. הוא אמר: 'אימא, את לא תביני את זה ואני צריך להיכנס. בלי דרמות. תחזיקי מעמד'. והוא שתק. כל הזמן שאמרתי לו – וגל שלי מקשיב ושותק".
"קיבלנו את האפשרות לעלות לפה עם כוחות קומנדו ועם כוחות מיוחדים", היא נזכרת. "ישבתי פה ממש. לא ראיתי כבר כלום כי היה חושך. בית הקברות חשוף. מפה (היא מצביעה לכיוון מלכיה) הם יכולים לירות עלינו". בקול חנוק היא אומרת: "הוא חזר הביתה לפנינו. אני מקווה שנחזור בקרוב. אני הראשונה שאחזור כי יש לי את הקבר. אני רוצה לגור פה. אני רוצה יום-יום לצעוק ולבכות על הקבר. להיות איתו, לבנות פה, לסדר פה, לשים מזכרות קטנות". בבדיחות אמרה: "גם אם לבנון יכבשו, אני עוברת לצד השני".
"הוא (גל) רצה לחזור הביתה ליפתח", היא מספרת. "הוא אמר שזה הבית שלו ושום גינוסר זה לא הבית שלו. הוא אמר לי: 'אימא, אני לא רוצה חדר במלון. אני חוזר ל-20 שעות הביתה'. אמרתי לו שאני רוצה לראות אותו. הוא בא לגינוסר לשעה אולי וזו השעה האחרונה שהייתי איתו".
המשפטים האלה קשים לתפיסה. לחשוב שאפילו אם שכולה אי אפשר להיות פה כמו שצריך. "אתה רוצה לשמור על מה שנשאר לך, וקשה לך לשמור על מה שנשאר לך", היא מסבירה כשדמעות מחניקות את גרונה. "זה כל מה שנשאר לי, אני מפחדת שזה יישרף. אני מפחדת שלא יבואו כוחות ויצילו את מה שנשאר לי מהבן שלי. שנתן את כל מה שהיה יכול".
המשכנו למטעים, או לפחות למה שנותר מהם. בין העצים השרופים פגשנו כמה פועלים תאילנדים ואת החקלאים מקיבוץ יפתח אילן ליבר ומאור צ'רנה. הם סיפרו על תווית ה"פראייר" שהודבקה להם עוד לפני תחילת המלחמה והדגישו כי למרות זאת: "אנחנו מאוד אוהבים את המקצוע. אני אומר קצת בציניות שנשרף הלב, אבל זה באמת כואב ככה".
כמה מחצית מהמטע שלהם נשרף. בערך 250 דונם. "אנחנו כיבינו פה עם זרנוקים ועם הידיים", סיפרו. אלו הם חיינו. ואם אנחנו לא נהיה פה, אז לא יהיה פה כלום". אילן ומאור בכיתת הכוננות. ידם האחת אוחזת במחרשה והשנייה אוחזת את השלח. "המטרות הן כרגע צבאיות, במסגרת חוקי המשחק המוזרים שהתפתחו פה. אז אנחנו מספרים לעצמנו כל מיני אגדות: שאנחנו עובדים על כל הקו ושבמטולה הם יותר קרובים".
"בעיקר שזה עניין של מזל", הם ממשיכים. ולמרות זאת, אין להם מחשבות לעזוב: "אין לנו כל כך לאן ללכת. המדינה קטנה וחקלאות יש בעיקר בפריפריה. זה מה שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות". מאור מסייג: "אז אני כן (רוצה להישאר ביפתח) ואשתי לא. ופה תהיה הבעיה הגדולה".
קריית שמונה שקטה בימים האלה שמורת טבע. שקט מחריש אוזניים. פגשנו שם את שמעון קמרי, תושב קריית שמונה שמסתובב עם טרולי ברחובות. נוסע וחוזר לקרלטון פלאזה, שמשמש כמלון מפונים. "אשתי נמצאת שם", הוא מספר. "זה הבית שלנו". ובמקביל הוא עובד גם על תוכנית מגרה. "העלו רעיון שנחפש כמה בתים על שפת הים ביוון. אם המדינה תיפול. אין מדינה! אין ממשלה! אין מערכת מתפקדת".
אז אתם קונים את הדירה, את הבתים ביוון?
"הולכים לראות. אני מדוכא. אני לוקח כדור ציפרמיל כל בוקר. אין לנו מדינה אחרת. זאת המדינה שלנו. אנחנו נחזור לפה. אנחנו נילחם עליה, גם על העיר שלנו. נילחם על המדינה, אבל: 'ונשמרתם לנפשותיכם'".
משם המשכנו לשמעון עמר, הבעלים של פלאפל עמר המיתולוגי, שאותו נהגו לפקוד כל הפוליטיקאים מכל המפלגות. "איפה הימים שהפוליטיקאים היו באים לפה להצטלם?", שאלנו אותו. "האמת, אף אחד. לא ימין ולא משמאל", הוא השיב. "אבל מה אני אעשה? אלך מארוחה לארוחה במלון? זה הכי נורא. אתה יודעים מה הולך בבתי הספר של המפונים? הימורים, סמים... אתם לא מאמינים. חצי מהילדים לא לומדים בכלל".
אחרי שמעון, פגשנו את רז, תושב העיר בן 23 בלבד. "אני בטוח ומאמין שתושבי קריית שמונה, מי שגדל פה וספג את הערכים, לא יעזוב כל כך מהר. הדור הצעיר קיבל מכה מאוד קשה אחרי 7 באוקטובר. הוא ראה את מה שקורה במרכז וקיבל מעין אפשרות 'להתחיל חיים' במרכז".
מה אתה יותר, מודאג, זועם או אופטימי?
"זועם. מבחינתנו, תושבי הצפון, אנחנו כמעט שלא נראים. אנחנו כן מכילים את הסיטואציה. אנחנו מבינים את המצב הקשה שעובר על מדינת ישראל כמדינה. אבל אנחנו מבינים שהאירוע שקורה פה מעל 7 חודשים לא יכול להימשך ככה. מקבלי ההחלטות צריכים לדעת לקבל החלטות קשות. אנחנו לא צריכים לשכנע דרג מדיני או צבאי שמתנהלת לחימה פה".
כמה בתים נפגעו בכלל בקריה, יש למישהו מושג?
"המספר מדבר על מעל 400 בתים".
כשהגענו לגינוסר על חוף הכינרת עוד לא נשמעו אזעקות בסביבה, רק הרבה פליטים בלובי המלון שהפך תחליף לשבילי הקיבוץ. שוחחנו עם המפונים המבוגרים במלונות. חלקם היו לוחמים בפלמ"ח וחלקם ממייסדי יפתח.
את זוכרת את היום שאמרו לך שאת צריכה לקום וללכת?
"כן", מאשרת מלכל'ה דין בת ה-94. "זה דבר שלא נשכח. מהבוקר שמענו בטלוויזיה אנשים צועקים הצילו. לא הבנתי מה קורה. אנחנו בארץ ישראל". מלכל'ה לא רק פונתה מביתה, אלא גם גילתה שאחותה, יפה אדר, נחטפה לעזה: "הבן שלי אמר: 'תשמעי, אני רואה את יפה. היא ב... חטפו אותה. היא ישבה על קלנועית וכמה חבר'ה מסביבה עשו צחוקים".
המפונה רות חריט המשיכה: "הבן שלי אומר לי: 'אימא, יש מלחמה'. חשבתי שהוא מתבדח. הוא ביקש שאכין תיק וסירבתי". עוד סיפרה: "אף פעם לא עזבנו את יפתח. עברנו את כל המלחמות ביפתח. ישבנו עם הילדים במקלט. עברו יומיים ואז הבן השני בא ואומר לי: 'עכשיו את לוקחת תיק ובאה איתי!". פעם אני אמרתי לילדים מה לעשות, ועכשיו הילדים אומרים לי מה לעשות". ועדיין, התושבים שכבר ראו הכול, מסרבים לוותר. הם שבסוף, אחרי שהכול ייגמר, הם עוד יחזרו.