למעלה מחודש וחצי, חיכו ונלחמו בני המשפחות לאהוביהם שנחטפו בידי החמאס. במתווה של הפסקת האש, חלקן זכו לחבק שוב את יקיריהן ששבו הביתה, אך המסע לשם היה ארוך, כואב ומלא בחוסר וודאות. הדס קלדרון, ששני ילדיה סהר (16) וארז (12) נחטפו בידי החמאס יחד עם אביהם עופר שעדיין נותר בשבי, שיתפה בריאיון ליואב לימור על היום שאחרי, הטראומה והמאבק לשחרורם של אלה שעדיין נותרו מאחור.
הערב (שני), אחרי החדשות, ישודר הסרט "חוזרים הביתה", שעוקב אחרי המאבק של הדס לשחרור ילדיה, יחד עם יוני אשר שאשתו ובנותיו נחטפו ומעין צין, שבנותיה נחטפו גם הן. כל הדרך מרגעי האימה הראשונים של ה-7.10, ההבנה שאהוביהם נלקחו בשבי החמאס, המאבק המתמשך לשחרורם ועד למפגש המיוחל ברגע ששבו הביתה.
בריאיון עם לימור, משתפת קלדרון קצת ממה שעובר על ילדיה מהרגע ששבו הביתה: "בגדול, עכשיו הם יחסית בסדר. אבל זה ילדים שאיבדו את רשת הביטחון הבסיסית שלהם וחוו חוויה מאוד טראומתית וקשה. הם עברו חוויה של פחד מוות בגיל מאוד צעיר, של חוסר וודאות, אימה. אנחנו היום בדירה בתל אביב והם לא מרגישים בטוחים, הם חושבים שהמחבלים יכולים להגיע לפה, שמאחורי כל דלת יכול להסתתר מחבל. זה המצב, ברור לי שאני צריכה לטפל בהם".
ואיך מתחילים לטפל בהם?
"הם מאוד נסערים עדיין ופוגשים משפחה וחברים, אבל בין לבין כשזה נרגע אני קולטת את החרדות והפחדים. הם חוו חוויה מאוד קשה ומטלטלת, יש לי כבר רשימת פסיכולוגים ואני צריכה לבחור".
הם היו ביחד בשבי?
"אני לא יכולה לספר. אפשר רק להגיד שזה מעבר לכל מה שדמיינתי, המציאות הייתה שונה לגמרי. היום אני הרבה יותר חרדה למי שנשאר שם, לאבא שלהם. אני מבינה את הסיכון הרב שבו הם נמצאים, את המצוקה הפיזית והמנטלית. זה רק מחדד לי יותר את המהירות שצריך להוציא אותם משם. המשפחה שלי והריפוי שלהם לא יהיה מלא, אם אבא שלהם לא יהיה בבית".
הם מדברים על אבא שלהם?
"בטח. הם מאוד דואגים לו, הם מדברים, מתגעגעים. זה כבר חודשיים שהם לא בקשר איתו. עד עכשיו רק שיערתי מה קרה, הם שלחו לי אז הודעה שהם קפצו מהחלון ושיש מחבל בבית, אז הם מסתתרים בשיחים. מה שקרה זה שזרקו רימון על הדלת, היה פיצוץ והם קפצו. כשהם התחבאו בשיחים לאורך זמן, הם ראו את האירוע קורה בלייב, את הגדר נפרצת והמון של 300 אנשים נכנסים פנימה, חיילים של חמאס וגם אזרחים שנכנסו לטבוח ולהכחיד את הקיבוץ. הם הבינו שקורה משהו נורא ושסוחבים גופות".
את מה שעבר על ארז, סהר ושאר החטופים ששבו הביתה ואלו שעדיין נמצאים בשבי החמאס, קשה בכלל להתחיל לתאר. "זו אימה מתמשכת שלא מסתיימת. זה אירוע אחרי אירוע, הם רק התעוררו עם פיג'מה, זו חטיפה אכזרית והם נפרדים אחד מהשני, אחרי זה הם נכנסים לעזה וכל המסע המטלטל הזה בתוך עזה, הם לא יודעים מה הולך לקרות להם", מתארת אימם בכאב וממשיכה: "הם לא יודעים אם הולכים להתעלל בהם, לרצוח אותם או לאנוס אותם. זה אירוע מחריד בכל קנה מידה".
היה להם אוכל שם?
"לעיתים כן ולעיתים לא. לפעמים פיתה אחת ליום, בגלל זה אני אומרת כמה זה דחוף, גם פיזית וגם מנטלית, האנשים שם במצוקה אמיתית. אנחנו עוקבים בדאגה וחרדה אחרי כל ההתפתחויות. הפחד הכי גדול שלי היה שאחרי שהילדים שלי יחזרו זה ייעצר. התחלתם משהו טוב, מתווה החזרה של פעימות, צריך להפעיל לחץ על כל המתווכחים ולהחזיר אותם משם. די, זה כבר חודשיים, לא כולם ישרדו".
אתם תחזרו לקיבוץ?
"בחיים לא. אני יכולה לסמוך על זה שזה לא יקרה מחר? מעבר לכך שזה מקום שיעורר את כל הטריגרים, את כל האירוע הזה מחדש. לא יודעת לאן פניי, איפה יהיה ביתי, מה נכון או לא נכון לילדים. אני עדיין במאבק על להחזיר את אבא שלהם, הם אמרו לי: 'אל תשכחו את הגברים, הם גם בפחד אימה שם, הם מפחדים שישכחו אותם'. אני מתמרנת בין הילדים שלי והצרכים שלהם לבין המאבק שאסור להרפות ממנו".
יש משהו שאתם צריכים?
"אני עכשיו בדירה שכורה זמנית בגלל המאבק, כדי להיות קרובה. קיבלתי הודעה שאני צריכה לפנות אותה תוך 3 ימים וחטפתי שוק, כי סוכם שאני אהיה פה יותר זמן. קמתי לבוקר של חוסר וודאות, אני זקוקה לדירה פה במרכז לחודש-חודשיים".