האמא לארבעה שעזבה הכל כדי להתגייס למילואים

עד להפסקת האש בצפון, רעות בייניש ומשפחתה עברו תקופה לא פשוטה. "היה הרבה חוסר ודאות, במיוחד בכל הנוגע למסגרות הילדים. במשך חצי שנה כולנו היינו בבית בלי ממ"ד ותמרנו בין הילדים לעבודה. אני הייתי מנהלת שיווק של מרכז מסחרי, ובעלי נהג רכבת כך שהעבודה שלו היתה יותר גמישה", היא אומרת בשיחה עם mako. בייניש מספרת שהקושי לא היה רק לוגיסטי, אלא נבע בעיקר מההתמודדות הרגשית והאינטנסיבית עם הילדים (4, 9 , 11, 15). "אחד הילדים שלי סבל מחרדות קשות ולא הסכים לצאת מהבית. כל טריקה של דלת הקפיצה אותו. הוא לא היה מוכן אפילו לצאת לגינה. לבן הצעיר שלנו יש עיכוב שפתי, ובגלל המצב לא קיבל טיפול במשך חצי שנה".

ואז שהגיע הרגע ששינה את הכול. "חבר סיפר לי על קבוצת טלגרם של דרושים למילואים. ראיתי מודעה שבה מחפשים אנשים למחלקת תקשוב. עברתי ראיון טלפוני, שמעתי על היחידה והתפקיד, אחרי תהליך קצר מצאתי את עצמי מגויסת. כשאני רוצה משהו אני הולכת עד הסוף".  

לדבריהף היא "פשוט מורעלת": "בסדיר הייתי טכנאית של מטוסי קרב, ונותר לי חסך. תמיד רציתי לשרת במילואים אבל בגלל שהתחתנתי מוקדם קיבלתי פטור. בכל פעם שהייתה הסלמה ביטחונית ניסיתי להגיש בקשות להתגייס ואף פעם זה לא התקדם לשום מקום. אחרי ה-7.10 מצאתי את עצמי מתנדבת בפן האזרחי: מבשלת לחיילים, עוזרת בכל מה שצריך, ותוך כדי, המשכתי לחפש דרך להיכנס למערכת". 

"אמא שלי לא הבינה למה אני צריכה את זה"

בייניש מספרת שכשניגשה לתפקיד עמדו בפניה שתי אופציות: תפקיד קליל וקרוב לבית, או התפקיד שבו היא משרתת כיום -  בגולן, כשעה וחצי מביתה, משמרות של עשרה ימים בבסיס ושבוע בבית. "התלבטתי עם בעלי והילדים הבוגרים, ואז בעלי אמר לי 'כשנהיה זקנים, אני לא רוצה שתתחרטי שלא עשית משהו שרצית בגלל המשפחה'. הוא תמיד דוחף אותי להגשים חלומות. גם הבכור שלי אמר שאם אני הולכת על זה - אז עד הסוף, שיהיה קשה בלעדיי אבל הם יסתדרו, היום הילד שלי שמח וגאה בי שאני עושה את מה שאני אוהבת, ואלו המסרים שאני בוחרת להעביר לילדים  - אין שום דבר שעוצר אותנו מלהגשים חלומות". לדבריה, למרות זאת, לקח להם זמן להסתגל: "זה לא היה פשוט לכולם", היא אומרת, "אני אמא מאוד נוכחת בבית, למרות שעבדתי בעבודות תובעניות. הקטן בן ה-4 לקח את זה הכי קשה. כשהגעתי הביתה בפעמים הראשונות, הוא לא התייחס אליי בכלל, הוא פשוט רצה שאלך. רק אחרי חצי שעה הוא הצליח להשתחרר ולהביע רגשות".

כיום בייניש משרתת בגולן במחלקת תקשוב והגנה בסייבר. במסגרת תפקידה היא אחראית על התקשורת בין הצדדים שנמצאים בשטח. "זו התגשמות כל החלומות: גם התפקיד מבצעי ומשמעותי, וגם הגדוד מורכב מהאנשים הכי איכותיים. המפקדים שלי מתאימים את הפעילות כך שלא תסכן אותי, ואני מרגישה מוגנת ובטוחה, למרות שהמוטיבציה גבוהה לפעילויות מבצעיות, אני מבינה שיש מי שמחכה לי בבית ומפעילה שיקול דעת".

יש לא מעט שמפרגנים לבייניש, כמו בקבוצת מאמאצחיק, שם העלתה פוסט ובו סיפרה על השירות שלה, וזכתה לתגובות אוהדות מנשים. אך יש לא מעט אנשים שלא מצליחים להבין איך היא משאירה בבית בעל וארבעה ילדים ומתגייסת, אף שהיא לא מחויבת לכך. "להורים שלי היה קצת קשה, אמא שלי לא הבינה למה אני צריכה את ההרפתקאות האלו, אבל היום הם גאים כשרואים אותי חוזרת עם המדים והנשק, ובסוף כולם נרתמו לעזור".

"אני כל הזמן בעשייה, לוקחת על עצמי משימות, נרתמת, גיליתי שאני חזקה גם פיזית, כאישה בת 37 לא בכושר, אני מופתעת לראות את עצמי מטפסת, מרימה, כל הזמן בפעילות. השירות מוציא ממני דברים מפתיעים".  

"הבית קודם לכל"

בייניש מספרת שבעקבות הפוסט קיבלה פניות רבות מנשים: "חלק שיתפו שגם הן היו רוצות אבל אין להן את האומץ לעשות את הצעד הזה, אין ספק שדרושה כאן המון תמיכה מהבית. בעלי הוא אבא פעיל, אנחנו שותפים מלאים להכול, לכן הייתי שלמה עם הבחירה שלי, וידעתי שאני משאירה את הבית בידיים של מישהו שאני סומכת עליו".   

האתגר הכי קשה, היא מספרת, הוא לא בשטח אלא במעברים בין הבית למדים. "מי שלא חווה את זה, לא מבין עד כמה זה קשוח. לחזור פתאום למסגרת שבה כולם מתנהלים בשגרה שאני לא חלק ממנה, ולנסות למצוא את המקום שלך מחדש. אני באתי עם ציפיות שיתנו לי רגע לנשום, ובבית ציפו שאכנס ישר לעניינים, אעזור במטלות הבית ואהיה עם הילדים. עם הזמן למדנו לתאם ציפיות. הפער בין העשייה במילואים המבצעית והחברתית לבין מה שקורה בבית הוא אדיר".

יש גם רגעים שבהם בייניש מרגישה, לדבריה, שהאתגרים של הבית "רודפים" אחריה עד לבסיס. "הילדים, הלימודים, עניינים חברתיים, הילדים מתקשרים לפעמים כדי לשאול אותי לאן ללכת. למדתי לשחרר, לתת להם את האחריות להתמודד, ולצד זה לתת את התחושה שאני זמינה עבורם. הבית קודם לכל, ואם ארגיש שהשירות פוגע לי במשפחה, על אף שאני מרגישה משמעותית, זה לא יהיה שווה את זה". תחושת האימהות יוצאת אצלה גם במהלך הזמן בבסיס: "כולן כאן רווקות, חוץ ממני, ולא רציתי להיות על תקן האמא, אבל זה חזק ממני, אני מבקשת מחיילים ללבוש מעיל, ללכת לרופא, דואגת שהם יאכלו".  

"לפעמים אני מרגישה שאולי אני עושה טעות, אולי לזמן הזה שאני לא בבית עם הילדים תהיה השפעה לטווח הרחוק, אני פוחדת שיפסיקו לדבר איתי כי אני לא תמיד זמינה. מצד שני, בגלל שהיציאות שלי מהבסיס הם לשבוע בבית, בשבוע הזה אני לחלוטין נוכחת, ללא התעסקויות בעניינים אחרים. זה מצב שלא היה בתקופה שעבדתי. בימי החופש בבית אני בפניות מלאה אליהם, ומבלה עם כל אחד בנפרד זמן איכות".

גם לאחר שבייניש תסיים את השירות הנוכחי בגדוד, היא רוצה להמשיך בתפקידה. "חשוב לא לבוא ולחמם את הכיסא, ומחלקת סייבר היא בין המחלקות המשמעותיות בפעילות המבצעית, מטורף לדעת שאני חלק מזה".