בפסח בשנה שעברה חלקם עוד היו בעזה, במנהרה או בדירת מסתור, חוששים שכל רגע יהיה האחרון, וחלקם כבר היו בבית, מחכים ליקיריהם, מנסים לחזור לחיים שלפני 7 באוקטובר. אבל גם אחרי שטעמו את טעם החופש, יציאת עזה שלהם עדיין לא שלמה: 59 חטופים עדיין שבויים ברצועה – ללא חירות. 11 חטופים ששוחררו מספרים מה נשתנה בחייהם, מה הם הרגעים שלעולם לא ישכחו – ומה אומר להם החג הפעם.
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "כל רגע פשוט שאני חווה כעת ביום-יום לעולם לא ייראה בעיניי אותו דבר מאז החטיפה: לאכול ולשתות כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, להתקלח, להתלבש, לחבק, לנשק. בעצם כל דבר שיש בו סוג של עצמאות שניטלה ממני לגמרי בשבי, לא ייראה לי אותו הדבר".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כמעט בכל רגע של הנאה, שהוא תוצר של עצמאות, המחשבה שנשארו עוד חטופים בעזה לא מרפה ממני – כשאני אוכל משהו טעים ולשובע, כשאני מחבק את הקרובים לי, כשאני מודד בגדים, כשאני יוצא מהמקלחת, כשאני ישן במיטה נוחה ומתכסה מתחת לשמיכה רכה שמריחה טוב".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "זה היה כשעשינו קידוש בכל יום שישי ושרנו בעוצמה את 'שיר המעלות', 'לכה דודי', 'אשת חיל', כשצמנו בכיפור. בעצם כששמרנו על האחדות ועל הזהות היהודית שלנו".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "אי אפשר להרגיש חירות אמיתית כשאני יודע שנותרו עוד חטופים בעזה, על אחת כמה וכמה כאשר אני מכיר את חלקם לאחר ששהיתי במחיצתם במשך כשנה 24 שעות ביממה. בעצם התחושה היא של חצי בן אדם, אומנם פיזית אני כאן, אך חצי ממני עדיין שם, במנהרות, חווה את כאבם ומחכה שישתחררו. ואז גם אני אוכל להשתחרר ולהרגיש באמת חופשי".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "בוודאי. חג החירות קיבל משמעות מיוחדת בשבי, כי פיללנו לעסקה שתגיע בחג החירות. כמו שבעבר יצאנו מהחושך לאור, מעבדות לחירות, כך גם הפעם קיווינו שדווקא בחג זה נשתחרר ונחזור לחיק משפחותינו".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "שום רגע הוא לא כמו שהיה. מהדבר הכי פשוט, שזה לפתוח את הברז ולשתות מים, ועד ההבנה שעדיין לא כל החטופים פה".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כל היום, כל דקה, אני זוכרת ויודעת שיש חטופים בעזה וחייבים להחזיר אותם כבר, כי הזמן שלהם נגמר כבר מזמן".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "הרגע הכי משמעותי שלי היה כשנפגשתי עם אוהד בעזה, לאחר ארבעה ימים בשבי".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "אין חירות אמיתית עד שכל החטופים יהיו בבית ולא תהיה יותר מלחמה וחיילים יפסיקו לשלם בחייהם".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "חג הפסח הוא חג החירות, אבל זה לא באמת חג, כי יש חטופים שאין להם חירות. ככה שאי אפשר לחגוג את פסח, בלי שכל החטופים בבית".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "כל רגע פשוט הפך להיות משהו שאני לא לוקחת כמובן מאליו. לשתות מים כשאני צמאה, לאכול אוכל טרי, להתקלח במים חמים. הדברים האלה היו פעם רגילים כל כך, פשוטים כל כך, ועכשיו כל אחד מהם הוא מתנה. כל פרט שולי, שחשבתי עליו פעם כעל מובן מאליו, מקבל פתאום ערך עצום. להרגיש את האוויר נכנס לריאות, לשבת עם המשפחה והחברים, בלי לחשוב אם ייקחו ממני את זה – אלה רגעים של חירות שחשבתי שכבר לא אכיר. כל רגע כזה גם ממלא אותי בכאב, כי כל עוד מתן והחברים שלי עדיין כלואים, שום דבר לא שלם. אני השתחררתי, אבל הלב שלי נשאר שם".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "המחשבה עליהם לא עוזבת אותי לרגע. כל דבר קטן שאני עושה, כל רגע שאני חיה – אני מרגישה אותם שם, כלואים. זאת תחושת אובדן בלתי נגמרת. כל יום שאני כאן, כל רגע של חופש שלי, הוא גם רגע של אכזבה כי הם עדיין לא חופשיים".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "ניצחון הרוח שלי היה להיאחז במה שהמחבלים לא יכלו לקחת ממני – הזיכרונות, האהבה, האמונה. הם יכלו לכלוא את הגוף שלי, להכאיב לי, למנוע ממני אוכל ומים, אבל הם לא יכלו לכבות את הנפש שלי.
"בכל פעם שהרגשתי שאני נופלת, עצמתי עיניים וראיתי את מתן שלי, את המשפחה שלי. נזכרתי בקול שלהם, בחיבוק שלהם, בחיים שחיכו לי בחוץ. בלילות הכי קשים, כשהפחד כמעט השתלט, התפללתי לה'. ביקשתי כוח, ביקשתי לא לשכוח מי אני. והחזקתי. זה היה הניצחון שלי – לא לתת להם לשבור אותי, להישאר אני, גם כשניסו לקחת ממני הכול".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "החירות שלי היא אשליה, כי איך אפשר להיות חופשייה כשמתן שלי שם? כשאני יודעת שהם עדיין חיים בפחד, רעבים, כלואים, נאבקים על כל רגע? הגוף שלי כאן, אבל הנשמה שלי איתם. כל עוד הם שם, גם אני שם. חירות אמיתית תהיה רק כשכולנו נחזור".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "השנה פסח הוא לא חג של חירות, הוא זעקה נוקבת על כך שהחירות שלנו לא הושלמה. איך אני יכולה לשיר על יציאת מצרים כשאני יודעת שמתן שלי והחברים שלי עדיין כלואים בעזה? איך אני יכולה לקרוא 'מה נשתנה' כשכלום לא השתנה והם עדיין שם? הפסח הזה הוא לא סיפור של גאולה. הוא תזכורת נצחית שלפני שתהיה חירות אמיתית, חייבים לשחרר את כל מי שנשאר שם".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "לראות את השמיים בעיקר, אבל גם לשלוח הודעה ולדעת שתוך שנייה היא מגיעה. להתלונן על פקקים, על חום, על שטויות – כי זה אומר שאני כאן, חי, חופשי, עם בעיות רגילות של אנשים רגילים. פעם חשבתי שזה מובן מאליו".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כשאני מרשה לעצמי לשמוח עולה השאלה 'ומה איתם?' כשאני מסתכל מסביב ורואה אנשים ממשיכים הלאה, אבל אני לא באמת יכול – כי האחים שלי שם".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "העובדה שאני כאן, מדבר, זו ההוכחה לניצחון. הם ניסו לקחת הכול, אבל לא הצליחו לקחת אותי מעצמי. בשבי זה כל יום מחדש להחזיק מעמד, לזכור מי אני, ולהאמין שהיום הזה יגיע – והינה, הוא הגיע".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "אני נושם, אני הולך ברחוב, אני חופשי, אבל לא באמת. אני עדיין חי, אבל מבחינתי אני עדיין שם. אני מרגיש חירות רק עם חיבוק של אימא, אבא וזיו, אבל עד שאחרון החטופים לא ישתחרר, החירות הזאת תהיה חצי אשליה".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "תמיד אמרו שחירות היא לא רק לצאת מעבדות, היום אני מבין את זה אחרת. יצאתי, אבל אני לא באמת חופשי, כל עוד אחרים עדיין שם. אז פסח השנה הוא לא רק סיפור מההגדה – הוא גם מציאות. והוא תזכורת שהמשימה עוד לא הושלמה".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "עדיין אין לי שגרת יום. עדיין אני בין טיסות. אם אני בארץ, אני הולכת לשיקום, ואם אני בחו"ל אז אני פשוט מדברת, וגם בארץ אני מדברת. כרגע עדיין אין לי מציאות יום-יומית".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כל רגע נתון. אין שלב כזה ביום, כי אלה החיים".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "כשעצמתי עיניים ודמיינתי את הבית, את המשפחה, את אימא, את אבא. הייתי מנסה לשמר את הדמות שלהם בראש שלי כל הזמן. בכל פעם שהייתי עוצמת עיניים הייתי הולכת הביתה. אבל אני לא חושבת שיש איזשהו רגע כזה, אפילו לא מאית שנייה, גם אם החלפת חיוך עם השומר שלך – זה הכי כלא שיכול להיות בעולם, כי זה לאו דווקא שאת רוצה לחייך, את צריכה".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "חד-משמעית לא. ואני חושבת שאם זה לא יושב על סדר היום של כל אזרח ואזרח, לא רק במדינת ישראל, אלא גם בעולם כולו, אז האנושיות קצת ברחה מאיתנו".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "חג הפסח והמשפט מ'התקווה' 'להיות עם חופשי בארצנו' מסמלים עבורי חירות, והפסח הזה הוא גם החג השני מאז החזרה מהשבי, אז יש עוד יותר הרגשה שזו 'לא חירות'. ונראה עוד יותר כאילו אפשר לשחק בחיים של בן אדם בכל רגע נתון. ועוד פעם יש תחושה שהפוליטיקה מתגברת על האנושיות. אז אני חושבת שכל עוד יש חטופים בעזה – אין שום סיכוי שתהיה כאן חירות. כל עוד יש בן אדם כלוא, חלק מאיתנו כלוא".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "לחבק ואפילו רק להסתכל על הילדים שלי, שי, גל, אילן ושיר, ועל הנכדים שלי והאנשים שאני אוהבת. אני מרגישה שיש לי מזל שאני פה איתם ושאני בחיים. בכל פעם שיש אוויר נקי, אני מכניסה אותו לגוף ומתענגת. וגם מים – ללא ספק מים בשבילי הם הדבר שאני נהנית ממנו בכל פעם מחדש".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כל היום והלילה אני חושבת על גלי וזיוי ברמן ועל כל החטופים ששם. אני חושבת על האומללות שהם נמצאים בה, וכמה אכזרי שהם שם. אני חנוקה ועצובה וחושבת המון על טלי, אימא של גלי וזיוי. כולי כואבת בשבילה. אני יודעת מה זה להיות חטוף וגם מה זה לדאוג לחטוף – זה בלתי נסבל".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "היה לי רגע שחשבתי שאני יכולה להחליט שבמקום להרים את האגודל ולהגיד תמאם, שזה 'בסדר' בערבית, אני אעשה הפוך עם האצבע. חשבתי שיש לי זכות לרגע להרגיש את עצמי. אבל עשיתי טעות, הייתי חייבת להרים את האגודל למעלה ולהגיד שהכול בסדר, כי כשלא עשיתי את זה המחבל כעס עליי מאוד ואמר לי שאני חייבת שיהיה לי בסדר.
"ברגע הראשון אחרי ששוחררתי וראיתי את החייל הראשון – הרגשתי שהחירות שלי חזרה, חזרה חלקית. אבל לא באמת הייתי משוחררת עד שקית' יצא. וגם עכשיו אני לא מרגישה משוחררת. חשבתי שאצליח להשתחרר, אבל עכשיו אני מחכה לקבל באמת את החירות שלי – וזה יקרה רק אחרי שכל החטופים, החיים והחללים, יחזרו".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "לגמרי לא. מה שאני מרגישה הוא ההפך מחירות. אני לא מצליחה להתמודד עם המחשבות שעדיין יש חטופים שם במנהרות, שעוברים התעללות כל דקה מהיום והלילה, שסובלים שם כמו שאני סבלתי. זה מזעזע. אני כבר מחכה לקבל את החירות שלי ולא מאמינה שהם עדיין שם. פסח הגיע בפעם השנייה מאז שחזרתי, וזה בלתי נתפס. לחטופים יש משפחה, לחלק מהם יש ילדים שמחכים הרבה יותר מדי זמן לאהובים שלהם".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "כל החגים קיבלו משמעות אחרת. גם פסח. אי אפשר לחגוג אותם במחשבה שהחטופים עדיין שם".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "אין בי שמחה, אפילו לא בפגישה עם חברים וקרובי משפחה".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "ברגע שאני מכניסה משהו לפה כדי לאכול".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "הרגע שהתעמתי עם השובה החמאסניק, הוא איים לירות בי – ולא פחדתי".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "בשום פנים לא, המילה 'חירות' מעלה בי מחשבות רעות".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "הלוואי שהחג יחזור לקבל את המשמעות שאמורה להיות לו. כרגע יש לי קושי גדול מאוד לחשוב שיש לעם שלנו חג שנקרא 'חג החירות'".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "מבחינתי יש החיים של עד 7 באוקטובר והחיים של אחרי אותו יום. כי במקרה שלנו נרצחה גם ים, הבת שלי, ונרצח נדב, הבעל שלי – אז החיים שלנו השתנו ללא הכר. וזה בכל דבר. זה בקבלת החלטות, החל מהקטנות והפשוטות וכלה בהחלטות מורכבות יותר, של איפה נגור, ודברים שתמיד הייתי עושה עם נדב ועכשיו אני צריכה לעשות אותם לבד או עם הילדים. זה בכל דבר. אנחנו מנסים שיהיו בחיים שלנו גם דברים שהיו לפני אותו יום, שתהיה איזו שגרה, כמו לימודים וחיי חברה. אבל אנחנו משפחה אחרת. אנחנו משפחה חסרה יותר. עדיין אנחנו משפחה שמחה היום, אבל החוסר של נדב ושל ים מלווה אותנו בכל צעד שלנו".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "הידיעה שעדיין יש חטופים בעזה מלווה אותי כל הזמן. אני כן מנסה לבנות חיים ולתפקד וליצור יום-יום פעיל, אבל זה פוגש אותי בכל דבר. זה פוגש אותי כשמחליטים לחדש את המשא ומתן, וזה פוגש אותי כשהמשא ומתן קורס, וכשהמשך שחרור החטופים קורס. זה פגש אותי גם מאוד-מאוד קשה בחזרה ללחימה, זה נגע בתחושות הקשות שלנו שם, כשהיינו בעזה ולחמנו על נפשנו וגופנו. זה עורר תחושות מאוד-מאוד קשות שהכול קורס – שהעסקה קורסת והבתים שלידך קורסים והלב שלך קורס. זה מלווה אותי כשיש חג ובשבת, וזה מלווה הרבה.
"לצד זה, אני מנסה לשקם את המשפחה שלנו, אבל זה לא יהיה שלם עד שכולם יחזרו ועד שגם חיילינו לא יילחמו שם יותר. כל עוד גם החיילים שלנו נפגעים ונהרגים שם, וגם חטופינו עוד שם, אנחנו בתוך טראומה מתמשכת".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "זה היה בשבוע האחרון שהיינו שם, פגשנו בנות נוספות. היינו שם אחת בשביל השנייה, ככה שגם אם אחת נשברה, השנייה הרימה ועודדה אותה. היה מקרה שליטפתי את אחת החטופות והיא הרגישה את המגע וזה היה לה מאוד משמעותי, אבל זה גם היה משמעותי מאוד לי. עשה לי טוב שהייתי משמעותית בשבילה. היה גם רגע שאחת הבנות פתאום הסבה את תשומת ליבי שהיא שומעת שהילדים קוראים לי 'אימא'. היא אמרה שבפעם הראשונה, אחרי שישה שבועות במנהרות עזה, היא שומעת את המילה 'אימא'".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "אנחנו מרגישים כאן חירות במדינתנו, אני מברכת שאני פה ואני לא בעזה, שכל המשפחה שלי כאן, במקום מוגן ובטוח יחסית, בטח לעומת מנהרות עזה או הדירות שהיינו בהן. ואני חושבת שזה מכה בי בכל פעם מחדש שעדיין יש שם חטופים. אז כן, עדיין אתה שבוי באיזשהו משהו ואתה לא בחירות אמיתית. אנ לא יודעת אם אי-פעם נהיה בחירות אמיתית, כי תמיד יהיו לנו אויבים, אבל עד שלא נחזיר את כל חטופינו, החיים והמתים, חירותנו אינה שלמה".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "עבורנו לשבת סביב שולחן הפסח זה משהו עם משמעות קשה, בעיקר בחוסר של נדב וים. חווינו את זה בשנה שעברה בפעם הראשונה, והשנה נחווה את זה שוב. זה קשה, זה מכאיב, כי היינו חוגגים ביחד, כמשפחה. אלה היו חגים מאוד משמעותיים לנו, וזה דבר שמאוד-מאוד כואב לנו כמשפחה. וכמובן, החטופים שעוד שם, שאם הם לא יסבו גם השנה לשולחן החג עם משפחותיהם, אלה תחושות מאוד-מאוד קשות, וזה מעצים את החוסר ואת האובדן".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "חיי היום-יום שלי עכשיו שונים כל כך מחיי הקודמים. ראשית, אני גרה בקומה 12 בעיר, ולא בבית על הקרקע עם גינות סביבו. זה בית אחר, אבל בכל זאת בית. ובכל זאת שונה התחושה שאתה לא יכול לקפוץ רכוב על אופניים למרכול או לבריכה. ניר עוז, הקיבוץ נחתך מגופי באחת ביום ההוא. התחושה שהופקרנו לגורלנו ב-7 באוקטובר, וגם היום – קשה מאוד".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "כל הזמן אני חושבת על החטופים שנותרו בעזה. אין רגע שזה לא תופס אותי, בפרט ששכניי לבניין הם סילביה ולואיס קוניו, ששני בניהם עדיין שם".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "המחשבה על בני משפחתי שמחכים לי שאשוב נתנה לי הרבה כוח. כל הזמן, בלילות ללא שינה, חשבתי עליהם, ומה כל אחד מהם עושה. האמונה שנשוחרר נתנה הרבה כוח. אחרי כשבועיים קיבלנו רדיו לשעה ביום וביקשתי לשמוע רשת ב', כי בטח דובר צה"ל ידבר. וכששמעתי שמתחילים לדבר על עסקאות לשחרור החטופים, זה נתן הרבה תקווה. המעברים מאופטימיות זהירה לדאון היו קשים ביותר".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "אי אפשר לחוש חירות אמיתית כשיש חטופים ברצועה – ופסח, זו כבר השנה השנייה שאינו אותו פסח".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "לי כל החגים נעשו עצובים יותר, בטח שפסח – על איזו חירות אנחנו מדברים כש-59 אנשים, חיים וחללים, עדיין שם?"
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "העולם כפי שהכרנו לעולם לא יהיה אותו הדבר".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "המחשבה שעדיין יש חטופים לא מרפה. זה כמו ענן מעל ראשי שלעולם לא נעלם, מהרגע שקמים עד שהולכים שוב לישון – זה נמצא שם".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "הרגע שבו החלטתי שאני לא משפילה מבט מטה יותר, שאף אחד לא ישפיל אותנו".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "על איזו חירות אנו מדברים? אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "מאז שום חג חירות לא יהיה אמיתי".
הרגעים היום-יומיים, שלעולם לא ייראו אותו הדבר מאז החטיפה: "כל רגע ביום-יום לא נראה אותו דבר. חזרתי מהשבי וגיליתי שהקיבוץ והבית שלי נחרבו והייתי צריכה למצוא מקום חדש שאוכל להרגיש בו בבית. אלה הדברים הקטנים, שבעבר היו ברורים מאליהם, כמו לשתות קפה בבוקר, ללכת לקניות בכולבו. הכול אחר עכשיו. אני משתדלת למצוא את הטוב שבדברים, להעריך את הדברים הקטנים, את מה שכן יש לי, לשמוח כשאפשר גם מרגעים של היום-יום".
הרגעים שבהם המחשבה שנשארו חטופים בעזה לא עוזבת אותי: "המחשבה שתמיר, נכדי הבכור, עדיין חטוף בעזה, מלווה אותי בכל רגע ביום. יש לי תמונה שלו ליד הטלוויזיה. אני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה את הכאב והאובדן על המוות שלו. אני לא יכולה שלא לחשוב אם אזכה להיפרד ממנו ולהביא אותו לקבורה. הזיכרונות מהשבי נוכחים בכל יום, כל היום, והמחשבה שיש שם עוד חטופים מפחידה, מכעיסה ומכאיבה כל כך".
רגע של ניצחון הרוח שהיה לי בשבי: "רוב הזמן בשבי הייתי מוחזקת בחדר קטן, כמעט בלי יכולת לזוז או לראות אור. הזמן לא זז. כדי להעסיק את עצמי הייתי מריצה בראש 'חיים שכאלה': מזכירה לעצמי את החיים שהיו לי, מדמיינת את המשפחה, שרה לעצמי שירים של אנדראה בוצ'לי בראש. את זה אף אחד לא היה יכול לקחת ממני. זה שמר עליי".
אפשר להרגיש חירות אמיתית, כשעוד יש חטופים בעזה? "בתור מי שנלקחה ממנה הזכות הכי בסיסית לחירות, אני מרגישה שאין שום דרך שאוכל להרגיש שוב חירות עד שלא יחזרו כל החטופים. כל עוד הם שם, כל עוד תמיר שם, חלק מהלב שלי עדיין לא חופשי. אין פה באמת חירות, ואסור שתהיה. כולנו צריכים להרגיש את אובדן החירות כדי שנעשה הכול בשביל להחזיר אותם".
חג הפסח קיבל משמעות אחרת מאז החטיפה? "אני חושבת שחירות – הזכות שאמורה להיות ברורה מאליה – קיבלה עבורי משמעות אחרת. לצד זה, החג מסמל פריחה, ואני חושבת שמאז החטיפה אני משתדלת להיות אופטימית יותר ולהאמין שמכל הרע שקרה לנו, עוד יכול להיות טוב. שמתוך כל הכאב והאובדן עוד תהיה לנו צמיחה. היא תוכל לקרות באמת רק אחרי שיחזרו כל החטופים, אבל אני מאמינה שהיא תקרה. מתוך השחור עוד תפרח לנו כלנית".
בהכנת הכתבה השתתף יריב קרן