"מרכזי סיוע מדברים על אחד מתוך שישה גברים שעובר תקיפה מינית"

שנות ההתבגרות של אחיקם אלירז (39) מהיישוב הדתי חשמונאים, אב לתשעה ילדים, התעצבו לאור פגיעה מינית מתמשכת שהתחילה כשהיה בן 10 והסתיימה בגיל 15. "זה היה מישהו שבאותה תקופה גר בסביבת הבית. לקח לי זמן להבין מה היה, לא קישרתי כל מיני דברים, היו לי שיחות עם המחנך שלי, שיחות אישיות שהעלו לי סימני שאלה על מה שקורה, ולאט לאט עם ההתבגרות המינית והסקרנות של הנעורים הבנתי שזה משהו לא נורמלי, ואף אחד לא ידע מזה. ההתפכחות הגיעה אחרי תהליך של הבשלה ואז חיפשתי דרך לצאת משם ולדבר עם מישהו", הוא אומר בשיחה עם mako.  

אמו של אלירז הייתה הראשונה שהעז לספר לה, כשהיה בן 15. "לא נכנסנו לעניין של הגשת תלונה במשטרה, לי היה חשוב לטפל בעצמי. ההורים מאוד תמכו ואמא שלי מאוד עזרה לי. ניסינו כל מיני טיפולים דרך בית הספר, שלא ממש הצליחו. באיזשהו מקום שמתי את זה מאחוריי אבל היו דברים שבשלבים הראשונים לא נגעתי בהם, והייתי צריך לגעת בהם, בעיקר הקשיים החברתיים שלי שהתחילו כשזה קרה והמשיכו גם אחרי".  

אלירז המשיך לעבור את המסלול "הנורמטיבי" של גברים במגזר הדתי, סיים ישיבה תיכונית, למד בישיבת הסדר, שירת בצבא והתחתן. עד לפני חמש שנים היה רב בישיבת הסדר. עם זאת, סיפור העבר לא הרפה והדרך להתמודד איתו הייתה להתנדב כמאמן בקו החם של מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית.

אומנם בשנים האחרונות הנושא של פגיעות מיניות אצל גברים מתחיל לזלוג לתקשורת ולתודעה, אך עדיין הנושא לא מספיק מדובר, ולכן גם קשה לאמוד את ממדי התופעה. "מרכזי סיוע מדברים על אחד מתוך שישה גברים, אלו הערכות, משום שקשה לאנשים לספר על זה, ולפעמים גם אלה שנפגעו לא מודעים לזה". כשאלירז נשאל אם התופעה של פגיעה מינית אצל גברים שכיחה יותר בקרב המגזר הדתי או החרדי, הוא משיב: "פגיעות מיניות אצל גברים יקרו היכן שיש יותר חיכוך ביניהם, באופן טבעי בחינוך הדתי יש יותר חיכוך בין גברים כי המסגרות נפרדות, אך מגיעות אלינו פניות גם מהקהילה הגאה, ושוב גם שם יש יותר חיכוך בין בנים".

בעקבות ההתנדבות במרכז סיוע אלירז החליט לצאת לדרך חדשה ועשה הסבה לחינוך מיני, תחום שנמצא בהתפתחות בשנים האחרונות. "מתוך הצורך האישי שלי רציתי לפגוש אנשים שעברו פגיעה, כי למרות שיש הרבה נפגעים, אנחנו לא מכירים זה את זה כי כל אחד נמצא עם הסוד שלו. חשבתי למה לא לעבור את זה ביחד כקבוצה, כקהילה, בדיוק כמו בכל תחום אחר. כמו שיש קהילה של גרושים וגרושות, או התמודדות עם הלם קרב, תהיה קהילה של נפגעי תקיפה מינית. החיבור הזה ביחד יצור כוח משותף".  

"נלקחה מאיתנו השליטה על הגוף שלנו"

ההתחלה של המיזם "יוצאים לאור" הייתה בקבוצה קטנה שמנתה חמישה אנשים. "פרסמתי מודעה ויצרתי קשר עם אנשים שנחשפו כבר. זו הייתה מלאכה קשה להצליח להגיע אליהם ולרתום אותם. לא מעט חשבו 'למה שאני ארצה לתייג את עצמי כנפגע? אני מעדיף לוותר, ברגע שאני משתייך לקהילה כזו, אני מאשר את הפגיעה שלי'".  

לדברי אלירז, בתחילה המפגש כלל פסיכולוג, אך בשלב מסוים הם ויתרו על הפן הטיפולי והחליטו שהקבוצה תכלול רק נפגעי תקיפה מינית. "הגוון הטיפולי העמיד אותנו במקום של חוסר שליטה ורצינו להחזיר אותה לעצמנו כמענה לחוויה שבה נלקחה מאיתנו השליטה על הגוף. בקבוצה שימרנו את החברים סביב מכנה משותף - שהוא פגיעה מינית".  

מאז חלפו 4 שנים וכיום קיימות 8-10 קבוצות ברחבי הארץ של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מהמגזר החילוני, הדתי והחרדי. "הבנו שזה צורך קיים, כל מנחי הקבוצות עברו בעצמם פגיעות מיניות, ולמעשה כל מי שעובד בעמותה - מנהל הכספים, היו"ר, כולם עברו פגיעה מינית. זה מסר מבחינתי שאנחנו לוקחים אחריות על הריפוי שלנו. כל מי שרוצה לעבור הכשרה יכול לפתוח קבוצה באזור מגוריו. חשוב לנו שלא תהיה היררכיה".

מטרת העמותה "המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה" שהקים אלירז, ושנסמכת על תרומות פרטיות, היא לייצר בית וקהילה עבור נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. כיום חברים בעמותה בין 150-200 נפגעים משני המגדרים וממגוון מגזרים. "זה מקום שיכולים להיות שייכים אליו, הרבה מתארים את החיים שלהם כמחוץ לעולם, לב הפעילות הוא מפגשים קהילתיים של כל הקבוצות, סדנאות, טיולים, על האש, לאחרונה בגלל המלחמה ומשום שאני מגויס כמעט מתחילתה, היו פחות פעילויות. אנחנו כן רוצים בהמשך להעצים את הנוכחות הקהילתית במרחב החברתי ולהעביר בכך מסר. בספטמבר הקרוב יתקיים כנס שייתן במה לנפגעים ונפגעות להיפגש ולהביא תכנים. ההתחלה הייתה מעגלי שיח עם גברים אבל בהמשך נשים החלו להצטרף, והן מצטרפות בקצב יותר מהיר, אולי כי קל להן יותר לדבר על זה, ואולי כי יש יותר נשים שהן נפגעות תקיפה מינית".  

"קרו הרבה דברים רעים בקיבוץ"

לפני כעשור לבני כהנר (67) מכרכור (במקור מקיבוץ עמיעד), עלה זיכרון מאוד קשה מהעבר. הוא הבין שכשהיה ילד הוא עבר פגיעה מינית בבית הילדים שבו גדל בקיבוץ. "לנפש יש מנגנוני הגנה מאוד טובים, זה עלה למודעות אחרי שנים ארוכות של הדחקה", אומר כהנר, "סיפרתי לאחותי ולאשתי, ובהמשך לילדיי, והלכתי לטיפול בעקבות זה, במהלך הטיפול הבנתי שחשוב להוציא את זה החוצה".

כהנר כתב פוסט ופרסם אותו בפייסבוק: "בגיל 10 או 11 או 12 קרה לי משהו ששינה את חיי. קראו לי שני 'חברים' מהקבוצה (שהיו גדולים ממני) לחדר הקיצוני בבית הילדים ושם ללא הסבר וללא מילים השכיבו אותי על המיטה, הפשיטו אותי, ושם על המיטה נאנסתי!! אני לא זוכר פרטים מאוד מדויקים, אני לא זוכר למה הסכמתי לבוא לחדר, אני לא מבין איך זה קרה ועוד פעמיים. אני לא מבין למה דווקא אני, אני לא זוכר המון פרטים. אני כן זוכר מי זה היה. אני כן זוכר את הכאב (אפילו מרגיש אותו עד עצם היום הזה!!) אני זוכר את הגוף שלהם שוכב מעליי ומנסים להחדיר לי את אברי המין שלהם לתוכי. אני כן זוכר שאחד תמיד שמר על הדלת. אני הכי פחות מבין איך לא היה באזור מבוגר אחראי/מטפלת? איך כאלה דברים (אולי זה לא קרה רק לי) קרו במשך היום, באור יום וללא פחד".

כהנר מספר כי אחד התוקפים היה לא אחר מאשר שכנו בקיבוץ וחברו הטוב במשך שנים. "היינו חברים טובים וגידלנו ילדים יחד. הוא הודה בפני חבר משותף שזה היה הוא אך אמר שזה קרה רק פעם אחת. ברגע שהבנתי מה קרה ניתקתי את הקשר איתו. אשתו הייתה החברה הכי טובה של אשתי והקשר ביניהן גם נותק".

הפגיעה והטראומה היו חלק מהסיבות שבגינן עזב את הקיבוץ לפני כ-6 שנים ועבר לכרכור. בהמשך, חברה טובה שמעה על הקבוצה של נפגעי תקיפה מינית של אלירז בפרדס חנה וחיברה ביניהם. "זו הייתה קבוצת תמיכה מאוד טובה, יכולתי להעלות שם תכנים, אבל כמעט כל חברי הקבוצה היו דתיים והייתי החילוני היחידי שם, אז פחות יכולתי להצטרף לדיבורים, והיה לי קשה להתחבר. אני מבין כי הם נפגעים המון, במובן הזה ישיבות זה כמו קיבוץ". כהנר מודה שכיום התקיפה המינית שעבר כבר לא מנהלת אותו. "אני מדבר ומספר על זה. אבל קרו הרבה דברים בקיבוץ או בחינוך הקיבוצי. הבית ילדים היה רע מאוד. אחרי שפרסמתי קיבלתי המון תגובות, בעיקר מבנות, פחות מבנים".