נפגשנו במקום הכי לא צפוי, בתור למסיבה. הייתי חצי שיכורה כי שתיתי עם חברות בפאב לפני ואולי דווקא בגלל זה הרגשתי כל כך בטוחה – בעצמי, בחברות שמקיפות אותי, בסיטואציה.
אתה היית שם עם כמה חברים, מבטינו הצטלבו והתחלנו לשוחח בזמן שאנחנו מחכים לשומר שיכניס אותנו.
אי אפשר היה להתעלם מהמראה שלך, משהו שאני בטוחה שגם אתה היית מודע לו. גם אי אפשר להתעלם מהחיבור בינינו, שהיה מאוד טבעי. אחרי כמה דקות של שיחה וצחוקים, שנינו הבנו שיש פה משהו אחר. אני מאשימה את האלכוהול שזרם לי בדם, שגרם לי להכריז בקול מולך ומול החברים "אתה המאצ' שלי!" ואתה חייכת והנהנת.
משם הכל הרגיש טוב, טוב מדי. אולי דווקא שם הייתי צריכה לחשוד אבל לא הרגשתי שהייתה לי סיבה.
העברנו את הערב במסיבה וכשאתה נעלמת לכמה דקות כדי לענות לשיחה, שאלתי את החבר שלך איפה אתה והוא השיב "מדבר עם חברה שלו". כשחזרת ואני עוד הייתי בהלם מהתשובה, התעמתתי איתך על התשובה אבל ענית בביטחון ש"חברה שלו" היא הכוונה לעבודה שלך, כאדם שעובד בתפקיד מסווג ומגדיר עצמו "וורקהוליק", מכור לעבודה ועובד 24/7. היית בטוח בתשובה ואני, האמת, מהרגע הראשון הייתי בטוחה בך - הרי למה שתשקר?
הערב המשיך להיות מוצלח, אנחנו מדברים וצוחקים, החיבור מורגש והערב הסתיים עם נשיקה ומספר הטלפון שביקשת שאכניס לנייד שלך. ההודעה ממך הגיעה דקה אחרי, שלרגע לא אחשוב שאתה לא רציני. הכרזת שאני "הכי יפה במסיבה" וביקשת שלא אעלם לך. הסברתי שזה תלוי רק בך.
משהו אחר לגמרי
משם נכנסנו למערבולת של התכתבויות ממושכות, רגשות ותחושות ודייטים מושקעים, כשברור לשנינו, כך לפחות חשבתי, שיש פה משהו אחר לגמרי. כל פעם שנפגשנו, היינו נסחפים לשעות ארוכות של שיחה מלב אל לב ומגע חם ואוהב של נשיקות וחיבוקים, הודעות מלאות במחמאות ורמיזות וגם דיבורים על חלומות ועתיד. שיח של שני אנשים בתחילתו של קשר זוגי.
אלו היו שלושה דייטים קסומים שהרגשתי על העננים. סוף סוף מצאתי אחד שלא מתבייש להחמיא, לפרגן, לא מחכה שעות אחרי דייט כדי לסמס שהיה לו כיף, כבר כשיוצא מהדלת ושולח הודעה, מעניק מהרגע הראשון כינוי חיבה. שמדבר על הדייט הבא והבא והבא שאחריו ולא מפחד ממה שיגיע, העיקר שנהיה יחד.
דיברנו כל יום, כל היום, לא הייתה לי סיבה לחשוד. למה שתהיה לי? אתה זמין לי ועוטף ומפרגן ודואג ונראה שגם אתה חותר פה לקשר רציני.
כשאירגנת עבורנו פיקניק והוצאתי מהרכב חנוכיה ונרות, מודה שהתרגשתי כמו ילדה. את הנר הראשון של החג הדלקנו יחד מול הים, מחובקים והחיוך לא ירד מהפנים. מבחינתי הפתק שכתבתי בחג שנה שעברה התגשם ברגע האחרון.
אולי כשהיית עונה להודעות בטלפון במעין מסתוריות וניסיון להסתיר ממני את המסך, הייתה בי מחשבה שזה טיפה מוזר, אבל זכרתי שהעבודה שלך מסווגת ואתה תמיד היית, לדבריך, ב"דקת קריאה".
כשסיפרת שאתה טס בעוד שבועיים לחו"ל מטעם העבודה, לא חשדתי. בהרבה עבודות יש נסיעות לחו"ל ונראה שגם אצלך. כשקבענו להיפגש בשישי בערב אצלך, שמחתי להכיר עוד קצת מעולמך. התמונות מהגינה והסלפי מהסלון לא סיפרו הרבה ואז כיף שתהיה לי הזדמנות לראות מקרוב.
אבל כשביום שישי לא ענית להודעה במשך 4 שעות, משהו באינטואיציה שלי הרגיש אחרת. זה לא קרה לפני והשיח מהרגע הראשון היה זורם וכיפי ומלא בהודעות מרגשות. חבל שלא סמכתי על האינטואיציה שלי, שהוכיחה את עצמה כל פעם מחדש וגם הפעם.
ההודעה הקולית שהרסה לי את החיים
בשעה שמונה בערב, כשאני בארוחת שישי עם המשפחה, הגיעה הודעה קולית מהמספר שלך. הודעה קולית שהרגישה לי כמו משקל 40 קילו שנוחת לי על הראש, הודעה שגרמה לי להתכווץ בתוך עצמי ולהרגיש בחילה.
ההודעה הקולית אומנם הגיעה מהמספר שלך אבל לא הייתה ממך כמו שחשבתי. ההודעה הייתה מבת הזוג שלך בשנתיים האחרונות, זו שאתה גר איתה וגם מדבר על חתונה. הודעה קולית שבה היא מדברת ומשתפת שהיא נחשפה להתכתבות בינינו בפעם הראשונה. הודעה קולית שמשאירה אותי בהלם, מרגישה כל כך מרומה.
"היא סיפרה על הטיסה העתידית לחו"ל והצעת הנישואין המתוכננת, זו שהוצגה בפניי כנסיעת עבודה"
הקלטה של 20 שניות בהן היא מציגה את עצמה ומודה שהיא בהלם מההתכתבות שנחשפה למול עיניה ולבסוף גם מאחלת לשנינו בהצלחה, שברור שזה הדבר האחרון שהיא באמת רוצה שיקרה, שיצליח בינינו. הודעה שבה נשמע קול רועד של אישה שכרגע חרב עליה עולמה. הודעה שמעמידה אותי בסיטואציה מוזרה - אני אמורה להגיב? ואם כן, מה אני אמורה לענות?
לא הגבתי, כי לא ברור איך עונים ומה כותבים. במקום זה, כל הלילה חיכיתי שתשלח לי הודעה מצחיקה שתסדר לי את העניינים בראש ובעיקר תרגיע אותי. היא לא הגיעה אז שלחתי בעצמי בחמש בבוקר, דרשתי תשובות ובעיקר הסבר למה זה נעשה דווקא לי.
אחרי שבהיתי במסך שעות ושום התראה לא קפצה, הודעת ההתנצלות הגיעה רק בבוקר. נראה שצ'אט GPT נתן פה עבודה. הודעה לקונית, מביכה, שבעיקר משאירה אותי להתמודד עם ההלם. הודעה שלא מציינת את מה שהיה ואם מה שהיה היה מבחינתך בכלל אמיתי. האם בדברים שאמרת בפניי או כתבת לי, היה שביב של אמת?
השארת אותי מול ההודעה, בוכה וכועסת, מי ביקש ממך להפוך אותי לאישה האחרת ואיך אני בדיוק אמורה להרגיש? אני צריכה לכעוס או לשמוח שזה התגלה יחסית בהתחלה?
אבל לא רק ההודעה ממך הגיעה, גם בת הזוג שלחה הודעה מהנייד שלה והפעם היא לא המעיטה במילים. היא התנסחה בצורה מפורטת, בה היא מספרת על עצמה, על מה שהתגלה, על כך שהיא לא מאשימה אותי כי היא מבינה שלא ידעתי אבל בעיקר דורשת ממני הסברים על מה קרה ואיך. ברור לי שמצבה הרבה יותר גרוע ממני, אבל מי אמר שאני בכלל משווה? רמאות היא רמאות, כל אחת מאיתנו רומתה – המכנה המשותף הוא שזה קרה על ידי אותו בחור.
אם רק היה לי האומץ לספר לה
כל הסיטואציה הזו לא הייתה לבקשתי ובטח שלא רציתי לקחת בה חלק, אבל למה אני זו שמתבקשת להסביר ולהתחיל לפרט? פתאום אני מוצאת את עצמי בוכה, מובכת וממהרת להתנצל כאילו איפה שהוא יש לי אחריות לכל מה שקרה, אבל רק ב"כאילו" כי אני ממש לא מוכנה שיקשרו אותי לסיטואציה.
היא מתחילה עם השאלות ועם הניסיונות לסדר לה את המחשבות בראש ואת רצף האירועים בשבועיים שחלפו. אני פותחת את היומן בטלפון ומתחילה לעבור על הימים האחרונים. לשתף אותה לפרטי פרטים איפה נפגשנו, מה עשינו וכמה זמן בילינו אחד עם השני. היא מנגד נותנת לי קונטרה, מספרת שביום שהיה אצלי, רגע לפני הוא יצא מהבית המשותף וביום אחר אחרי שהחזיר אותי לביתי, אסף אותה מחברות. היא מספרת על ההודעות ושואלת אותי אם היו רגשות ואני עונה שלא, אבל הייתה התחלה של התלהבות והתרגשות - כזו שמגיעה בכל קשר חדש וממלאת את הבטן.
"השארת אותי מול ההודעה, בוכה וכועסת, מי ביקש ממך להפוך אותי לאישה האחרת ואיך אני בדיוק אמורה להרגיש? אני צריכה לכעוס או לשמוח שזה התגלה יחסית בהתחלה?"
באופן אוטומטי אני גם מקטינה בסיפור את התחושות והאירועים. לא כי הרגשתי שזה פחות, פשוט כי עומדת מולי בחורה שדורשת תשובות, כאלה שהיא באיזה מקום מקווה שיעשו לה טוב לשמוע. אם רק היה לי את האומץ להתפוצץ ולספר לה על המילים היפות והשיחות האינסופיות, להגיד לה שזו בגידה מצידו מהרגע הראשון שנפגשנו. זו בגידה מהרגע שהסתיר את קיומה, מהרגע שהוא נישק אותי במסיבה, מהרגע שהתחלנו לדבר, מהרגע שנפגשנו לבדנו. אם רק היה לי את האומץ לספר לה הכל, גם על התחושות והמילים המדהימות שנאמרו בינינו. להגיד לה שהיא צריכה להתעורר, מי שבוגד פעם אחת, יבגוד תמיד אבל גם ידעתי שזה ממש לא ממקומי.
היא המשיכה וסיפרה על התותים שהוא קנה לה בהדלקת הנרות, זו שאחריה הוא הגיע לפגוש אותי. היא סיפרה על הטיסה העתידית לחו"ל והצעת הנישואין המתוכננת, זו שהוצגה בפניי כנסיעת עבודה. היא סיפרה על התמונות מהגינה בבית המשותף ועל השקרים שהציג בפניה כשהוא היה בדרך אלי. משהו בי מבקש לא לדעת אבל גם לא עוצר את רצף ההודעות שלה.
היא ממשיכה לשאול עוד שאלות ואפילו משתפת שהיא בעיצומו של עימות מולו והיא רוצה לאמת איתי את הדברים. לבדוק האם הוא דובר אמת או שקר, כאילו כל מה שסיפרתי לה עד כה לא מספיק. אני מדמיינת בראש את הסיטואציה שקורית בדירתם בזמן שאני בדירה שלי, בוהה בתקרה. אם רק הייתי זבוב, לא חושבת שהייתי רוצה להיות על הקיר שלהם, דווקא הייתי בוחרת לברוח משם. תריבו ביניכם, תתעמתו אחד עם השנייה, תוציאו אותי מהסיפור.
היא מחליטה לסיים את ההתכתבות בינינו בנימה חיובית, לא עבורה - עבורי. היא מבקשת ממני שהמקרה שקרה פה לא ישפיע עלי רבות, דוחפת אותי למצוא מישהו שיראה אותי ורק אותי מהרגע הראשון ושאפנה את עצמי לאדם ראוי יותר. מצד אחד וואו, כל הכבוד לה שהיא הצליחה להגיד את המילים היפות. מצד שני, בא לי לומר - מה היא מנטורית? אי אפשר לא לשייך לדברים שלה גם נימת התנשאות. כאילו היא זו שבאה להקשיב לי, להכיל אותי, לייעץ לי. כאילו אני הנפגעת העיקרית בסיפור והיא על תקן הפסיכולוגית ששולחת אותי לעשות בדק בית ולצאת לדרך חדשה.
לא ביקשתי לדעת מה היא החליטה
אחרי שהשיחה הסתיימה אמרתי לה תודה מנימוס ואיחלתי לה את הכי טוב כי אני באמת מאמינה שלכולם מגיע להיות בטוב ובזוגיות בריאה. לא ביקשתי לדעת מה היא החליטה למרות שהלב שלי מאוד רצה לדעת. מתמונת הפרופיל היא נראית מקסימה ומהממת ומהשיח נראה שהיא בחורה איכותית, מצחיק שבגלגול אחר יכולנו להיות החברות הכי טובות. בסוף הוא בחר בשתינו, כנראה שיש לו טעם טוב.
השאלה היא איך ממשיכים מכאן? תחושת הכעס ממלאת לי את הבטן. מישהו ניפץ לי אשליה וחלום, מישהו גרם לי להרגיש שכל מה שחוויתי היה שקר ועכשיו הוא משאיר אותי לתהות ובעיקר להיות אדם חשדן, מלא בספקות עבור כל אחד שיבקש להיכנס לעולמי. מישהו בחר בי להיות הקורבן שלו ואני לא יכולתי לעצור את זה.
כבר הבנתי את זה, אולי אני צריכה לכתוב את זה כדי שההבנה הזו תהפוך למנטרה בראשי - זו לא הייתה אשמתי. לא היה לי סיכוי לדעת. אבל דבר אחד בטוח ומשמח, מזל שזה התגלה לי יחסית מהר. בת הזוג יכלה להתעמת איתו על הסיפור ולא לשלוח לי הודעה ובסוף, ולמרות ההתכתבות שהייתה לא נעימה, על זה אני מודה לה בכל יום - היא הצילה אותי ממנו. הוא יכול היה להיעלם מחיי פתאום ולא הייתי יודעת למה, מאשימה את עצמי. לפחות קיבלתי תשובות, מה שכל בחורה רוצה.
לקח לי שלושה ימים לצאת מהמיטה ולהפסיק להתעצבן ובמקביל לקח לי שלושה שבועות לכתוב את כל מה שחוויתי. רציתי להגיע למצב שקריאת השורות הללו לא תחזיר אותי לאחור, לא תגרום לי לכעוס מחדש.
במסלול הרווקות בו אני נמצאת בשנים האחרונות, כבר הבנתי שמכל סיטואציה רומנטית שנגמרה אני לומדת, מתקדמת, ממשיכה הלאה. האחד שלי נמצא שם, הוא לא ישקר לי, הוא לא ירמה אותי ואצלו אהיה ה-אחת בלי עוד אחת. תודה על התזכורת שהלב שלי יודע להרגיש אחרי הרבה שנים שלא.