"החיים שלי עם בן זוגי הפכו לסיוט. אני ממש סובלת ובכל זאת נשארת.
"הכרנו באילת, לפני שנתיים. אז הייתי בת 40, רווקה, והוא 33 גרוש +2. נדלקנו רצח. התשוקה הייתה כמו להבה. פער השנים ביננו לא הפריע לנו להתאהב.
אחרי חצי שנה שכרנו דירה ביחד ואז התחיל המדרון החלקלק. הוא התחיל לצאת בלילות עם חברים, כל ערב יצא לבר. לשתות, לעשן, להסניף. חוזר בשלוש לפנות בוקר וישן עד למחרת ב-11:00. הייתי יוצאת לעבודה כשהוא ישן וחוזרת שהוא מתארגן לצאת. זה מאד עצבן אותי ורבנו על העניין הזה כל יום.
"אבל היו גם שעות טובות. של מילים יפות, מחמאות והבטחות לעתיד. אני רציתי ילד. זה מה שראיתי מול עיני. אני כבר מבוגרת, הביציות מזדקנות והזמן לוחץ. לא עניין אותי כלום. רציתי זרע. אני אישה טובה. אני דואגת לבית נקי, אני מכינה ארוחות טובות עם יין ומפתה אותו לסקס. לפעמים הרגשתי שאני ממש כופה את עצמי עליו. אבל הוא זרם.
"מה לא עשיתי בשבילו. אני דואגת לו להכול והוא לא סופר אותי. בתוך תוכו הוא אוהב אותי אבל יש לו עניינים כל הזמן. אני לא בעדיפות ראשונה אצלו. גם הילדים שלו לא בראש מעייניו. אני יודעת שהוא 'מנשנש' גם נשים אחרות. אני יודעת שהוא מזיין מהצד. אבל אותי הוא אומר שהוא אוהב.
"ואני רק רואה תינוק מול העיניים. האמת שאני קשורה אליו. ואני יודעת שאני שפוטה שלו. ואולי אני עושה טעות.
"אני כזאת. תמיד מוצאת לי קשרים עקומים. ככה אני. בגלל זה אני רווקה. שום קשר לא צלח יותר משנה שנתיים במקרה הטוב. עכשיו אני כולי עליו. לא רוצה להיפרד ממנו למרות שלפעמים אני מרגישה כל כך מטומטמת. אבל מה אעשה? בלעדיו זה אבוד. לא אהיה אמא".
לא ייצא ממנו משהו טוב
יקירתי,
עם גבר כזה אולי עדיף בנק הזרע. כרגע את לא תעזבי אותו ולכן מיותר לי להמליץ לך על פעולה לא ישימה.
אני מבינה את הלחץ לילד ואת חלון ההזדמנויות הקטן שיש לך כאן. אבל לא סתם בחרת כל פעם גבר לא אפשרי. זה לא במקרה. מעולם לא היית בשלה לקשר אמיתי ומחייב. ברחת ממחויבות והתאים לך כל מה שזמני. את פריקית של ריגושים וכל הקשרים שלך היו על הבסיס הזה כולל הנוכחי. כל מה שלא מושג מדליק אותך. את במרוץ להשיג, לכבוש ואת מכורה למרוץ הזה. התמכרת לטיפול בו, לריצוי, ללהיות האישה הטובה, לרדוף אחריו ובעיקר לתלות שיש לו בך ולך בו. את מפנקת אותו כמו אימא'לה טובה. את עסוקה בלהוכיח לו כמה כדאי יהיה לו לקשור את חייו בחייך. ואת ניזונה רק מכך שהוא נשאר ולא נוטש. זה הישג בשבילך.
את מוותרת לו על הכול. כועסת, צועקת ונסוגה והעיקר לא להיפרד. הוא חי חיים מלאים שאת אינך חלק בהם ואת ממשיכה להיות שם.
זר לא יבין זאת אבל הפחד שלך מלחזור לחיי הרווקות בגיל 42 משתק אותך, והסיכוי ללדת מדרבן אותך להישאר אתו בכל מחיר. הוא התקווה שלך לממש את האמא שבך וזה בהחלט מובן, גם בן זוגך מבין זאת ולכן הוא מרשה לעצמו (ואת מאפשרת לו) לנהוג בך כמובנת מאליו. את זאת שגורמת לו לאבד בך עניין. את לא מאתגרת אותו, ואת מסכימה להכול גם למה שלא.
אני בוודאי לא אשכנע אותך לעזוב אותו, אף שזה מה שהייתי מייעצת לכל אחת אחרת. אבל הגיל הוא כן פקטור בסיפור הזה.
לך אני יכולה לומר שמשהו טוב לא יצא ממנו. הוא ימשיך בשלו אם את תמשיכי באיבוד העצמי שלך וזה ילך ויחמיר כשיהיה ילד. ילד לא יחבר בינכם ואל תבני על זה. ההיפך. ילד יקבע אותך והוא ימשיך להתהולל כמו הוא כל כך אוהב. את כבר יודעת עליו שאבא מסור זה לא הוא.
אני מאחלת לך להרות. אבל זכרי שלא יהיה לך את מי להאשים. תהיי מוכנה לכך שאת הילד הזה את הולכת לגדל לבד בדיוק כמו זרע מהבנק
אני מאחלת לך להרות. אבל זכרי שלא יהיה לך את מי להאשים. תהיי מוכנה לכך שאת הילד הזה את הולכת לגדל לבד בדיוק כמו זרע מהבנק. קחי זאת בחשבון ורק אם זה מתאים לך ואת מבינה את ההשלכות ומרגישה שאת מסוגלת לפרויקט הזה לבד כאם יחדנית, לכי על זה.
מה שתחליטי יהיה באחריותך הבלעדית. לכי עם מינימום ציפיות משותפך. ורק אם תנמיכי ציפיות לאפס לא תתאכזבי ולא תהפכי לקורבן.
ברור שאני ממליצה לך להמשיך בטיפול, להתחזק, ללמוד לאהוב את עצמך יותר ,לשים לעצמך גבולות, להיות יותר חסינה ורגועה וכל אלה הם כלים לחיים ולאמא שאולי תכף תהיי.
הכול הפיך בחיים. חוץ מילד שזאת אחריות ומחויבות נצחית.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com