"אני לא אפוצץ אותך בפרטים. רק אומר לך שאני רחל. אני בת 41, אמא לשלושה ילדים. נשואה לגידי 11 שנים. כולן היו גרועות. כבר חמש שנים מאז שגידי קיבל שליחות מהמדינה בקנדה ועברנו לשם. ידעתי שיבוא יום וארצה לעזוב אותו, אך לא ידעתי כמה מסובך זה יהיה. סבלתי איתו. ועם השנים הלכנו והתרחקנו.
"אני לא אוהבת אותו. אני נוסעת המון להורי בארץ. שלוש פעמים בשנה אני כאן, לרוב בלי הילדים. ואז הכרתי את בועז. פצחנו ברומן סוער מאד. התאהבנו. הוא פנוי ואני נשואה אבל פנויה רגשית. להיזדמנות הזאת חיכיתי. שתהיה לי סיבה טובה לעזוב.
"אבל אז התעוררו הבעיות האמיתיות. משכתי זמן אך לבסוף אמרתי – אני רוצה להתגרש! התחילה מלחמה על הילדים. כך בעלי משחק איתי. אני לא יודעת איך לעשות את זה. גידי לא מוותר על הילדים שלו ולא מוכן שאסע איתם לארץ. הוא רוצה להיות אבא מעורב. הוא רוצה להיות קרוב לילדיו. ואני חולמת על חזרה לארץ.
"אני רוצה להיות עם אהובי. אני לא רוצה להיתגרש ולהישאר לגור בקנדה לבד. לא לזה התכוונתי. אני רוצה לבוא לכאן. אבל עכשיו אני כמו כלואה בארץ זרה. האפשרות היחידה שיש לי זה לעזוב את קנדה ולהשאיר את הילדים עם גידי בקנדה. זה נראה לי האופצה היחידה שיש לי על מנת לחבור לאהובי.
האם ללכת על צעד כזה?".
לא מבדילה בין טוב לרע
רחל, במילה אחת: לא!
זה צעד עקום ומעוות המעיד על מצוקה גדולה.
זו בכייה לדורות. אין יותר גרוע מאימא נוטשת. את דנה את ילדייך לבעיות נפשיות וריגשיות לכל ימי חייהם. גם לך יהיה סבל ורגשות אשם ועוד יבואו ימים שאת תתביישי על המעשה הזה ותישארי בלי הילדים, בלי משפחה ובלי המאהב.
מצבך לא פשוט. אבל האחריות על הילדים היא לפני הכל ואבוי אם זה לא כך. עכשיו את מאוהבת ומבולבלת ואת לא חושבת עם הראש והלב אלא מתוך ענן סמיך של סמי אהבה. את לא מבדילה בין טוב ורע ואיבדת את האינסטינקט האימהי.
בכל מקרה זה נורא לנטוש ובמיוחד שהאהבה שלך עם בועז עוד לא הוכיחה את עצמה בתנאים רגילים של זוג. בנתיים אתם מאוהבים בבלתי אפשרי, בגנוב המתוק. חיי שגרה זה כבר עולם אחר. את פועלת וחושבת מתוך התאהבות רומנטית שממלאה את כולך ולא נשאר לך מקום לדבר. את כולך מוצפת. אני מכירה מצבים כאלה שכל העולם לא רלוונטי חוץ מהאהוב. זה קורה לאנשים ולא סתם נולד המשפט "איבד את הראש". מה שקורה לך זה תחושת יאוש ומבוי סתום ואיבדת את הראש. הילדים כרגע לא מענינים אותך עתידם ונפשם העדינה לא קיימים במערכת השיקולים שלך.
אני מבינה שכרגע אין שום דרך לחבור לאהובך וזה מתסכל ומעציב אבל לוותר על הילדים זה קו אדום כהה שאין לעבור אותו ולא משנה מה הסיטואציה. מה גם שאבוי לגבר שימשיך לאהוב אישה שנטשה את ילדיה. גם הוא אמור להיתנגד לצעד כזה מצידך. כי האחריות היא גם על כתפיו. אני מקווה שהוא מספיק מצפוני ולא ידרבן אותך לצעד קטסטרופלי שכזה.
אני לא אומרת לך לא להיתגרש. אם רע לך ואת חושבת שאין לכם סיכוי לשפר את הקשר גירושין זה בהחלט אופציה. אבל לא תהיה לך ברירה אלא להישאר קרוב לילדייך גם אם זה בסטטוס גרושה לפחות עוד כמה שנים עד שתיגדלו ויתעצבו ויהיו כשרים להחליט בעצמם.
תעבור עליך תקופה לא קלה. גם התמודדות עם גירושים, גם מגורים בארץ זרה כחד הורית, גם פרידה מאהוב וגם טיפול מסור בילדים. אך אם תעמדי בכל אלה את תצאי מהתקופה הזאת מחוזקת ועוצמתית, כאחת ששולטת בחייה, חושבת על קרוביה, רואה אנשים, פחות מרוכזת בעצמך ולא נגררת לתהומות ומעשים פזיזים הרי גורל. מבטיחה לך אפקט של התרוממות נפש ואהבה עצמית גבוהה יותר. ומהמקום הזה אין לי ספק שתתני לילדייך את הטוב שבך. זו הדרך אל האושר.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת